איך אומרים שלום עליכם בגיאורגית? מסע לקהילה היהודית

גמרג'ובה, אני מכריז. "גגימרג'ובס", משיב יזגיל - בעברית: יחזקאל - הנהג בצהלה. הגאורגים אנשים מסבירי פנים, ובכל משך שהותי בכברת הארץ ההררית הזאת, המשתרעת בין הים השחור לים הכספי, לא הפסקתי לשמוע גמרג'ובה (שלום עליכם) וגגימרג'ובס (עליכם השלום). בכך, פחות או יותר, מיציתי את אוצר המילים המקומי שלי. חשבתם שעברית קשה שפה? נסו ללמוד גאורגית.

רק מקץ שהייה בת ימים אחדים במורדות הרי הקווקז אני מצליח להגיע לשורש הבעיה. זה לא שכללי הדקדוק סבוכים במיוחד או שהבנת מבני הפעלים היא משימה בלתי אפשרית עבור אדם שלא בלס כופתאות חינקלי משחר נעוריו. העניין הוא שבעת ייסוד הגאורגית מכרו בטביליסי עיצורים במחירי סוף עונה. אחרת קשה להבין איך זה שרוב המילים כוללות לפחות שני, ולעתים עד שמונה, עיצורים נטולי תנועה המחורזים זה בזה בשרשרת בלתי אפשרית שנתקעת לך בגרון עד שפניך מכחילות ואתה מחפש נואשות אחר כוס לגידזה - גזוז עשוי חומרים טבעיים - כדי להתעשת. קחו נשימה עמוקה ונסו לומר "גבפרטסקבני" - מילה שמובנה "תפסיק לעשוק אותי". עכשיו גם אתם מבינים את הבעיה.

כדי לדבר גאורגית יש צורך במבנה ייחודי של גרון ולסת שכמותו ניתן למצוא רק בקרב יושבי הרפובליקה הסובייטית לשעבר. חוץ מזה, גאורגית היא שפה יחידאית שאין לה דמיון לאף שפה אחרת המדוברת בכל מקום שמחוץ לגאורגיה. מנגד, יש לה אלפבית ייחודי שאינו דומה לשום דבר שאתם מכירים. מהר מאוד הבנתי שאת גאורגיה אעזוב עם חוויות לרוב, אבל הכרת השפה לא תהיה אחת מהן. "לא נורא", מעודד אותי יזגיל בחיוך סימפטי, "הגאורגים מקשיבים לשפת הלב. הם יבינו אותך גם אם אתה לא מסוגל לבטא שמונה הברות בנשימה אחת".

נרגעתי. מעתה ואילך גמרתי בנפשי להקדיש את מלוא תשומת הלב לנופים החולפים לנגד עיניי ולהפסיק להתייסר בשאלות לשוניות שאין להן מענה.

רוב האנשים מופתעים כשאני מספר להם שגאורגיה היא יעד תיירותי מוצלח ואפילו מומלץ. הדימוי בישראל אודותיה ויושביה (גרוזינים לשעבר) אינו מחמיא, אבל למעשה היא אחד מחבלי הארץ המקסימים ביותר שביקרתי בהם. העובדה שהיא עדיין לא מתנוססת על מפת התיירות העולמית פועלת רק לטובתה. יש בה את כל מה שצלם יכול לחלום עליו - הרים שגיאים עטורי כיפות שלג, עמקים אקזוטיים אפופי ערפל מסתורי, טירות חרבות שמזכירות תפארת ציביליזציות שחלפו מהעולם, אזורים סגריריים וקרים וכאלה עם מזג אוויר כמעט טרופי, כפרים ציוריים וערים שמחביאות סמטאות אבן מרוצפות.

מחוץ לערים המרכזיות התשתיות לא מאוד מפותחות, ובמרחבי ההר אפשר להיקלע למקומות נידחים בהחלט. רק חמישה מיליון תושבים חיים במדינה ששטחה גדול פי שלושה מישראל. הם חמים ולבביים, ואין דבר שמשמח אותם יותר מאשר לקבל קומפלימנטים מתייר.

הרב מאיר קוזלובסקי, שליח חב"ד בטביליסי, משמש כמארח וכמורה הדרך שלי. פתגם גרוזיני עתיק אומר: "אחי, כוחך הוא באחיך". הרב קוזלובסקי בהחלט עונה על ההגדרה הזאת. חייכן, נמרץ, פעלתן ומלא חיוניות הוא מתמרן בשבילי עיר הבירה הגאורגית כבקיא ורגיל, ובעודנו עושים את דרכנו בשעת בוקר מוקדמת מסביר לי את כללי המקום.

