המדריך להכנת חביתה

בשלהי תש"ך הוקמה בכפר פינס האולפנה הראשונה לבנות על ידי אלי ורחל ששר. ביתם הפרטי, שבו התגוררו עם ילדיהם הקטנים, היווה עבור הבנות דגם למקדש מעט של שותפות ואהבת אמת. ר´ אלי ששר היה תלמיד חכם צנוע, ועם זאת מנהל סמכותי שדאג לכל פרט.

תנאי האולפנה בראשית דרכה היו קשים ביותר. מבחינה חינוכית לא היתה מסורת והכל היה ראשוני. גם מצבה הכלכלי של האולפנה לא היה שפיר, בלשון המעטה. הבנות שוכנו בצריפים נטושים עם טחב בקירות ועכברים מתרוצצים בפינות. לא היה חימום בחורף. בצריף המגורים הונחו שני דליים מפח במקומות שבהם דלף הגשם מהתקרה. הבנות רוקנו מדי בוקר את הדליים שכמעט עלו על גדותיהם במשך הלילה. הן נאלצו ללכת בלילות הגשומים למבנה בטון נפרד שבו היו מקלחת ושירותים. גם בצריפי הלימוד דלפו טיפות ממעל, ורוחות עזות וקרות הקשו על הלימוד.

האוכל היה בסיסי: פתיתים, תפוחי אדמה, וכל מה שממלא את הבטן. הבנות לא סבלו מחרפת רעב, אך לא פעם, בלילות החורף הארוכים והקרים, בשעות הלימוד והחזרה למבחנים, התעורר רעבונן.

באחד הלילות, לאחר שסיימו ארוחת ערב בשעה שבע, למדו יחד חמש בנות לבחינות הבגרות המתקרבות. הן נשארו בספריה עד השעות המאוחרות, ובשעה אחת וחצי הרעב החל להציק להן. הן ניסו לטכס עצה. המקום הקרוב ביותר היה פרדס חנה, אבל חנות הפלאפל שם נסגרה מזמן.

בלית ברירה, החליטו ללכת לחדר האוכל. במקום היו כירה וכלי בישול, אבל לא היה מזון, פרט למעט שמן. הן ניצבו מול הדלת הגבוהה והנעולה של המטבח וכמעט התייאשו. בחלק העליון של הדלת היו חרכים קטנטנים. מישהי הציצה בעדם, וראתה שניתן להגיע דרכם לתבניות הביצים שהונחו במקום גבוה. הן לקחו שולחן והניחו עליו כסא. ארבע בנות החזיקו היטב את הכסא, והחמישית עלתה למעלה, השחילה את ידה בין החרכים, והוציאה בזהירות ביצה אחר ביצה, תריסר ביצים... 

 ההתלהבות גברה, ומיד החלו ההכנות לטיגון החביתה. שמן נשפך למחבת הגדולה שעמדה על הכירה והחל לבעבע לקול תשואותיהן. לאחר מכן שברו הבנות את כל הביצים והחלו לטרוף אותן במחבת הרותחת. הנוזל הצהבהב החל לבעבע ולרקוד על האש, והבנות ציפו בכיליון עיניים לחביתה החמה והמענגת.

לפתע נשמעו צעדים כבדים שהלכו וגברו. תוך שניות מעטות ניצב בפניהן המנהל גבה הקומה והממושקף. הן נתפסו על חם...

במבט עינו קלט מיד מה מתרחש בשעה כה מאוחרת בחדר האוכל. הוא אמר "ערב טוב", והביט בתלמידות במבטו הסמכותי. קולות ההמולה וחדוות היצירה הפכו בבת אחת לדממה משתקת. הן קפאו על מקומן וניצבו מבוישות ומלאות אימה מפני תגובתו, ומפני העונש הוודאי שלו הן צפויות. הוא שאל:

"מה אתן עושות, בנות?"

"חביתה", גמגמה מישהי.

המנהל התקרב בהילוכו האיטי והמדוד לעבר המחבת, הביט בנוזל הצהוב שהלך והתקשה. אחז בידית המחבת שניצבה על הכירה, ואמר:

"אני אלמד אתכן איך מכינים חביתה כמו שצריך!"

לפני שהבנות הספיקו להתעשת, המנהל נענע את המחבת מצד לצד ואז הקפיץ והפך את החביתה הגדולה באוויר. לאחר שנייה היא נחתה בשלמותה ללא פגע על צידה השני בתוך המחבת. הוא החזיר את המחבת לכירה כדי שהחביתה תיצלה כדבעי, ומבלי לומר מילה נוספת, יצא מן המטבח.

הבנות היו המומות. הן ציפו למנת מוסר הגונה ולנזיפה חמורה בגלל המעשה שלא יעשה, והנה הוא מדגים להן איך מכינים חביתה...

לאחר שהחביתה הוכנה, הבנות חילקו אותה ביניהן ואכלו בשקט רב. המסר הופנם היטב. שתיקתו של המנהל ושיתוף הפעולה מצידו פעלו יותר מאלף תוכחות. מאז לא העזה אף תלמידה לתור אחרי אוכל ללא בקשת רשות.

האולפנה בכפר פינס הפכה לאם האולפנות, ושנים רבות לאחר מכן, בשנת תשנ"ז, כשהגיע ר´ אלי ששר לגיל ששים, נערכה בביתו בקרני שומרון מסיבת יום הולדת בהשתתפות בנות רבות שחינך, שהפכו בינתיים לנשים בוגרות, ובהן גם אלו שנטלו חלק באותו אירוע לילי. אחת מהן, חיה פטרון מבית אל, סיפרה לכולם את סיפור החביתה, והשנייה, חנה פריש מבני ברק, קראה שיר בשם "החלילן מכפר פינס", ובו נכתב, בין השאר:

"גרמת למהפך בחינוך הבת הדתית,

לא בנאומים חוצבי להבות,

ולא בהטפות מוסר חזיתיות,

לא בביטול האחר והשונה,