איך נוטעים שאיפות בתלמיד המתמודד?

שאיפות, הינן דבר הכרחי עבור העליה הרוחנית, כמבואר בספרים הקדושים, וכפי שניתן להיווכח מהמציאות. אולם השאלה הגדולה היא, כיצד לחנך לשאיפות.

מצד אחד - ראוי לטעת בחניך שאיפות גבוהות, כדי לרומם את השגתו. וכפי שאמר הגר"ח מבריסק זצ"ל כי כדי לצאת בעל-בית טוב צריך שתהיה לו בצעירותו שאיפה להיות גדול בתורה (עי' ברכת שמואל קידושין סי' כז). וכן מקובל בישיבות לצטט את אימרתו המפורסמת של נפוליון שאמר: "חייל שאינו שואף להיות גנרל, אף חייל פשוט אינו".

מצד שני - כאשר מחנכים לשאיפות גבוהות, כגון להיות מגדולי הדור, עלולות להגרם בעיות. 1) התלמיד עלול להלחץ להגיע למקום גבוה מדי עבורו, ולאמץ את כוחותיו יתר על המידה ללא אכילה ושינה וכד', ויש כאלו שהפכו מכך ל'שבר כלי' רח"ל. 2) תחושת יאוש מראש, כי ממילא הוא לא יצליח לצאת כמו אותו גדול, שרק יחידים בדור זוכים לזה. 3) גם אם בשנות הבחרות השאיפה הועילה לו, הרי כאשר התלמיד נהיה אברך ועוד קצת, ורואה שהוא כבר לא יצא מגדולי הדור, הוא עלול להשבר מכך.

יתירה מזו, גם שאיפה טובה, עלולה להוביל לנפילה רוחנית, וכפי שמובא בשם בעלי המוסר, כי מחלוקתו של קורח על משה רבינו נבעה ביסודה ממדה טובה, של שאיפה לגדלות רוחנית. אך מכיון שהוא לא ניתב את שאיפתו בצורה נכונה, וחיפש תפקיד שלא ניתן לו ע"י הקב"ה, לבסוף הגיע מכך למצב של כפירה בקב"ה, ואיבד חלקו לעולם הבא, הוא והנלווים אליו. הרי שגם שאיפה רוחנית, צריכה שמירה והכוונה (ע"פ הג"ר חזקיהו מישקובסקי שליט"א, מנהל רוחני דישיבת "ארחות תורה", עלון מתיקות המוסר, גליון 16).

מעתה עלינו לברר, כיצד נוכל לחנך לשאיפות גבוהות, ועם זאת להנצל מהסיכונים הנלווים. ומצאנו בדברי רבותינו שלש דרכים ישרות בזה.

דרך א' - שאיפה להיות מגדולי התורה, מתוך הכרה שלמעשה זה יתממש רק חלקית

ניתן לשאוף להיות מגדולי התורה והיראה, אבל חובה להדגיש מיניה וביה, שלמעשה במציאות רוב בני-התורה לא יגיעו להישגים הגבוהים הללו, ואף אינם נתבעים להשיג יותר מכפי יכולתם. ומכל מקום אין סתירה בין הדברים, אנו שואפים לגדלות משום שיש תועלת גדולה בעצם השאיפה, יש מעלה עצומה בעצם הכיסופים והגעגועים, שהם מקדשים ומטהרים את האדם, מזרזים אותו בעבודת הקודש, ומגביהים ומקרבים אותו להשי"ת בכל עת.

וכן להדגיש, כי 'שמח בחלקו' זה גם ברוחניות, ולכן במקביל לשאיפות האדירות, צריך כל אחד לשמוח תמיד ולהרגיש נפלא היכן שהוא אוחז. שהרי כאמור, אין כל סתירה בין השאיפות הגבוהות לבין המצב הנוכחי הבלתי-מושלם, שהרי מלכתחילה מטרת השאיפות היתה להמריץ ולזרז, ולאו דוקא לקבוע יעד חד-משמעי של 'או הכל או לא כלום'. [1]

וכפי שכתב הג"ר יהושע אייכנשטין שליט"א, ראש ישיבת יד אהרן: בדורנו יש בעיה שהרבה תלמידים ואברכים הינם שבורים ברוחם ולא מוצאים את הדרך כיצד לעלות בתורה ובעבודת ה'... עוד סיבה שהרבה לומדי תורה נשברים, משום שכל הדרבון ללמוד הוא להיות מגדולי הדור ואחרי כמה שנים שלא רואים את הדרגה הנכספת נשברים. אמנם מבארים שמה שכתוב בחז"ל שחייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, הכוונה שיהיה לו אי זה נגיעה למעשי האבות, ועצם הנגיעה מדרבן ונותן מושגים של גדלות. ואין הכוונה שאדם יחשוב שהוא הרעק"א, אלא הנגיעה הזאת שהוא חש במשהו מהדרגה הגבוהה זה מעורר לשאיפה אמיתית. וכך השאיפה היא לגדלות אמיתית ולא לכבוד. אמנם אם אין התעוררות לשאיפה אמיתית לגדלות, מתעורר רק הרצון לכבוד חיצוני, ואז נשברים כאשר אין מגיעים לזה (מכתב בראש ספר בעצתך תנחני ח"א).