המצב הבטיחותי בטביליסי השתפר פלאים בשנים האחרונות, אבל עדיין מומלץ לא להסתובב ברחובות חשוכים בשעות הקטנות של הלילה. צפירת הרגעה: משטרת התנועה הגאורגית הידועה לשמצה, שהתפרנסה בעיקר משוד עוברי דרכים ונהגים מזדמנים, פורקה בצו ממשלתי ואת מקומה תפס גוף חדש ויעיל יותר. המשמעות: אם תיעצר על נהיגה בלי חגורה לא תוכל לפתור את הבעיה בהעברת כמה שטרות לארי מרשרשים לידי שוטר חמדן. מצד שני, אם תזדקק לסיוע תוכל לפנות לאיש חוק מזדמן בלי לחשוש שהצעד יעלה לך טבין ותקילין.

הרב קוזלובסקי קוטע את הרצאתו בפתאומיות ועוצר את המכונית ליד בניין דירות אפרורי. חדר המדרגות האפלולי שנבנה בעידן הסובייטי משרה אווירת דיכאון, אבל המזוזה המיקרוסקופית התלויה על מפתן הדלת בקומה הרביעית מסגירה שהדייר שחי בפנים שייך לזרע ישראל. את הדלת פותח גנדי, יהודי בשנות התשעים לחייו ששורה ארוכה של שיני זהב מקשטת את חיוכו. "גנדי היה בנדיט גדול", לוחש לי הרב קוזלובסקי בלי לפרט. "כעת הוא לא מפספס אף יום בלי תפילין".

הכבש טרף את הזאבים

אימתי הגיעו יהודים לגאורגיה? יש הטוענים שכבר בעת גלות עשרת השבטים. אם נכונה הטענה, אזי הם מרכיבים את אחת הקהילות היהודיות העתיקות ביותר בעולם. יש האומרים שמדינת אפריקי, המוזכרת בגמרא בין המקומות שבני ישראל הוגלו אליהם בתקופה קדומה, היא כינוי לגרוזיה.

קיימת גם גרסה אחרת, לפיה הגרעין הראשון של הקהילה היהודית בגאורגיה מקורו בקבוצה של גאורגים מקומיים שהתגיירו, בדומה לאופן שבו התייהדו הכוזרים. 'ג'והורים', יהודי ההר, הוא הכינוי שניתן להם, ואלה מוזכרים כבר בתיאורי התיירים היהודים הגדולים של ימי הביניים: רבי בנימין מטודלה ורבי פתחיה מרגנשבורג. כיום ניתן למצוא את צאצאיהם פזורים בכל המרחב הקווקזי - מגיאורגיה עד צ'צ'ניה ודגסטן.

במאה ה-19 הגיעו למדינה יהודים אשכנזים רבים עקב הגליית השלטונות הרוסיים, וכך נוצר מיזוג מיוחד של מזרח ומערב. היהודים היו נתונים להתעמרות מצד השלטון הצארי, אך לא מצד האוכלוסייה המקומית, שלרוב נהגה בהם בכבוד ובאהדה. עד היום: "אין אנטישמיות בגאורגיה", אומר הרב קוזלובסקי. "מתייחסים כאן ליהודים לא כאל עם נפרד אלא כגאורגים בני דת משה. יש יחסים הדוקים בין גאורגיה לישראל, והשלטון בטביליסי רואה בעולים לארץ ערוץ חשוב בקשר עם המערב".

בעת הכיבוש הנאצי ניצלו יהודי גאורגיה מהשמדה לאחר שהגרמנים קבעו שאינם עברים לפי מוצאם האתני אלא חברי קהילה גאורגית שהתגיירה ועל כן לא חלים עליה חוקי הגזע. אבל גם אם הגוף נותר בחיים, הנשמה כמעט מתה. הקומוניסטים כפו אורח חיים חילוני. הם סגרו את בתי הספר היהודים ומנעו תפילות מסודרות בבתי הכנסת. אבל שמירת המצוות נמשכה בעקשנות. על מדף בבית הכנסת גיליתי סידור שהודפס בעידן הקומוניסטי ובו תפילה בעברית לשלום "מנהיגנו הדגול והנערץ ג'וזף סטלין".

