נתערב לו אתרוג ערלה באתרוג כשר - האם יכול ליטול את שניהם?

שאלה מסובכת הגיעה לפתחם של מורי ההוראה בערב חג הסוכות, ומעשה שהיה כך היה:

מידי שנה, שבועות מספר לפני חג הסוכות חרד ר' אברהם להשיג אתרוג מהודר בתכלית ההידור, לצאת בו ידי מצוות נטילת ד' המינים. מכיון שבכל האזור בו מתגורר, לא ניתן להשיג אתרוגים מהודרים, דואג האיש שישלחו לו ממרחקים אתרוג מהודר, יהיה יקר ככל שיהיה.

באחת השנים, החליט ר' אברהם ליטע בחצרו עץ אתרוגים, בתקווה שאחר שנות הערלה, יהיו לו ממנו אתרוגים מהודרים למצוה. בשנה השניה לנטיעה, על אף שהוציא העץ אתרוגים נאים, עדיין לא יכול היה ר' אברהם לצאת בהם, שהרי גידולי העץ עדיין נחשבים לערלה[1]. והנה, פנה אליו סוחר אתרוגים, והציע לו אתרוג מהודר שבמהודרים, תמורת 100 דולר!!! האיש לא חשב הרבה. מיד שלף את הסכום, וקנה את האתרוג.

בערב החג, בנו הקטן של ר' אברהם שיחק בחצר, ולפתע צדה עינו אתרוג נאה ביותר על העץ. טיפס וקטף את האתרוג, והניחו לא פחות ולא יותר... בתוך הקערה, סמוך לאתרוג של אביו. חזר ר' אברהם מן המקוה, וסיפר לו בנו בגאווה ובשמחה: "השנה גם אני אקיים את מצוות ארבעת המינים בהידור..."

האב שומע את דבריו, ומיד רץ להשמיד את אתרוג הערלה, אלא שכאשר ראה את שני האתרוגים, חשכו עיניו. למרבה הפלא, היו שני האתרוגים דומים, כך שלא היה האיש יכול לזהות מי מביניהם הוא האתרוג המהודר שקנה, ומי הוא אתרוג הערלה שפסול למצוה[2].

מיהר האיש, עוד טרם כניסת החג, אל ביתו של אחד מגדולי ההוראה, ושאלו: האם אוכל בכל זאת לצאת ידי חובת המצוה באתרוג היקר שלי, באופן שאברך על נטילת לולב, ואטול את שני האתרוגים, בזה אחר זה, (וכמו שמניחים תפילין של רש"י ורבינו תם ויוצאים ידי חובה ממה נפשך, ואף כאן, 'קמי שמיא גליא' מי הוא הכשר והראוי לאכילה). או שמא נאמר, שמאחר ולמעשה שניהם אסורים באכילה, מכח ספק - שהרי אחד מהם הוא ערלה, ובפועל איני רשאי לאכול שום אתרוג, אם כן שניהם אינם בגדר "לכם", שהרי צריך שיהיה באתרוג היתר אכילה?...

תשובה

הברקה גאונית מבית מדרשו של ה'בן איש חי'

המעשה שלפנינו כבר אירע לעולמים. היה זה לפני כמאה וחמישים שנה בבגדד שבבבל, כאשר נתערב ליהודי אתרוג של ערלה עם אתרוגו המהודר, ופנה האיש אל מעונו של שר התורה - רבינו יוסף חיים זי"ע, ה'בן איש חי'. הרב שמע את השאלה הסבוכה, צלל במים אדירים, בים התלמוד, ודלה גמרא. לא, לא היתה זו גמרא במסכת סוכה, אלא במסכת... יבמות! ומופיעה תשובתו הנפלאה בנידון בספרו שו"ת 'רב פעלים' חלק א' (או"ח סימן ל"ה)[3]:

מבואר במסכת יבמות (דף מ"א ע"ב), שבמקרה שאדם קידש אחת משתי אחיות, ואין ידוע איזו מהן קידש, ומת המקדש, ועתה יש ספק - איזו מבין שתי האחיות חייבת ביבום ואיזו אסורה (משום איסור אחות זקוקתו - אחות האשה שעומדת לפניו ליבום), הדין הוא ששתיהן חולצות ולא מתייבמות, (משום שאם נאמר שייבם אחת ויחלוץ לשניה, הרי קיים חשש שמא אותה אחת שמייבם היא אינה אשת אחיו המת, ונמצא נושא את אחות זקוקתו).

ושואלת הגמרא, הלא קיים כלל ש'כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה', דהיינו, שאשה שאסור לייבם אותה, אף בחליצה אינה חייבת, וממילא אם אינו יכול לייבם כל אחת משתי האחיות, לכאורה צריכות להיפטר אף מהחליצה!

