הגשמה עצמית, מהי?

ברצוני להעלות נושא שלדעתי מעיק ומציק לאנשים רבים. הנושא הוא "הגשמה עצמית", וכן "איך אני יכול למצוא את עצמי".

אני יודע שמילים אלו נשמעות קצת מעורפלות, אך בכל זאת ישנם רבים שמרגישים בתוכם רצון לעשות משהו עם עצמם – משהו שיעניק להם סיפוק ושמחה. לא תמיד העשייה היום יומית מעניקה את הסיפוק המבוקש, אולי הדבר מעיד על קטנות דורנו, אבל בסופו של דבר, מי שאינו שמח בחלקו אינו מקרין שמחה לבני ביתו, וחייו נעשים אפרוריים ומייגעים.

אודה לך מאוד אם תתייחס לנושא זה, ותכתוב את דעת התורה בנושא.

בברכה, יצחק ב.

אנסה, בסיעתא דשמיא, לעשות מעט סדר במושג "הגשמה עצמית", ולהאירו באור התורה. המושג "הגשמה עצמית" באופן שאנו משתמשים בו כיום, הוא מושג מודרני המיובא מתרבות המערב. שם, מושג זה אכן אינו אלא עוד נדבך בחיפוש אחר העונג והשחרור מכל עול ואחריות. המוטו – תן לכל אחד לעשות את מה שהוא רוצה, את מה שהוא אוהב ואת מה שמתאים לו. כך יוכל לבוא המין האנושי אל אושרו ותכליתו, וכך יוכל כל אחד להיות מרוצה ממקומו ומחייו, וכן "להגשים את עצמו".

בביטויים כאלו של פריקת עול והגשמת כל מאוויי אנוש, בוודאי שאין לנו כל עניין. הגשמה עצמית כזו של מילוי כל רצונות האדם, תביא, וכבר הביאה, רק חורבן לאנושות בכלל, ול"מגשימי עצמם" בפרט. יחד עם זאת, האם ניתן להסיק מדברים אלו שכל הגשמה עצמית היא פסולה מעיקרה?

כמי שבא במגע עם אנשים, אוכל להעיד שהשאלה ששאלת מתארת מצב אמיתי של חוסר שקט הקיים אצל רבים וטובים מבינינו. ישנם אנשים עובדים שאינם אוהבים את עבודתם, ישנם אנשים שאינם עובדים ואינם מרוצים ממצבם, ובכלל, ישנם רבים שחסרה להם מאוד שמחת חיים אמיתית הנובעת מעשייה של יצירה וסיפוק. לכל אלה חסרה הגשמה העצמית, אך לא זו המערבית, אלא זו היהודית, האמיתית.

הרמח"ל כותב (בספר "דרך השם", חלק א, פרק שלישי, סעיף י"ב): "וכל נברא משתלם כשפועל מה שחקק לו הבורא יתברך שמו שיפעל, וחסר מהשלמות כל זמן שלא יפעלהו". זאת אומרת, כל נברא – מדגיגון קטן בים ועד לגדול המלאכים שברקיע – מבקש את שלמותו. שלמות זו מושגת רק כאשר כל אחד "פועל מה שחקק לו הבורא יתברך שמו שיפעל" – כאשר הוא עושה את מה שמוטל עליו, את מה שחקוק בטבעו ובתכונותיו. הרי לא במקרה בראו היוצר דווקא כך ולא אחרת. רק הפעולה עם "החומרים" שיש לו – תביאהו אל שלמותו. ליתוש או למלאך אין כל קושי ב"הגשמת עצמם", שהרי הם כבר "מוגשמים ועומדים" ופועלים ממילא את "מה שנחקק בהם", אך שכר ועונש אין להם. האדם, לעומתם, הינו בר בחירה, ובחירתו כדברי הרמח"ל, היא – או להידבק בשלמות, או להתפתות ולהילכד בתעתועי העולם. אם יבחר האדם להשיג את השלמות ולא להתפתות, הרי שהדרך להשיגה היא בכך ש"יגשים את עצמו" ויפעל "מה שחקק לו הבורא יתברך שמו שיפעל". בנוסף, בהיותו בעל בחירה, אם יצליח להתגבר על יצרו ולנהוג כשורה – יקבל שכר, ואם יניח לעצמו להתפתות לתעתועי העולם – ייענש.

כאן אנו נוגעים בהבדל התהומי בין הגשמתנו העצמית כיהודים, לבין הגשמתם העצמית של הגויים. שורש ההבדל נעוץ בהבנת המושג "עצמי".