"אנשים השכימו לפנות בוקר, לפני שיגיעו המשגיחים הקומוניסטים, כדי לרכוש בשר כשר שנשחט במהלך הלילה בחשאי", מספר יזגיל. היהודים הגאורגים עדינים, אבל כשמישהו מבקש לפגוע באמונתם הם משיבים מלחמה שערה. פתגם גרוזיני ישן נוסף מגדיר אותם יפה: "כבש הוא כבש, אבל כאשר הוא זועם הוא הופך לשור".

בתחילת שנות השבעים דרשה קבוצת משפחות יהודיות לעלות לישראל. השלטונות הסובייטים דחו את הבקשה והציתו גל פעילות גדול ברחבי העולם למען שחרור יהדות גאורגיה. הייתה זו ראשית המאמצים לפריצת מסך הברזל. הקמפיין הגרוזיני הוכתר בהצלחה, ועשרות אלפי יהודים, קרוב למחצית הקהילה, עלו ארצה. מרבית הנותרים באו אחריהם לאחר קריסת ברית המועצות, מותירים קהילה פעילה אך מצומקת.

היום היא מונה כ-13 אלף נפש ומציגה מאפיינים מיוחדים. "מבחינה גיאוגרפית, היא שייכת לבני עדות המזרח", מסביר הרב קוזלובסקי. "בפועל, במאה הקודמת נסעו חלק מצעיריה ללמוד בישיבות ליטא ורוסיה והביאו איתם רבנים אשכנזים. התקבל שילוב יוצא דופן של מנהגים ספרדיים ואשכנזיים. תכונה חשובה נוספת שלה: המושג התבוללות לא קיים. מול המצב במדינות חבר העמים זה פלא של ממש. מה ההסבר? המקום המרכזי שממלאת המשפחה, ה'ג'לבי'. מי שיינשא בנישואי תערובת, חלילה, יאבד את מקומו בג'לבי וממילא את מעמדו החברתי. העובדה הזו, בתוספת שמירת המסורת החזקה העוברת מדור לדור, מגנה על יהודי גאורגיה מפני היטמעות".

לא כל בני הקהילה מקפידים על קלה כחמורה, אבל את כולם ניתן להגדיר כמסורתיים. המציאות הזאת ניכרת לעין במספרם הרב של המתפללים הגודשים את בית הכנסת ביום חול רגיל. לפחות שמונים אחוז מבני הקהילה מקפידים על בשר כשר, שמשווק דרך חמשת האטליזים היהודיים הפועלים בעיר או באמצעות השוחט הנודד העובר בין הבתים.

עכשיו תאכל ואנחנו נסתכל

מחאת המילקי לא הגיעה לטביליסי, שלא נלחצת מיוקר המחיה. גאורגיה היא מסוג המדינות שלכודות באזור הדמדומים שבין העבר לעתיד. המשק קטן וסגור. קצב החיים נינוח ושקט. רוב העסקים לא נפתחים לפני השעה עשר, ומועדים להיסגר באורח בלתי צפוי משום שלבעל הבית התחשק לקחת סיאסטה פתאומית. המשכורת המקומית הממוצעת עומדת על 300-400 לארי (200-250 דולר), וגם מנהל חברה בכיר צפוי להשתכר אלפיים לארי.

לא תמצאו מסתנני עבודה. מעטים פועלי הדחק, אפילו אלה הבאים מרוסיה וממדינות מזרח אירופיות עניות, שמוכנים לעבוד תמורת השכר הדל המשולם. לגאורגים עצמם מונחים כמו תל"ג ופיתוח אנושי לא מפריעים. חלק גדול מהתוצרת החקלאית, בפרט בין יושבי הכפרים, מגודל בחצר הבית או נרכש בפרוטות. קניות גדולות יותר לא מבוצעות. קניונים וחנויות יוקרה מפוזרים רק בטביליסי ובעיר-שתיים גדולות נוספות.

אבל אל תתרשמו מהחזות הפשוטה. לא תמיד היא הייתה כזאת. העידן הסובייטי זכור לרע מבחינות רבות, אך הפן הכלכלי אינו אחד מהן. באותם ימים נחשבה גאורגיה לריביירה הצרפתית של רוסיה. בכירי המפלגה הקומוניסטית ועסקניה נפשו בה, וליינה המשובח ולנופיה המושלמים יצא שם בכל רחבי ברית המועצות. "פעם היינו המדינה הכי עשירה באזור", מתרפק הנהג על זיכרונות נעורים. "היום אין כסף".

