מיומנו של יוצר: "באתי לחזק ויצאתי מחוזק"

בטור הקודם סיפרתי לכם על התובנות העמוקות שהחלו להתהוות בתוכי בעקבות הצום של יום כיפור. פתאום הבנתי את ההבדל המהותי שבין אמונה וידיעה, ויותר חשוב מהכל – כיצד שתיהן יכולות להתחבר לדבר אחד שממנו נפעל הגילוי העצמי והפנימי של אור הנשמה. התובנות הללו גרמו לי לראות את היופי החיצוני של מיאמי באור קצת שונה ממה שהיה בהתחלה. הבנתי שהזיוף שנראה כלפי חוץ -יכול רק להקשות עלי להתעמק ולגלות את מה שחבוי בי בפנים. אז קיבלתי החלטה! אני חוזר לישראל ומתחיל לעבוד קשה כדי לפתח את הכישרון המוזיקלי ולהפוך אותו למקצוע של ממש. אבל לא כל כך מהר, הרי תמיד חלמתי לגור בעיר הגדולה, מנהטן. ארזתי תיק, קניתי כרטיס וטסתי לניו יורק לחוויה של פעם בחיים, ממש לפני שאני מתחיל את החיים בארץ.

בניו יורק אתה מבין כמה שהקב"ה גדול, ולו רק בגלל שקל מאוד להבין שם כמה אתה קטן. מדובר פה בשתי גישות תורניות שהיום אני מכיר אותן בשמות שלהן, אבל שם חוויתי על בשרי בתמימות את המשמעות האמיתית שלהן. האחת – דרך המוסר, ההתעסקות בקטנות האדם. העבודה העצמית בתיקון המידות ושמירה על דרך נכונה, למרות הקושי שקיים כשעושים זאת בתוך עולם מלא ביצרים ופיתויים... זו ללא ספק מיאמי. והשנייה – דרך החסידות, ההתעסקות בגדלות הקב"ה. תחושת הביטול העצמי למשהו גדול ומדויק שזז ללא הפסק ואנחנו רק גרגיר של חול שנשטף בתוכו ומנסה למלא את תפקידו נאמנה. זו ללא ספק ניו יורק.

הרחובות במנהטן עמוסים באנשים חולמים, שם אתה מבין שמיוחדים כמוך יש באלפים. בעזרת התובנות שליוו אותי מאותו צום ביום כיפור במיאמי, הצלחתי לשמור על שפיות ולא להיבהל מהגודל העצום של העיר הזו. שמתי את האוזניות של האייפד בתוך האוזניים ולצלילי שיריו המלנכוליים של ארקדי דוכין פשוט התחלתי ללכת ברחובות. בלי כיוון, בלי מטרה, לא ניסיתי להגיע לשום מקום רחוק ומוגדר. בכל דקה חלפו מולי אלפי אנשים ממהרים, כולם מנסים להספיק את מטלות היום ובתוך הריצה הבלתי פוסקת שלהם אני עצרתי ונשמתי עמוק. המוזיקה של ארקדי דוכין עזרה לי למצוא את נקודת השקט הפנימית, נעלמתי בתוך ההמון והתחלתי לגלות עוד קצת ממה שמסתתר מאחורי המסכה של הגוף, צללתי עמוק אל תוך תהומות הנפש.

באחת הפעמים שטיילתי ברחבי העיר הגדולה - מצאתי פינה קטנה וקסומה בסנטרל פארק, מתחת לגשר קטן שנראה כאילו לקחו אותו מתוך סרט. אני לא מבין גדול בסרטי קולנוע, אבל אני מניח שהגשר הזה כבר צולם והופיע בכמה מהסרטים המוכרים ביותר. מהרגע שגיליתי את הפינה הקסומה הזו התחלתי להגיע אליה מידי יום עם דף נייר, עט וגיטרה. נשמע כמו סרט אמריקאי אבל זה בעצם סרט בורקס קלאסי, כי לא ידעתי לנגן ומעולם לא כתבתי שיר. אבל הייתי כלי ריק, נתתי לכוח האינסופי שמהווה את העולם לזרום דרכי ולגלות בי מחוזות חדשים שלא ידעתי על קיומם.

