אבישי שטרית, השרת שהפך לכוכב ילדים: "ידעתי שזה היעוד שלי"

הרבה דברים טובים ניתן לומר על השחקן אבישי שטרית, האיש שדרכו עברה בלא מעט חתחתים ובכל זאת הצליחה להוביל אותו אל עשיית הדברים שהוא אוהב בחיים. אך נדמה שהדבר הראשון ש'קופץ לך מול העיניים' במפגש עם כוכב הילדים החביב הזה, הוא הנעימות והאהבה הרבה שהוא משדר לילדים, בין אם מעל המרקע ובין אם מחוצה לו.  

אלא שלא כמו מרבית השחקנים, את דרכו אל הבמה התחיל שטרית (36), מפאזה אחרת לגמרי. "מכיוון שאני מאוד אוהב ילדים, תמיד עשיתי דברים שקשורים איכשהו לעולם שלהם. זה התחיל כשלמדתי הוראה ולימדתי ילדים במשך שלוש שנים והמשיך לתפקיד שרת", הוא אומר, "כן, כן. תכף תביני גם למה. משם – כשהבנתי   שהייעוד שלי הוא גדול הרבה יותר מזה, הקב"ה כבר דאג לסדר את הכל".

ואיך זה קורה שאתה הופך ממורה לשרת? הייתי אומרת שהמהלך די הפוך.

(צוחק) "זהו, שבמסגרת התפקיד שלי כמורה - מסתבר שהייתי יותר מדי 'חברי'. במקום לשדר לתלמידים שלי דיסטנס וארשת קפואה – נהגתי לחבק אותם, לרוץ איתם במסדרונות ולהשתובב איתם בהפסקות. זה פשוט היה חזק ממני. ואז חשבתי לעצמי: 'נכון שאני אוהב ללמד, אבל דרך הקניית הלימוד אצלי נעשית בצורה מסוימת, ואני רוצה למצוא דרך לשלב בין השתיים - אהבתי לחינוך ואהבתי לילדים".

ומכיוון שחיפש – מצא. "אין ספק שגם תפקיד השרת היה טוב לזמן מה - הוא שירת את הצורך שלי לתת ולעזור, הוא היווה השלמת שכר לא רעה, ובעיקר עזר לי להמשיך ולשמח את הילדים. אבל כשהרגשתי שהנשמה שלי צועקת לבצע את מה שאני הכי טוב בו, הדבר הכי טבעי היה להתחיל לחפש אלטרנטיבה. 

"אז בהתחלה זה היה כיף ונחמד, ועם הזמן – לא יודע, פשוט הרגשתי שזה לא אני. שמעבר לפינה מחכה לי משהו אחר, הרבה יותר גדול מלהחזיק מקדחה ביד – בלי לזלזל באלו שכן עושים את זה למשך שנים. יש כאלה שמסוגלים. תן להם לשבת באיזה משרד או לתקוע מסמרים בקיר, גם למשך 20 שנה - והם יהיו האנשים הכי מאושרים עלי אדמות. אני לא כזה. ומלבד העובדה שמאוד נהניתי להיות סביב הילדים - התפקיד הזה פשוט כלא אותי בתוכו, והרגשתי שאני חייב לפעול בנדון ומהר, אם אני רוצה לצאת נשכר מכל הסיפור הזה".

אבישי שטרית

והוא פעל, אך השינוי הדרסטי לא הגיע באופן מיידי. "אני זוכר איך כל הזמן ניסיתי לזלוג למשחק. ידעתי שזה הייעוד שלי, רק לא ידעתי איך בדיוק להוציא את הכישורים שלי, מן הכוח אל הפועל. ונכון שפה ושם נעניתי להצעות שונות שהתנקזו אליי – הצגות בגן של הילד, שעת סיפור וכדומה, אך התדירות שבה זה קרה לא הייתה מספיק גדולה, ועוד לא הצלחתי להתפרנס מזה באותו שלב".

כנראה שמלמעלה ראו את הרצון החזק שלו וידעו למה הוא באמת מסוגל, ויום אחד החליטו שזהו. הגיע הזמן שלו 'להתגלות' ולצאת מן הכח אל הפועל. "חבר טוב המליץ עליי כמפעיל בובות בערוץ מאיר לילדים, ואל תשאלי אותי איך זה קרה - אבל התקבלתי לתפקיד. עד היום אני צוחק על זה, כי האמת היא – שבכלל לא היה לי מושג איך מפעילים בובה. אך ה' עשה נס - ברגע שהתיישבתי על הכיסא והתחלתי להפעיל את הבובה, זה פתאום עבד".

ברצות ה' דרכי איש – גם קול של ילד יבקע מתוכו

לא רק שזה עבד, זה גם הצליח, ותוך זמן קצר הפך שטרית לכוכב ילדים אהוב ששמו הולך לפניו.