משיבה הגמרא: במקרה דנן, מכיון שאם יבוא אליהו הנביא זכור לטוב, ויאמר מי היא האשה המותרת ליבום, הרי ברור שיוכל ליבמה, שהרי מצד עצמה אין ביבמה שום פגם, אלא שהמניעה מיבום נובעת רק מחמת 'מעכב חיצוני', חסרון הידיעה שלנו (שאיננו יודעים מי היא היבמה), ולפיכך נחשבת כל אחת מהן כ'עולה ליבום'.

נמצאנו למידים, ממשיך ה'בן אי חי', שאף שלא ניתן לבצע יבום בפועל מחמת הספק, בכל זאת נחשבת היבמה כ'עולה ליבום', ומעתה בין נבין, שאף בשאלתנו יוכל בעל האתרוגים לצאת ידי חובת המצוה, אם יטול את שניהם בזה אחר זה, וזאת משום שחסרון ההיתר אכילה באתרוג הכשר אינו מהותי, מצד עצמו אין בו כל פגם, אלא שיש כאן רק חוסר ידיעה בלבד, שאין אנו יכולים לברר איזהו, וכיון שכך, אף שכעת אינו יכול לאוכלו, נשאר עליו דין של אתרוג הכשר לאכילה, שהרי אם יבא אליהו זכור לטוב ויאמר שזהו האתרוג הכשר, היה יכול לאוכלו, ולכן ראוי לצאת בו ידי חובה. וסיים ה'בן איש חי', שלכאורה זו ראיה ברורה שאין עליה תשובה!

ה'בן איש חי' דוחה את ראייתו

אולם, חזר הגאון ועיין שוב ושוב בנידון, ובעומק בינתו דחה את ראייתו הנ"ל מהגמרא ביבמות. וזה לשון רבינו בשו"ת 'רב פעלים' חלק ג' (סימן מ"ד): והנה האמת אגיד, שאף על גב שנראה לכאורה כי הראיה אשר הבאתי מהגמרא ביבמות היא הוכחה גמורה, הנה אחר ההתבוננות ראיתי בס"ד, שיש לחלק בזה חילוק דק יציב ונכון:

הנה נראה, כי הטעם שמביאה הגמרא ש'אם יבא אליהו ויאמר', הוא טעם קלוש, שהרי ביאתו ודאי אינה שכיחה ואינה מצויה, וכולי עלמא צווחי 'אשרי מי שראה פניו בחלום' ואינו נראה, על כן ודאי הוא טעם קלוש. ובשלמא בנוגע לדין המקדש שתי אחיות ומת, נוכל להשתמש בטעם זה, משום שבגוף החליצה אין שום פגם, היא חליצה גמורה ושלמה, וכל הדין המצריך שתהיה האשה ההיא ראויה להתייבם, הוא רק בבחינת 'אריא דרביע עילוה מבחוץ', ואינו נוגע לגוף החליצה, ולפיכך בטעם קלוש אנו מסירים את המעכב הזה, ואומרים 'אם יבא אליהו זכור לטוב ויאמר כך וכך, הרי זו ראויה להתייבם', וממילא החסרון שאינה עולה ליבום אינו קיים כאן.

אבל בנוגע לדין האתרוג, אם בפועל אינו ראוי לאכילה, הרי זה חסרון בגוף האתרוג, שכל שאינו ראוי לאכילה, אין זה פרי עץ הדר שציותה עליו התורה, ומאחר שמדובר בחסרון גדול בגוף האתרוג, אינו נשלם חסרון זה בטעם קלוש דשמא יבא אליהו זכור לטוב ויאמר אין זה אתרוג הערלה, מאחר שבאשר הוא שם עינינו רואות שלמעשה אינו ראוי לאכילה. עד כאן דברי ה'רב פעלים'. (והנה, אין זה ברור שחזר בו לגמרי ואסר ליטול את שני האתרוגים, אלא יתכן שכל דבריו בחלק ג' באו רק בכדי לדחות את ראייתו מהגמרא ביבמות).

ויש לציין, כי בשאלה זו דן אף הגאון רבי שמעון גרינפלד זצ"ל, בשו"ת מהרש"ג (ח"ב סימן ק"ס), והעלה שמכיון שיש לפנינו אתרוג אחד הראוי לאכילה, והאדם נטל אותו, חסרון ידיעתו אינו מזיק לנו, ויוצא בנטילה זו ידי חובה, (וע"ש בראיותיו הנפלאות. וע"ע בספר קהלת יעקב לרי"ט אלגאזי אות ס', ובשו"ת יביע אומר ח"ב או"ח סימן ל"ג).

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.