מיומנו של יוצר: ההזדמנות פוגשת את ההכנה

בטור הקודם הגענו לשלב שבו אני חוזר בחזרה לארץ, נרשם כסטודנט למוזיקה בבית הספר רימון, ועומד להתחיל את העבודה החדשה שלי במועדון הזאפה בתל אביב. אל הסיטואציה הזו הגעתי לאחר תובנות עמוקות שעלו בי בעקבות ההבדלים המהותיים שבין מיאמי וניו יורק, שבפנימיות העניין הן סימלו הרבה יותר משתי ערים בארצות הברית, הן סימלו שתי גישות לחיים. שתי גישות שכנראה החיבור ביניהן הוא האמת שאותה צריך לגלות בכל סיטואציה שבה אנו נמצאים. הגישה הראשונה, זו שמיאמי מייצגת, היא ההתעסקות בקטנות האדם, ההכרה בכל מה שעוד יש לנו לתקן פה למטה. הגישה השנייה, זו שניו יורק מייצגת, היא ההתעסקות בגדלות הקב"ה, ההכרה בעובדה שלמרות חוסר השלמות שנראה בפנינו כאן למטה, מצדו של הקב"ה הכל שלם ומדויק בתכלית.

בשלב הזה, כאשר פתאום הכל מסתדר לי באופן פלאי, קל לי לראות את הגישה השנייה ולהתחבר לעובדה שה' גדול ושהכל מדויק. מחייל משוחרר עם ים של חלומות - פתאום הפכתי לסטודנט למוזיקה, ותכף אני מתחיל לעבוד כמנהל משמרת במועדון ההופעות שבו כל האומנים הכי מפורסמים מופיעים. דווקא במצב כזה חשוב לשים דגש על הגישה הראשונה, על הניסיון להבחין במה שיש לי לתקן ואיך אני יוצר כלי ראוי שבו תוכל להתלבש הברכה של הקב"ה באופן מלא. כמובן שאז לא ידעתי כיצד להתבונן בסיטואציה באופן הזה, פשוט חוויתי את החוויה בתמימות.

ההתרגשות הייתה רבה, והיו לי המון חלומות להגשמה עצמית. חשבתי שבמקום כמו הזאפה אוכל ליצור קשרים עם אנשים חשובים ומשפיעים מעולם המוזיקה, וכך אוכל לקדם את עצמי כזמר וכיוצר. בפועל התמונה הייתה קצת שונה. רוב ההתעסקות שלי הייתה עם המלצרים ועם תפעול נכון של ערב ההופעה. מי מכם שמכיר מועדוני הופעות כמו הזאפה – ודאי יודע שהקהל נכנס למועדון כשעה לפני תחילת המופע, ותוך שעה כולם אמורים להספיק לאכול ולשתות. לפני שהמופע מתחיל – על המלצרים להספיק לפנות את כל השולחנות מהצלחות, הכוסות ושאר הדברים שעלולים להפריע לקיום המופע. זו כמעט משימה בלתי אפשרית להספיק כל כך הרבה בזמן כל כך קצר - אבל הייתי נחוש להצליח ונתתי את כל כולי לביצוע המשימה.

נכון, לא נשאר לי הרבה זמן ליצור קשרים עם הזמרים והמנהלים שלהם, לרוב הם ראו אותי רץ מפינה לפינה, והיחס הכי גדול שקיבלתי מהם זה כשהם רצו לשתות או כשהם התלוננו על כך שהשולחנות לא מפונים לגמרי - וכדי להתחיל את המופע חייבים לפנות הכל מהשולחנות. את המשמרות סיימתי עייף ומותש, זו הייתה באמת עבודה קשה. למרות הקושי לא שכחתי לרגע את החלומות והציפיות שאיתם הגעתי לעבודה הזו.