היחסים עם רוסיה הגיעו לכלל נתק גמור בעשור האחרון. לטביליסי אפשר להגיע מנקודות רבות בעולם, אבל לא מרוסיה. הגבול המשותף סגור. שורשי האיבה ההדדית נעוצים בדברי הימים. גאורגיה הייתה המדינה הראשונה שעזבה את ברית המועצות וסימנה את תחילת התפוררותה של האימפריה הסובייטית. כנקמה, עודדה רוסיה שני חבלי ארץ - אבחזיה ודרום אוסטיה - לפרוש בתורן מגאורגיה, צעד שנלווה אליו טיהור אתני שהפך אלפי גאורגים לפליטים חסרי בית.

בשנות האלפיים פרצה מלחמה בין גאורגיה לרוסיה, שהסתיימה בתוך זמן קצר בניצחונו של הדוב. גאורגיה איבדה 17 אחוז משטחה לטובת המחוזות הפורשים, ואלפים נוספים מתושביה נעשו פליטים. המלחמה הזאת השניאה את הרוסים על הגאורגים. בקרב דור המבוגרים הרוסית שכיחה, אבל הדור הצעיר מחבב את האנגלית. זאת גם מדיניות הממשלה, שהצהירה שעד שנת 2020 כל הנוער במדינה יהיה דובר אנגלית. "גאורגיה רוצה להיות חלק מהעולם המערבי", מבהיר יזגיל.

סוגיית הקשר בין גאורגיה לישראל עולה לדיון בשיחה משותפת עם בני הקהילה המקומית. הממשלה רואה במדינה המזרח תיכונית בת ברית נאמנה בהתמודדותה עם סביבה עוינת. שתיהן חתמו על רכישות עתק של מערכות ביטחוניות מתקדמות, כמו מל"טים ואמצעי התרעה, ומשלחות של משרד הביטחון הישראלי מבקרות לעיתים קרובות בטביליסי, למרבה חרונו של הקרמלין, שאינו רווה נחת ממערכת היחסים הזאת.

אבל לא רק קשרים צבאיים מעניינים את הגאורגים. משרד התיירות יצא בקמפיין להגברת זרם המבקרים, לרבות פנייה מיוחדת לקהל המטיילים הישראלי. מוצ'ילרים רבים נענים ובוחרים בגאורגיה כמדינת יעד.

בעודנו משוחחים מגישים בעלי הבית את המעדן האהוב על הגאורגים: חינקלי. מין קרפלך בגרסה קווקזית. יזגיל פורץ בצחוק מתגלגל למראה ניסיונותיי המגושמים לאכול אותו באמצעות מזלג. "לא ככה עושים את זה", הוא מסביר ומדגים.

גאורגים אמיתיים יודעים שחינקלי אוכלים עם האצבעות. תחילה בוזקים עליו כמות הגונה של פלפל, ואחר כך תופסים את הכופתה בחלק הבצקי העליון המשמש מעין ידית, אוכלים את החלק הפנימי ונזהרים מאוד שהרוטב לא יטפטף על הצלחת ויגרום לפרצי לעג בקרב הסועדים. ולבסוף, אזהרה אחרונה: רק עניים גמורים, רעבתנים מופלגים או סתם תיירים נבערים יאכלו את ידית הבצק שמעל הכופתה. את החלק הזה מחזירים לצלחת כמות שהוא, אות וסימן לכך שאכילת החינקלי הסתיימה בהצלחה.

אויבים נפגשים בהרי החושך

כמעט ארבעים איש מצטופפים במונית שירות מיושנת. אנחנו דוהרים על כביש משובש בדרכנו להר קזבק, אחד הרכסים הגבוהים ביותר בשרשרת הרי הקווקז. מכאן הכינוי שלו: הר הקרח. הנסיעה הדחוסה מאפשרת לי לערוך היכרות עם שכניי למסע. מהר מאוד מתברר שחלק ניכר מהם איראנים. לאחר שאני מוודא שהם לא נושאים נשק גרעיני אני מרשה לרמת הכוננות שלי לרדת. גאורגיה היא יעד תיירותי מבוקש עבור איראנים רבים, המבקרים בה ובארמניה שכנתה. כך יכולים ישראלים ואיראנים להתערב ביניהם באין מפריע.

הנוכחות המובהקת של הפרסים ברחובות טביליסי מעוררת אי נוחות. כשכמה מהם ביקשו לבקר בבית הכנסת המקומי (שבזכות יופיו נחשב גם לאתר תיירות מובהק) תהיתי אם אין זה סיכון ביטחוני מופרז, אבל האיראנים שבאתי איתם במגע התגלו כמתונים ושוחרי שלום. "חבל שההנהגה שלנו כל כך קיצונית", אמר לי מישהו. "אם היינו משתפים פעולה יכולנו להפריח את המזרח התיכון".