כיום, בין כל שאר הכובעים שלו כבובנאי, שחקן ומדובב - הוא מופיע גם בהידברות, כמדובב בתוכנית "צור משלנו". בנוסף מככב שטרית במחזה החנוכה 'שבט אחים', שכתב אסף אשתר וביים ירון קפקפי.

"יום אחד פנו אליי מערוץ הידברות, והציעו לי להגיע לאודישן של תוכנית הילדים 'צור משלנו' - כמפעיל הבובה 'צור'", מספר שטרית על האופן בו התחיל שיתוף הפעולה שלו עם ערוץ היהדות הגדול בעולם, "הגעתי לאודישן. אולפן עמוס לעייפה באנשי מקצוע. פתאום המצלמה מתמקדת בי, אני מתבקש לעשות קולות של ילד. ואני ככה יושב שם עם צור, קורא את הטקסט, מבין את המילים, פותח את הפה - וכל מה שאני מצליח להשמיע מתוכי, זה בליל של קולות משונים ומצחיקים שיכלו אולי להיות טובים לתכניות אחרות, אך לא לתכנית ילדים. ואני מנסה שוב, וכלום. אף לא קול אחד של ילד. זו הייתה הרגשה מאכזבת למדי".

ואז, שולחים אותו הביתה ומבקשים שיגיע ביום אחר כי אולי הוא מתרגש.

אין בעיה, לא טיפוס כשטרית ייסוג אחר ויוותר - הוא מגיע לאודישן השני, ולמרבה הפלא, שוב חוזר הסיפור על עצמו. "ואז אומרים לי 'תשמע. לא עברת את האודישן'. ואני אומר להם: 'תשמעו, אני מפעיל בובות כבר כמה שנים, ואני יודע איך עושים את זה.  זה לא יכול להיות שזה לא הולך, משהו גדול ממני קורה כאן'. לא ידעתי להסביר מה זה ה'דבר הגדול' הזה, אך למזלי הסכים צוות ההפקה, לתת לי הזדמנות נוספת".

אלא שהפעם, בנוסף לכישורים הטבעיים בהם ניחן ולניסיון עמו הגיע, החליט שטרית להצטייד בדבר נוסף. "לפני האודישן, הלכתי לקבר של הרב מרדכי אליהו זצ"ל, השתטחתי עליו ופשוט התחלתי לבכות. הרגשתי שאני יכול לבצע את התפקיד, שאותו קול נחבא בתוכי ואני רק צריך שמשהו יוציא אותו החוצה ממני. אחרי התפילה הזו, פשוט קרה לי נס".

הקול יצא?

(צוחק) "יש לו ברירה? יצא, בטח יצא. אלא שמה שהכי מצחיק כאן הוא שזה יצא בכלל ב'טעות'".

מה זאת אומרת בטעות?

"זאת אומרת שהקול הזה לא היה בי אז. היו לי קולות אחרים של ילדים, אבל את הקול הספציפי הזה - אני יודע שקיבלתי במתנה. זה מדהים. עד היום כשאני מדובב את צור - אנשים, אפילו אלו שהכי קרובים אליי, לא מאמינים שזה באמת אני. כך שאני מרגיש ואפילו יודע, שהקול הזה הוא הקול שהרב מרדכי אליהו זצ"ל, עזר לי לקבל".

טוב, את היתרונות שבמקצוע שלו אנחנו כבר מבינים – זה כיף, זה מעשיר, זה משמח אחרים. אבל איפה החסרונות? אז זהו, שלמשמע השאלה - שטרית קצת מתפלא. "חסרונות אני לא רואה, ואני אגיד לך גם למה: זה לא שנקלעתי למצב הזה – ובלית ברירה 'התנקזתי' למקצוע. ה' ברא אותי כזה, ואני אסיר תודה על הזכות לחיות את מי שאני באמת", הוא אומר. 

והילדים שלך? איך הם מקבלים את זה שאבא שלהם הוא מושא ההערצה של ילדים אחרים?

שטרית מחייך, ומנסה להסתיר את המבוכה. "הילדים שלי בני 12, 10, 7, ו-3 ולפני כל יציאה משותפת מהבית - כולם בלי יוצא מן הכלל, מעבירים אותי סדנאות 'חינוך מחדש'. 'אבא, אנחנו הולכים עכשיו לאסיפת הורים וראה הוזהרת: אתה לא צוחק איתם. אתה לא חותם לאף אחד. אתה אפילו לא מדבר איתם', אוקיי. ו... מה אם בכל זאת ידברו איתי? אני כזה מתעקש. 'אז אתה לא עונה להם. אתה אבא שלנו, לא שלהם'. השיחות הללו חוזרות על עצמן הלוך ושוב, ומצחיקות אותי בכל פעם מחדש. אבל זה בהחלט מובן. הרי כל ילד רוצה את אבא שלו רק לעצמו, וזה הכי בסדר בעולם".