לפי שיטת המערב – "עצמי" הוא כל מה ש"בא מבפנים", ללא כל אבחנה. לדידם, כל מה שיכול לגרום לי שמחה וסיפוק, אפילו הדבר כרוך בפגיעה בזולת, הוא כשר, ישר וראוי, ויש לעשותו. ה"אני" הוא בליל של רצונות ומאוויים המהווים את מרכז העולם, וכל מה שיכול להגשים את אותם רצונות יש לבצע.

לפי שיטת היהדות – ה"עצמי" הוא אינו הכל, אלא הנשמה בלבד, שהיא חלק אלוק ממעל. ה"אני" אינו בליל של רצונות ומאוויים מבולבלים הנובעים מתוך ה"עצמי", אלא נשמה אלוקית בעלת רצונות רוחניים ברורים ומוגדרים. מכאן שהגוף אינו "עצמי", אלא רק כלי שרת ביד ה"עצמי". את תאוות הגוף, שהוא הכלי המחזיק את הנשמה, אין כל עניין ל"הגשים", שכן הוא משרת בלבד. כמובן יש להתייחס לרצונותיו ולהעניק לו את המזון הנצרך לו לקיומו, אך מכאן ועד לרוץ למלא כל גחמה שלו, הדרך ארוכה. כבר כתבו חז"ל: "עיקר עצמיות האדם שנקרא אצל האדם ´אני´ הוא הנשמה, שהיא ´עצם הקיים לעד´. ואילו הגוף, עם כל הכבוד לרצונותיו וחלומותיו אינו ´אני´, כי אם כלי ו´מרכבה´ לשאת ולשרת את ה´אני´ האמיתי, העליון, הלא הוא הנשמה".

הנשמה שלנו חפצה למצוא לעצמה ביטוי הוגן, ראוי ונעים בכל מישורי הפעולה שקיבלה בעולם הזה. היא שואפת להרמוניה, שלמות ושמחה, בחיי משפחה וחברה, בעבודה, בפעולות היומיומיות הפשוטות ביותר, וכן בוודאי – במצוות ובחיבור שלנו לקודש. קשה להרחיב ולפרט כיצד ניתן להגיע להגשמה עצמית בכל חלקי החיים, אך חשוב לפחות לדעת לקרוא ´איתותים´ פנימיים בתוכנו, המצביעים על צורך בשינוי ועל כמיהה פנימית להגשמה ולביטוי.

כולנו נתקלים בחיינו במצבים של מתח, חוסר שקט, אי נוחות ואי שביעות רצון מעצמנו או מצורת חיינו. כולנו גם מבינים שלא מציאותי לצפות מהחיים שיהיו תמיד נעימים ושלווים. יחד עם זאת, תחושה מתמדת וקבועה של אי סיפוק וחוסר שביעות רצון בעבודה, בזוגיות, בהורות או בקיום מצוות, בהחלט מאותתת על כך שמשהו לא בסדר ושצריך לחפש מוצא ושינוי. אי שקט מתמיד מאותת על כך שיש כנראה חלק כלשהו בנו שאינו בא לידי ביטוי. משהו ב"עצמי", בנשמה, שקורא להגשמה, ושיש לאתר אותו ולטפל בו.

ישנם אנשים שמכוח חינוכם, או סתם מכוח ההרגל, ימשיכו ללכת בתלם ולא יקשיבו לאותות המצוקה שלהם, אולם סכנתם גדולה. היהדות אינה מקדשת את הסבל ואינה סוברת שיש בו תכלית כשלעצמו. אחת ממטרותיו, כפי שהורונו חז"ל, היא – התראה. כשם שכאב גופני נועד להתריע על בעיה, על מנת שנטפל בה – כך הוא גם בנוגע לכאב נפשי, אפילו קל, אם הוא מתמיד. יחד עם זאת, ישנו גם "סבל טוב", שהוא כאב חיובי של התמודדות עם החיים. זהו כאב המוליד חיים, כמו בלידה, שכרוכה בו תחושה של סיפוק: "התאמצתי, עשיתי ואני נהנה ממעשיי". סבל כזה אין בו רע ואין הצדקה לברוח ממנו.

אבל, יש סבל ´סיזיפי´, חסר תכלית, של לעשות שוב ושוב משהו שאתה לא אוהב (כדאי לברר האם זה משהו שאתה באמת מוכרח לעשות או שאתה יכול לבחור אחרת). סבל כזה מביא אותך בסופו של דבר לעצבות שעלולה להביא לאולקוס, לעייפות כרונית, או סתם לייאוש מהחיים. מי שמבחין באותותיו של סבל כזה, בכל תחום שיהיה, מי שחש שאיבד את חדוות החיים בעשייה או בקשר עם זולתו – נזקק עתה לרפואתה של "ההגשמה העצמית". לחפש ולברר מה לקוי, איזה חלק בו לוטה בערפל ואילו כוחות בנפשו מבקשים הגשמה