הרב שמעון גרוס חובק תינוק: אנו מודים לה'

"כל מה שה' עושה הוא לטובה, גם אם אנחנו לא מבינים את פשר מעשיו", אומר באצילות נפש שימי גרוס, האב ששכל לפני כשנה את שתי בנותיו, אביגיל ויעל ז"ל, והשבוע הוא חובק תינוק, שלידתו מסמנת אולי יותר מכול את עוצמת המשכיות החיים. בקולו של האב ניכרים השמחה והאושר, שמהולים בגעגוע הבלתי פוסק לבנות האהובות שכבר אינן כאן, ובתהיות, איך החיים היו נראים אם הן היו כאן? מה הן היו אומרות על התינוק? אבל גרוס הוא יהודי שמאמין בהשגחה פרטית. הוא יודע שאנחנו, בני התמותה, איננו רק גוף אלא יש לנו נשמה נצחית. הוא גם יודע שה' לא יעמיד אדם בניסיון שהוא מעבר לכוחותיו. לכן דווקא מתוך הקושי והחסר, הוא בוחר לצמוח ולהמשיך. "לומדים להעריך את מה שיש", הוא משתף בתחושותיו.

בינואר אשתקד פקד אסון ההדברה את ביתם של שימי ומיכל מירושלים. הם איבדו את שתי בנותיהן, אביגיל (4) ויעל בת השנה וחצי ע"ה. שני הבנים הגדולים יותר, חיים מיכאל בן השש ורפאל יצחק בן החמש, אושפזו במצב קשה, עד להחלמתם. עם ישראל עקב בדאגה אחר מצבם של הבנים, וליווה מוראלית את בני המשפחה. לפני כחודש נודע כי ההורים מצפים ללידה, וכולם עקבו אחריהם בתקווה לבשורה הטובה. כשהגיע זמן הלידה, התלבטו ההורים אם להגיע לבית החולים שערי צדק, בו נולדו ונפטרו הבנות. צירוף המקרים היה עוצמתי מדי, אבל הם החליטו להגיע לשם, אולי כדי לסגור מעגל. כך, הם מצאו עצמם, שנה אחרי הטרגדיה, באותה קומה בבית החולים 'שערי צדק', אבל הפעם חובקים חיים חדשים, ובנסיבות כמובן משמחות.

ואפילו בהסתרה נמצא ה' יתברך

הראיון עם גרוס (32) נערך ביום שלישי, יומיים לאחר שרעייתו ילדה את בנה השלישי. "התינוק צפוי להיכנס בבריתו של אברהם אבינו, בדיוק ביום השנה של פטירת אחיותיו ז"ל", משתף האבא, "ואפילו בהסתרה רואים את ה' יתברך. זאת השגחה פרטית, שלא ניתן להבין אותה". 

איך אתם מרגישים?

"ב"ה אנחנו מרגישים טוב. מצד אחד יש שמחה גדולה מאוד ואושר גדול, ומצד שני הזיכרונות חוזרים ומציפים. לפני הלידה הייתה התלבטות גדולה אם להגיע לאותו בית חולים. בסוף החלטנו ללכת לשם, ואנו שמחים שכך נהגנו. חזרנו לאותה הקומה בה נפטרו הבנות, וזה היה לא פשוט. אותו צוות שטיפל בילדים הגיע גם כן, והתחושה הייתה של סגירת מעגל – באותה קומה שאביגיל ז"ל נפטרה, הגיעו חיים חדשים לעולם. כמו שאומרים ה' נתן וה' לקח, יהיה שם ה' מבורך".

משפחת גרוס

מה שלום הבנים? איך הם מגיבים לאח החדש?

"ב"ה הם מרגישים יותר טוב. הם צריכים להיות מידי פעם במעקב רפואי, אבל בגדול הם מרגישים טוב. אנו לומדים להעריך את הנס הגדול שהתרחש איתם, כיוון שזה היה ממש לא ברור שהם יצאו מזה. כמובן שעם לידת אחיהם הם מאושרים. כולנו מאוד שמחים ומאושרים ומצפים להגעתו הביתה. התינוק לא בא חלילה במקום הבנות, אבל אנו מקווים שעד כמה שאפשר, הוא יכניס הרבה שמחה ואושר, ומהיום נראה ב"ה רק שמחות".

מאז האסון השתדלו בני משפחת גרוס לאסוף את השברים, להתמקד בחיובי, כשברקע ההיריון של מיכל מציף את הזיכרונות מההריונות הקודמים עם הבנות. "לשאת ילד ברחם תשעה חודשים זה לא דבר פשוט. זה פלא. עצם זה שרואים ילד שנולד בריא ושלם, זה אחד הפלאים הגדולים ביותר", הוא אומר, "זה הדבר המיוחד ביותר שרואים. הדבר הקטן והנפלא הזה שיוצא מושלם מהבטן, מלמד אותך להעריך את נפלאות הבורא ואת החסד שהוא עושה".

