האב התחנן לרופא לא לדווח למשטרה אודות בנו המכהו...

שאלה כבדת משקל התגלגלה אל פתחו של מו"ר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, על ידי רופא ירא שמים, ומעשה שהיה כך היה:

יהודי מבוגר הגיע לבית חולים על רקע התעלפות, יתר לחץ דם וסוכרת. תוך כדי בדיקה, מגלה הרופא, כי האיש חבול בחלקי גופו השונים, ככל הנראה מחמת מכות שהכו בו. "מהיכן הגיעו כל הפצעים והחבורות הללו?", שאל הרופא. תחילה ניסה המטופל להתחמק, סיפר שנפל מהמיטה, מעד במדרגות וכו', עד שהצליח הרופא בתבונתו להוציא מהאיש את סודו.

"זהו בני אהובי", אמר האיש, "הוא זה שחובט ומכה בי. פעמים ובני 'דורש דמים', כדי לרכוש לעצמו רכב חדש וכדומה, וכשמסרב אני להענות לדרישותיו, הוא מכה אותי..."

מששמע הרופא את הדברים המזעזעים, פנה מיידית להזמין את המשטרה, על מנת למסור את הבן לטיפולם. "אני מתחנן אליך", פנה האב אל הרופא כשדמעות בעיניו, "אנא אל תתקשר למשטרה. הלא זהו בני יחידי, שמטפל בי במסירות. בלעדיו הרי שאוותר לבדי, זקן וגלמוד. מוכן אני לספוג את מכותיו, ובלבד שיישאר עמי וימשיך לעזור לי..."

הרופא מיהר לפנות אל מו"ר ושאלו: "מה עלי לעשות כעת? האם יש להסגיר את הבן הרשע, או שמא יש להתחשב בתחינותיו של האב, ושב ואל תעשה עדיף"? (יצויין, כי לא מדובר במכות המסכנות את חייו של האב).

תשובה

להלן תשובתו של מו"ר שליט"א:

נאמר בפרשתנו (שמות כ"א, ט"ו): וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת. והעיר על כך הנצי"ב (בספרו העמק דבר): מדוע כתבה התורה אביו ואמו, ולא כתבה 'אב ואם', וכמו שנאמר במשלי (י"ט, כ"ו) מְשַׁדֶּד אָב יַבְרִיחַ אֵם (וכן מצינו בעוד מקומות במקרא)? וביאר, שהמשמעות של "אביו ואמו", שהוא אינו אלא "אביו" - ולא של אחר, היינו שהוא יחיד לאביו ואמו (ויעויין בדברי הנצי"ב בבראשית מ"ד, כ'). ואם כן, היינו חושבים לומר, שכאשר בן יחיד זה הכה את אביו או אמו, לא נמית אותו, כי ראוי לחוס על הורים אלו ולא לכבות גחלתם[1]. על זה בא הפסוק ללמדנו, שמכל מקום "מות יומת".

למדנו אפוא מדברי הנצי"ב, כי אין מתחשבים בצערם של האב והאם המתחננים להשאיר את בנם היחיד בחיים, אלא בנם המכה אותם יקבל את עונשו! ואף על פי שלכאורה כל העונש הוא על מה שציער אותם, והם עצמם יסבלו יותר מהעונש הנורא שהבן יקבל, בכל זאת אין התורה מתחשבת בכך. ה' יתברך דורש מאתנו לבער את הרע, להענישו ולייסרו, וכולם יראו וייראו.

ולכאורה, היה מקום לומר, שהוא הדין בנידון דנן: יש להעניש את הבן, המכה את אביו, ולא לרחם על אביו החושב שיסבול מכך. אלא שקשה ללמוד מדין הבן שהתחייב מיתת בית-דין על פי דין תורה (בעדים והתראה ובבית-דין), שאולי רק כאשר נגמר דינו בבית-דין, אמרה התורה כי לא ישתנה דינו מחמת תחנוני הוריו למלטו. ברם, בנידוננו שלא חוייב הבן במיתה על פי בית-דין, שמא יש להתחשב בהפצרות האב.

ולמעשה אמר מו"ר: שמעתי ממורי חמי, מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א, כי עלינו 'לרחם' על הבן ולמוסרו למשטרה, מכיון שעל כל מכה שהוא מכה את אביו, הוא מתחייב מיתה (מהתורה, אלא שאין אנו יכולים להמיתו בזמן הזה). ולכן אין לנו לרחם על האב הזקן, כשהדבר יבוא על חשבון עונשיו החמורים של הבן. ובנוגע להמשך חיי האב, יש לבטוח בקב"ה, שכשם שעד היום דאג להחיותו ולספק צרכיו, כך גם ימשיך לדאוג לו בעתיד, ולא אלמן ישראל. (אולם, אם האב הוא חולה לב וכדומה, וכשישמע שהבן נאסר, עלול לקבל התקף לב, וחייו יהיו בסכנה - אין להעניש את הבן, כי אף מצוה זו של 'ובערת הרע מקרבך', נדחית מפני פיקוח נפש).

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.