כמנהל המשמרת - אתה זה שנועל את המועדון לאחר שעובדי הניקיון סיימו לסדר את הבלגאן שנוצר מההופעה, ואתה יוצא אחרון. כעבור חודש של עבודה בזאפה, בעודי עומד לנעול את המקום, הפסנתר שהיה מונח על הבמה חייך אלי וקרא לי לגשת. הוא נותר שם בודד, כשרק לפני זמן קצר ניגן עליו עידן רייכל מול אולם מלא באנשים. לא יכולתי לסרב לו, נעלתי את עצמי בתוך המועדון ונשארנו שם רק אני והוא. ברימון בדיוק למדנו את הבסיס התיאורטי לנגינה, איך נוצר אקורד משילוב של כמה תווים, ומה זה אומר סולם. זה היה מספיק כדי שאוכל לשבת שם עם הפסנתר ולדמיין שאני בהופעה. התחלתי לחבר תו אל תו, רקמתי אל תוך ההרמוניה מילים ורעיונות, תחושת הקסם עטפה אותי מכל כיוון ולא נתנה לי מנוח. ישבתי באותו הערב עד שש בבוקר וניגנתי את עצמי לדעת.

החוויה הקסומה הפכה להרגל. במשך מספר חודשים הייתי נועל את עצמי בסוף כל משמרת ומנגן במועדון הריק עד השעות הקטנות של הלילה. חשבתי שזה רק אני והפסנתר, אבל במהלך אחת המשמרות ניגשה אלי רותי, הבעלים של המועדון, ובחוסר נוחות הסבירה לי שכאשר לא דורכים את האזעקה של המועדון עד השעה שלוש בלילה, היא מקבלת טלפון מחברת האבטחה כדי לבדוק במצלמות שהכל בסדר. הבנתי מיד שהיא ראתה אותי כל לילה מנגן בפסנתר מול האולם הריק ופצחתי בהתנצלות והסברים. היא עצרה אותי  ואמרה שזה בסדר גמור והיא מבינה אותי. לא הייתה לה בעיה שאשאר שם לנגן, רק ביקשה למצוא את הפיתרון שימנע את הטלפון שהיא מקבלת באמצע הלילה מחברת האבטחה. נשמתי לרווחה וסיכמנו שעד השעה שלוש אסיים ואנעל.

תחילת העבודה בזאפה הייתה מלווה בקושי שכרוך בניהול המשמרת, הריצה בין השולחנות והכנת האולם בזמן לתחילת המופע. זו הגישה של מיאמי, אני נמצא במקום הגדול והיפה שבו כל הזמרים המפורסמים מופיעים, אבל מרוב עבודה קשה וצורך לשרוד אין לי פנאי ליהנות מזה. בהמשך העבודה בזאפה גיליתי את ניו יורק, הרגע הזה שבתוך כל ההמולה והדרישה להספיק, אתה עוצר לנשום ומרגיש שכל העולם מתבטל לנוכח הרגע הקסום שבו רק אתה והקב"ה נמצאים. מצד אחד קטנות האדם ודרך המוסר - אני צריך לעבוד ולקיים את מה שעליו אני מקבל שכר. ומצד שני גדלות הקב"ה ודרך החסידות - בתוך כל הטירוף מתגלה רגע של קסם, רגע שרק חיכה שתבחין בו ותיקח את כל מה שיש לו להציע לך. מבלי לשים לב שתי התובנות שאיתם חזרתי לארץ מצאו את דרכם אל שיגרת היום שלי. בנקודת החיבור בין שתי הגישות התחלתי לצמוח וכמו פרח שבוקע מהאדמה ומתחיל להתגלות, כך התחלתי לגלות את כל מה שהיה חבוי ונעלם בי.

בטור הבא אספר לכם על הצמיחה שלי כיוצר בעקבות אותם לילות קסומים במועדון הריק, ועל ההזדמנויות הרבות שהצלחתי ליצור בעקבות ההיכרות עם אנשי תעשיית המוזיקה במועדון. הדברים אמנם לא קרו כמו שחשבתי שהם יקרו, אבל פעם מישהו אמר לי משפט חכם שמאז ועד היום מוכיח את עצמו כנכון – "מזל זה כאשר ההזדמנות פוגשת את ההכנה". אפשר לומר שזה כאשר ניו יורק פוגשת את מיאמי.

הפעם אשתף אתכם בשיר "יש שמים מעלי" שמבצעים יחד אביב גפן ואביתר בנאי, שני אנשים כל כך שונים שהצליחו למצוא נקודת חיבור משותפת שדרכה אפשר לחשוף רגעים של אמת, ממש כמו מיאמי וניו יורק. 

לבלוג של שי דיבו כהן