בזמן שרעייתך ילדה, איך הרגשת?

"זה רגע מרגש ביותר אצל כל אדם, לא רק אצל מי שחווה את מה שעברנו. זה אחד מהרגעים שאדם זוכר, ואחד מהמצבים שמאפשרים לך להבין כאדם את המשמעות הברכה: אלוקי, נשמה שנפחת בי טהורה היא. כשאותו תינוק יוצא מרחם אימו, הוא מחובר לחבל הטבור, והוא חייב לנשום ברגע המדויק, לא רגע אחד לפני ולא רגע אחרי, וזה מדהים. מצד שני, במקרה שלנו ראינו את הפטירה של הבנות וזה לא היה דבר טבעי. בעצם הגוף היה שלם, ורואים בחוש שמה שנותר מהאדם זה גוף, אותו גוף  היה חי לפני כמה רגעים, ועכשיו איננו. אתה שואל את עצמך, מה קרה פה? ואתה בעצם מבין שמה שנשאר מהאדם הוא הנשמה".

מה אומרים לאב שכול? איך מנחמים, אם בכלל? איך אפשר להכיל את עומק הצער שהוא חווה? במקרה של גרוס יותר נכון לומר שהוא זה שמנחם, מחזק ונופח אמונה. "אני מודה לבורא עולם", הוא אומר, "אדם חושב שהוא חי ומגיע לו הכול, אבל מאידך כשיש חסר רואים ששום דבר לא פשוט. זה שאדם בריא ויש לו ילדים, פרנסה, אישה, בריאות  וכל מה שהוא צריך- זה לא מובן מאליו".

משפחת גרוס

חיים עם געגוע לא פוסק לבנות

בנותיו הקטנות של גרוס נמצאות איתם כל הזמן ברוחן. "אנחנו חושבים עליהן הרבה, ויש רגעים בכלל לא קלים, מטבע הדברים. הם יכולים לתפוס אותך בכל מיני מצבים, ללא כל הכנה. למשל בליל שבת בהדלקת נרות, או בהדלקת נרות החנוכה בחג האחרון. נזכרנו בחג החנוכה שעבר, ועלתה התהייה מה היה יכול להיות אם הן היו כאן".

איך ממשיכים הלאה?

"עושים עבודה לווסת את הרגשות, ולתת לזה מקום, ומצד שני לא לחיות את הקושי כל הזמן. אדם יכול לבחור. ה' נותן לאדם ניסיון לא כדי לשבור אותו, אלא כדי שהוא יעמוד בו. הניסיון נועד לצורך מסוים, ולכן ה' נותן לו כוחות לעמוד בו. אדם מתכנן את החיים, הוא חושב שהוא יספיק, ויעשה את זה, ואת זה, ופתאום אדם מרגיש שה' עוצר אותו ומשנה לו את התוכניות. והנה החיים נעצרים באמצע. הילדים שאהבת כבר לא איתך, וחודש וחצי אתה מסתובב בבית חולים. אחרי מקרה כזה, מבחינה רוחנית מבינים שיש עומק ומשמעות לחיים שלנו בעולם הזה, ויש תכלית לבריאה, ובשבילה הגענו לפה".

אחד הדברים שחיזקו את בני המשפחה הייתה התמיכה שקיבלו מעם ישראל. "האחדות, התפילות, השותפות ההדדית והחיזוקים נתנו לנו הרבה כוח. אנחנו עדיין מקבלים תמיכה, וזה מפליא אותנו כל פעם מחדש, כמה לעם ישראל איכפת. עכשיו כשאשתי ילדה אנשים זרים הגיעו עם מתנות לבית החולים. זה דבר שמייחד את העם המיוחד שלנו, העם היהודי. אנשים באמת הצטערו איתנו, ובאמת שמחו בשמחתנו".

האסון שפקד את המשפחה הפך את גרוס לאדם שחי את החיים ביותר עוצמה. "מאז המקרה אנו מבינים את המשמעות של החיים, וחיים אותם יותר", הוא אומר, "אנו מבינים שיש סיבה ומסובב. יש עומק אחר לכל דבר. לנגד עינינו אנו רואים את הפטירה של הבנות, ומצד שני את לידת הבן, את החיים החדשים שבאים לעולם. אנו יודעים שמה שה' עושה הוא לטובה, גם אם אנחנו לא מבינים.  זה מאפשר לראות את הטוב בחיים ומתוכו לצמוח. זה יכול לעזור לאדם להסתכל באופן חיובי על מה שעובר עליו. כל אדם יכול לבחור אם להתמקד בקושי או להסתכל על החיובי. אני לא דן אחרים כי בקלות אפשר ליפול למצב של ייאוש. אנו מודים לה' על העבר ומבקשים על העתיד, שב"ה ייתן לנו אושר, שמחה ובריאות. אנו מאחלים לאחרים רק בשורות טובות תמיד".