חמש שעות נמשכת הנסיעה למדרונות קזבק. למרות המשטרה המחודשת לא מומלץ לנהג ישראלי לנסות את כוחו בנהיגה על כבישי גאורגיה. חוקי התנועה גמישים למדי ומבוססים על אלתורים. הדרכים משובשות, בייחוד בחלק ההררי והנידח.

הדרך מעפילה, הטמפרטורה יורדת והאוויר מידלדל. לא בכדי סברו רבים בימי הביניים שהרי הקווקז הם הרי החושך המפורסמים המציינים את סוף העולם. הרכס ציין את קצהו של עולם התרבות המוכר ואת תחילת ערבות הפרא הבלתי ידועות שמצפון לו. המראות למעלה עוצרי נשימה. את המרחבים הירוקים מפלחים זרמי מים כסופים. כבשים רועים במדרון וציפורים לוכדות דגים מתוך האגמים. אני שואף אוויר גאורגי צלול מלוא ריאותיי.

מאוחר יותר החמצן מסתיים. עשרים שנה חלפו מאז קרס הקומוניזם, אבל בג'ורי עדיין לא שכחו את ג'וזף סטלין. מוזיאון ענק לזכרו של הדיקטטור צמא הדם חולש על מרכז העיר. המבקרים בשעריו מוזמנים לבהות בקרון הרכבת המשוריין שמשקלו 83 טונות ובתוכו התרוצץ המנהיג הסובייטי בתקופת מלחמת העולם השנייה.

מוזיאון סטלין מוזר. חדריו שרויים באפלולית כי חבל על החשמל. מי שיתאמץ יוכל להבחין במוצגים משונים הכוללים פריטים מעלי אבק שהמנהיג קיבל ממנהיגי מדינות, כמו תעודת כבוד לבנונית ותמונה רקומה ממשי שנשלחה אליו מסין. המקום מעורר רגשות מעורבים בקרב המקומיים. מקצתם רואים בו סמל לתפארת הקומוניזם. אחרים סבורים שהוא שריד עלוב של עידן התעמולה הסובייטית. התוצאה היא גלעד מבולבל למדי שהמוצגים והכיתובים בו מתחלפים בהתאם להתפתחות הפוליטית האחרונה. מצד אחד, אפשר לסייר בצריף העץ שאכלס את יוסיף ויסריונוביץ' ג'וגשווילי עד גיל ארבע. מצד שני, ניתן למצוא שלט גדול ברוסית שמצהיר: "מוזיאון זה מהווה דוגמה אופיינית כיצד התעמולה הסובייטית ביקשה לטשטש את אחד העידנים הרצחניים ביותר בתולדותיה".

עמדתי כמה רגעים מול צריף העץ וניסיתי להבין מה הפך את הילד שגדל בו לפסיכופט ורוצח המונים. האם אשם בכך חינקלי שהוגש לו קר? האם הוא לא קיבל מספיק פרוסות לבשי - הלחם הגרוזיני היפה והטעים? האם השפה הגאורגית הוציאה אותו מדעתו? עד לרגע זה אין לי תשובות.

לתושבי ג'ורי נמאס מנוכחותו המעיקה של הרודן, ומיד לאחר נסיגת הכוחות הרוסיים, בתום מלחמת גאורגיה-רוסיה לפני שש שנים, הם הזדרזו להסיר את הפסל המגושם שלו שרבץ במשך שנים בכיכר המרכזית. מקומי מספר לי שניתן לראות אותו במגרש גרוטאות בפאתי העיר. במקרה הזה לפחות, העריץ נזרק לפח הזבל של ההיסטוריה. לא הלכתי לראות, אבל טוענים שהבעת פניו עגומה ושאפילו שפמו המפורסם איבד מחיוניותו.

בסוף המוזיאון מוצגת מסיכת מוות של סטלין. יציקת מתכת של פניו שהוכנה מיד לאחר מותו. אסור להסתכל בפני רשע, אבל אולי הדין שונה בכזה שהתפגר. אני מהרהר ביהודים הרבים שהצורר שלח לסיביר, בשנאתו הכבושה ליהדות, ברדיפתו האכזרית את שומרי המצוות. לבסוף אני נעמד מול דיוקנו ומכריז בהתרגשות גדולה: "כן יאבדו כל אויביך ה'". המדריך סבור שאני קומוניסט אדוק ומבקש להבין מה בדיוק אמרתי. "בירכתי אותו בברכה גדולה", אני מפטיר בחיוך ויוצא אל האור.

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין "בקהילה".