צירפתי אקורד לאקורד, מילה למילה, רעיון למשפט, וכתבתי ללא הפסקה. השירים שנכתבו שם באותו פארק הם אמנם שירים בוסריים שאת רובם אני כבר לא זוכר, אבל לפחות גיליתי שהעץ שלי יודע לתת פירות. אגב, באופן לא מפתיע גם לזה יש מקור בהלכה היהודית. איסור ערלה זו מצוות לא תעשה שמקורה בספר ויקרא. אסור לאכול את הפירות של העץ במשך שלושת השנים הראשונות לנטיעתו. זה כל פעם מדהים אותי מחדש כמה התורה שלנו מדהימה בחכמתה האינסופית ואיך שלכל פעולה מעשית יש שורש רוחני שכולנו מכירים מחיי היום יום ופשוט לא תמיד שמים אליו לב... כשאתה מתחיל ללמוד תורה ולשמור מצוות, אתה כמובן מבחין בדברים באופן חד וברור יותר, בדיוק כמו שהבחנתי הרגע, תוך כדי כתיבת הטור, שמתחת לגשר בסנטרל פארק כנראה קיימתי את מצוות איסור ערלה בפן הרוחני שבה.

כל הקסם הזה נמשך קצת יותר מחצי שנה, ואז הקור המקפיא של החורף הניו יורקי החל לסמן את בואו. הבנתי שזה הזמן הטוב ביותר בשבילי לקנות כרטיס טיסה בכיוון אחד – חוזרים לישראל.

ידעתי שאני חוזר ומתחיל מיד בעשייה וברכישת כלים מקצועיים בתחום המוזיקה. נרשמתי ללימודים בבית הספר 'רימון' ומצאתי דירת סטודנטים ללא עלות, בתמורה לעבודה התנדבותית עם הנוער בפנימיית הכפר הירוק. מי שמכיר את האזור וודאי יודע שהמרחק בין בית הספר רימון שנמצא ברמת השרון ובין פנימיית הכפר הירוק זה שתי דקות נסיעה. כן, השגחה פרטית שכזו. והיום אני מבין אפילו קצת יותר ממה שהיה בה, כי העבודה ההתנדבותית (למרות שהמגורים היו שכר הולם בהחלט) הייתה להכין עם הילדים את שיר קבלת השבת מידי שבועיים כשהם היו נשארים לשבת פנימייה. באתי לחזק ויצאתי מחוזק. עכשיו כל מה שנשאר לי זה למצוא עבודה במשרה חלקית כדי שאוכל לתחזק את הרכב שלי, לשלם את הלימודים ברימון ולהרגיש עצמאי בשטח.

כתוב בספר דברים "תמים תהיה עם ה' אלוקיך", ובתקופה ההיא באמת שפעלתי מתוך תמימות מיוחדת, ללא פניות אישיות ורצונות לכבוש את פסגת האוורסט. רציתי לכבוש רק את עצמי, לטעום עוד ועוד מטעמו המתוק של גילוי העומק הפנימי, זה שכמעט שכחתי שקיים בי. וכמובן, הקב"ה לא הפסיק להפתיע. ביום למחרת ישבתי בדשא של בית הספר ואכלתי את ארוחת הצהריים בהפסקה שבין השיעורים. פתאום אחת הבנות פנתה אלי כדרך אגב ואמרה "מחפשים אחראי משמרת במועדון הזאפה, תנסה לבדוק את זה הנה הטלפון של המנהלת שם". מועדון הזאפה? המקום שבו מופיעים כל האומנים הכי גדולים בישראל?! חשבתי לעצמי – אני מוכן לעבוד שם גם בחינם. כמובן שמיד התקשרתי ונקבע לי ראיון עבודה, אותו עברתי בהצלחה והתחלתי כבר באותו השבוע את תהליך ההתלמדות.

בטור הבא אספר לכם קצת מהחוויות שעברתי בזאפה. מסתבר שמיאמי וניו יורק הם לא רק שני מקומות בעולם שעל אף שהם חלק מאותה מדינה הם שונים בתכלית. מסתבר שמיאמי וניו יורק אלו שתי תנועות נפש ואפשר למצוא אותן אפילו בזאפה. היום אני מספיק מבין כדי לדייק לשורש האלוקי שבזה, מיאמי היא "דרך המוסר" שמתעסקת בקטנות האדם וניו יורק היא "דרך החסידות" שמתעסקת בגדלות הקב"ה. הדבר שכנראה נשלחתי להבין בזאפה זה ששתי הגישות הן דברי אלוקים חיים ושלאף אחת מהן אין קיום של אמת ללא המפגש עם השנייה. שם הקב"ה נמצא, במקום שמיאמי וניו יורק נפגשות והופכות לדבר אחד.

את המפגש בין השתיים לא הייתי מצליח למצוא בלעדי השירים של ארקדי דוכין באותם ימים של הליכה אינסופית ברחובות מנהטן. הפעם אשתף אתכם בשיר "נאמר כבר הכל" אותו שמעתי אינספור פעמים בין רחובות שלא נגמרים ושמיים שמסמנים על התחלה חדשה. שיר שהצליח ללמד אותי דרך ליטוף רך והבנה שמותר לי להיכנע ולהיות כלי ריק, בו הקב"ה מתאווה לשכון וממנו להאיר.