פרשת חוקת
מדוע רק ישראל נקראים "אדם"?
כשהשופט הרוסי ראה את היהודי שבא לתת עדות אופי על יהודי אחר שכלל לא הכיר, הציב בפניו אתגר: "אני אצטט בפניך קטע מהתלמוד שלכם, אם תצליח להסביר לי את משמעותו - אזכה את הנאשם" | תובנות מפרשת חוקת
- הרב משה שיינפלד
- פורסם י"ז חשון התשע"ד
השחר עלה. זלמן רתם את עגלתו החורקת לסוסיו, אשר לבטח ראו ימים יפים יותר, ויצא לשגרת יומו העמוסה. בדרכו פגש את הפריץ המקומי, כשהוא יושב בכרכרתו המפוארת הרתומה לשלשה סוסים אבירים... והנה לפתע, אבוי! כרכרתו ההדורה של הפריץ שקעה בביצה טובענית, וככל שהפריץ הצליף בסוסיו האבירים שיחלצו אותו מהצרה אליה נקלע – כך הלכה הכרכרה ושקעה עמוק יותר ויותר...
פנה זלמן לפריץ המותש ואמר לו "שמע, יש באפשרותי לעזור לך. כל שעלי לעשות הוא לשחרר את סוסיך מכבלי הכרכרה ולרתום במקומם את שני הסוסים שלי, הם יוכלו לחלץ אותך מהבוץ...".
הביט הפריץ בסוסים הדקיקים של זלמן ולעג לו "אתה שפוי בדעתך? אם הסוסים האבירים שלי לא הצליחו לחלצני חרף ההצלפות, הסוסים שלך כן יצליחו? תראה איך הם נראים – כאילו הרגע יצאו ממחלקת גריאטריה".
- "תן לי לנסות, מה אכפת לך, אם לא יועיל ודאי שלא יזיק...".
- "בבקשה, לו יהי", אמר הפריץ.
רתם זלמן את סוסיו החלשים לכרכרתו של הפריץ, התיישב במקום המיועד והנה הפלא ופלא, מיד כאשר הרים את זרועו להצליף באחד מסוסיו – פתחו שניהם בצהלה ובמאמצים משותפים חילצו את הכרכרה... נדהם הפריץ, פנה לזלמן ושאל אותו "איך יתכן שסוסים חלשים כמו שלך הצליחו לעשות מה שסוסי האבירים לא הצליחו?".
אמר זלמן לפריץ "אני סייס מומחה, ראיתי שסוס אחד שלך הוא סוס מצרי משובח, השני סוס הולנדי מגזע נדיר והשלישי זן קנדי חסון. כל אחד מהם חזק וחסון מאין כמוהו, אולם עובדת היותם שונים זה מזה הייתה לך כאן לרועץ, שהרי כשהצלפת בסוס האחד – השני לא הגיב כי לא אכפת לו מכאבי חברו, וסוס אחד - אין בכוחו לחלץ את הכרכרה. הסוסים שלי אמנם זקנים הם, דקים וחלשים, אך הם נולדו לאותה אימא, שנים שהם אוכלים מאבוס אחד ושותים משוקת אחת, כשהאחד רואה שחברו מתעתד לקבל הצלפה, הוא מזדהה עם כאבו והרגשותיו ולא נותן לזה לקרות. בגין כך, בכוחות משותפים הם התאמצו יחד למשוך את הכרכרה כדי שאף אחד מהם לא יסבול מההצלפות...".
פרשתנו מדברת בין היתר על עניין טומאת מתים. אומרים חכמים בתלמוד שהמונח "טומאת מת" - מבלי להיכנס לפרטיו הרבים - אקטואלי ורלוונטי רק למת ישראל, אולם מי שאיננו יהודי, אינו מטמא בטומאת מת. דין זה נלמד מהפסוק - "זאת חוקת התורה אדם כי ימות באוהל". כותב התלמוד "אתם [עם ישראל] קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם". להבנת המשפט זקוקים אנו ללימוד מעמיק בעניין טומאת מתים, במאמר זה לא נענה תשובה מדוע רק מת יהודי מטמא, במאמר זה נתייחס לנקודה מדוע רק ישראל מכונים"
נבאר זאת על ידי מעשה נוסף.
בלובלין, מחוז במדינת פולין, היה צדיק גדול בשם יעקב יצחק הורוויץ, המוכר בכינויו "החוזה מלובלין". הכינוי "חוזה" ניתן לו לאור העובדה שבכוח תורתו ועבודת השם שלו ראה דברים שאחרים לא ראו... יום אחד קרא "החוזה" לתלמידו וציווה אותו לנסוע לרוסיה הרחוקה כדי להעיד עדות אופי על יהודי שעומד למשפט על לא עוול בכפו. התלמיד לא הסס, ולמרות שלא הכיר את הנאשם נסע בחפץ לב כשלבו שלם ובטוח במצוות רבו. לאחר שבועות ארוכים של נסיעה מתישה הגיע סוף סוף לרוסיה, ונכנס לאולם בית המשפט לתת עדות אופי על יהודי שהוא מעולם לא ראה. כשהשופט הרוסי ראה את היהודי, והוא הבין שהוא לא מכיר את הנאשם משום כיוון, החליט להתלוצץ וכך אמר לו: "אני אצטט בפניך קטע מהתלמוד שלכם, אם אתה מצליח להסביר לי את משמעותו - אזכה את הנאשם".
היהודי הסכים והשופט "עט" עליו עם המשפט - " קרויים העולם אומות אדם?
פנה היהודי בשלווה ואמר לשופט "וודאי שאתם בני אדם, אבל אתם לא אדם". השופט הרים גבה ושאל "מה כוונתך?".
"אענה לך כדרך שיהודי עונה לחברו – בשאלה. תגיד לי, אדוני השופט, אם היה נודע לך שבלובלין הרחוקה עומד רוסי – בן עמך – למשפט, היית נוסע כדי לתת עליו עדות אופי אם אתה לא מכירו?". "וודאי שלא, השיב הפריץ, אני לא מכיר אותו – שיסתדר...".
"אה! כעת תבין", אמר היהודי. "רק אצלנו, אצל עם ישראל, כשיהודי אחד בסוף העולם שרוי בצרה, חבריו מרגישים את כאבו ומנסים לעזור לו ככול שביכולתם, הנה, אני באתי מלובלין הרחוקה, בוססתי את רגליי בשלג ובקור כדי להעיד עדות על יהודי שמעולם לא הכרתי...
"אתם, אומות העולם, אמנם קרויים בני אדם, אבל אינכם אדם אחד, אנחנו - אדם אחד. וכמו בזמן שהאצבע כואבת לאדם כל הגוף משתתף ומזדהה עם הכאב, כך אנחנו – עם ישראל – כולנו גוף אחד...".