פרשת ויגש: עשרה חמורים, מסע אחד

ערימות של שטרות במזומן נגלו לנגד עיניה בצד אחד של הארון. בצד השני שכבו מבוישות ארבע ביצים. האשה נדהמה. במשך חמש שנות הנישואין שלה עם בעלה היה לו רק תנאי אחד: "ביום שתפתחי את הארון שבפינה אנחנו ניאלץ להתגרש". כעת סקרנותה גברה עליה והיא נכנעה.

לבעלה אמרה: "לפי ההסכם בינינו אנחנו נפרדים. אבל לפני שזה קורה, אתה חייב להסביר לי מה זה".

בעלה: "בכל פעם ששיקרתי עלייך שמתי בארון ביצה". האשה נראתה מרוצה: "רק ארבעה שקרים בחמש שנות נישואין? זה בסדר גמור. ומה עם הכסף?"

- "זה מהתבניות שמכרתי"...

                                             ***

כאשר מבקש יוסף מאחיו לעלות אל יעקב אביהם ולהורידו מצרימה, כותבת התורה: "ולאביו שלח כזאת עשרה חמורים נושאים מטוב מצרים". רש"י עומד במקום על פשר המילה "כְּזֹאת", ומסביר שהכוונה שהוא שלח לו משא של עשרה חמורים, ולא חמורים ממש.

רק חמור לא משנה את דעתו (אילוסטרציה: shutterstock)

אמנם, בדרך הרמז, מצינו כאן יסוד מחזק ונפלא מאוד שניתן לקחת לכמעט כל יום מימי חיינו.

נקדים רעיון נפלא של רבי חיים יוסף דוד אזולאי – החיד"א: בתלמוד (עבודה זרה ה:) לימד אותנו אליהו הנביא כלל מנחֶה ללימוד התורה "תנא דבי אליהו, לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי".

שואל הגה"ק החיד"א: מה מיוחד דווקא בשור ובחמור שאותם לקחה התורה כרמז לבסיס טוב ואיתן ללימוד התורה. מדוע לא הביא התלמוד דוגמאות מבעלי חיים אחרים?

והוא מיישב זאת בדרך רמז על פי תכונה המצויה בשני בעלי חיים אלו. כידוע, השור והחמור, משמשים שניהם על פי רוב בעיקר לעבודות השדה. השור לחרישה בשדה, והחמור לסחיבת משאות, לסיבוב אבן הרחיים וכדומה.

מעולם לא ראינו – מחדד החיד"א – שור או חמור שבאמצע עבודתם יעצרו לרגע, יסתכלו לאחור ויבחנו האם תוצאות מעשיהם הינן טובות. האם החרישה נעשתה בצורה מיטבית, האם אין ליקויים בעבודתם, והיכן הם לא היו בסדר. הם תמיד הולכים בצורה מונוטונית ומתקדמים קדימה. ואצל החמור שמסובב את אבן הרחיים, הוא אפילו לא מגיע לשום מקום אבל ממשיך בלא לאות.

עתה נשוב לרגע למצרים, לתקופה שבה כבר הגיע יעקב אבינו לשם ופגש את יוסף. ישנן שתי דעות בחז"ל: האחת, שיוסף לא נפגש עם אביו יותר מפעם אחת במעמד כל אחיו וכל המצרים, בכדי שיעקב לא ישאל אותו מה אירע בעת שהלך לשכם ונעלם. השנייה, שיעקב ויוסף אכן נפגשו ביניהם במצרים, אבל יעקב מעולם לא חקר לדעת מה אירע ליוסף.

זו נקודה די תמוהה. האם יעקב לא רצה להבין איך יוסף "מתאדה" בשכם, ופתאום נהיה מלך במצרים?

על בסיס היסוד הנפלא שלמדנו מדברי אליהו הנביא על פי הסברו של החיד"א, לגבי לימוד תורה, תובן גם הנקודה הזו. גם יעקב וגם יוסף מלמדים אותנו כל אחד במעשיו: אין טעם להביט לאחור ולדוש שוב ושוב בנפילות שלנו, ברגעים הכואבים והמצערים שחווינו.

אם כי, אין להתעלם ממצוקות, קשיים רגשיים ותחושות אישיות, אבל אין שום טעם והצדקה לבוסס בהם מעבר לזמן שאנו מוכרחים. אין בכך תועלת, אין בכך ריפוי, ורק תחושת דכדוך ורפיון נשיג מכזה מהלך.

זה הרמז ששלח יוסף לאביו עוד טרם ירד מצרימה: אבא, ראה, שולח אני לך "כְּזֹאת", עשרה חמורים שסוחבים עליהם משא כבד, ואינם מסתובבים אחורה לראות האם הם מרוויחים הישג כלשהו בסחיבתם. בדרך כזו, הרי שכאן גלום כל "טוּב מצרים".

בדיוק כשם שהחמורים אינם מביטים לאחור, כך גם אני – מדגיש יוסף ליעקב – אינני מוכן לדוש בעבר בדרך ובצורה שבה הגעתי למצרים. אין בכך תועלת ואין בכך מטרה.

                                                    ***

אמנם, זאת עלינו לזכור, שכל האמור הוא בעיקר ב"לימוד התורה" שבה אנו מצווים לעמול בלא לבדוק מה אנו מרוויחים מהלימוד, והאם הפקנו תועלת כלשהי בזמן העמל בתורה.

כמו כן, גם לגבי מאורעות שבדרך הטבע אין לנו כל השפעה עליהם לתקנם ולהשיבם לאחור, יש לדעת שזהו רצון ה' ולהמשיך קדימה. כי ההסתכלות אחורה גורמת לנו רק להפסדים כמו הבעל שהסביר לאשתו מאיפה הכסף. (עיין ערך אשת לוט שהפכה לנציב מלח כשהביטה אחריה).

אכן, בדברים שבידינו לשנותם, או שלא נהגנו כשורה וניתן עדיין לשפרם ולהפיק לקחים לעתיד – הרי שעצם ההבטה לאחור, היא ראייה עתידית נבונה ונדרשת.