דרך ב' - שאיפה לצאת 'מרביץ תורה'

שאיפה נכבדה ביותר, היא לגדול לאחד ממרביצי התורה בכלל ישראל. למעשה, זו שאיפה טבעית ומתבקשת. ראשית, הרי כל אחד מאיתנו מתפלל בכל יום לזכות "לשמוע ללמוד וללמד". שנית, בדרך כלל מי שעוסק בהרבצת תורה מחויב לנהוג ברמה רוחנית מסוימת של ידיעת התורה, יראת שמים, ודקדוק במצוות. כך שהשאיפה "ללמד", כוללת בתוכה גם שאיפה "לשמוע, ללמוד..., לשמור ולעשות ולקיים"!

אמנם, לא מומלץ למקד את השאיפה בתפקיד מסוים אחד דווקא, משום שזה עלול לגרום לתקלות שונות, כמו אכזבה אם זה לא יתממש, או כניסה למחלוקת ח"ו עבור הגשמת שאיפה זו. מעבר לכך, מדרכי האמונה בהשי"ת היא לדעת שאין אדם יודע בבירור מהו תפקידו בעולם, עליו רק להכין עצמו לפי כוחותיו ולפי תכונות נפשו, ובסופו של דבר הקב"ה יכוון אותו אל מקומו. לכן ניתן לשאוף להיות 'מרביץ תורה', עם כיוון כללי המתאים לכוחות נפשו, לדוגמא: כיוון של ר"מ, כיוון של הלכה, כיוון של מוסר, וכד'.

וכן מצאנו אצל גדולי התורה שדיברו בנושא, כי לא דחסו את השאיפות לתוך תבניות נוקשות של "גדול הדור", או "ראש ישיבה", כי אם פרסו בפני התלמידים מבחר אפשרויות, כך שכל יחיד יוכל להתחבר לשאיפה הקרובה לליבו.

כתב האדמו"ר מפיאסצנה זצ"ל בספרו חובת התלמידים: נערי ותלמידי ישראל, עול גדול הוטל על צואריכם, אחריות גדולה. את כל בית ישראל צריכים אתם להעמיד, חסידיו צדיקיו גאוניו וחכמיו מכם להוציא. על כל אחד מכם החוב מוטל לגלות מקרבו את נשמת ישראל, ולעשות את עצמו לעמוד אשר בית ישראל ישען עליו (חובת התלמידים, פרק א, בדילוגים).

המשגיח הרב שלמה וולבה זללה"ה היה אומר, כי כל בן תורה צריך לדעת שכלל ישראל זקוק לו ולתורתו! והיה מונה עשר משרות תורניות [מ'חיידר' עד 'כולל'] שבהן אפשר להשתלב כמרביץ תורה. וצריכים לחנך כבר מקטנות את הילדים בחיידר, שהם לומדים תורה, ותורתם שייכת לכלל ישראל שכל כך זקוק למרביצי תורה (אבני שלמה ח"א עמ' סג).

דרך ג' - לשאוף לממש את עצמו במאה אחוז

אפשר לחנך לשאיפות גבוהות ביותר, אבל לא להשוות לאחרים, אלא שהשאיפה תהיה למצות את עצמו במאה אחוז. למעשה, זוהי השאיפה הכי טהורה, הכי 'לשמה', אלא שלא כל אחד יכול לילך עם שאיפה זו, יש כאלו שצריכים את ה'שלא לשמה', אבל למי שזה מתאים, זו דרך נפלאה מאד, שחוסכת הרבה מתחים ולחצים.

בדרך זו, אין האדם שואף לדבר שהוא חוץ ממנו, אלא אל עצמו, אל חלקיה הנסתרים של נשמתו האלוקית, שהיא כל כך גבוהה עד שאין אדם יודע סוף ענינה. בשיטה זו, האדם אינו מתיימר לדעת מראש מהו היעד שאליו יגיע, אלא אדרבה מקור חוזקו וחיותו הוא מכך שהוא במצב של 'חיפוש' ו'ביקוש' תמידי אחרי תפקידו האמיתי בעולם. אם נשים לב, דוד המלך לאחר שהוא מכריז (תהלים כז, א) ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא, הוא חוזר ומבקש (שם כז, יא) הוֹרֵנִי ה' דַּרְכֶּךָ. לאחר שהוא מצהיר (שם פו, ב) כִּי חָסִיד אָנִי, הוא שב וקורא (שם פו, יא) הוֹרֵנִי ה' דַּרְכֶּךָ. ולאחר שהוא מפאר (שם קיט, יג) בִּשְׂפָתַי סִפַּרְתִּי כֹּל מִשְׁפְּטֵי פִיךָ, הוא שוב מתפלל (שם קיט, לג-לה) הוֹרֵנִי ה' דֶּרֶךְ חֻקֶּיךָ... הַדְרִיכֵנִי בִּנְתִיב מִצְוֹתֶיךָ. נראין הדברים שדוד המלך ע"ה לא קבע לעצמו יעד מסוים עם שם וכתובת ונסע לעברו, אלא לאחר כל מדרגה שהשיג בעבודת ה', יצא שוב למסע חיפושים אחרי המדרגה הבאה. את השאיפה השורשית לגדלות, יש לנטוע כבר מגיל צעיר, ולהשקות עד שיבה. ואילו הלבוש והמסגרת שבו יתממשו הדברים, הוא טפל לגמרי, ועשוי להשתנות בכל פעם לפי רצון ה'.

עוד מעלה יש בדרך זו, שהשאיפות אינן נעצרות בנושא של גדלות בתורה, כי אם מתפרסות למימדים נרחבים, גם בתחומים פחות 'מצלצלים'. כגון, לשאוף לכוונה בתפילה, לאהוב כל יהודי "כמוך", לגדלות בענווה, לנקיות בשמירת הלשון, ל'קדש עצמך במותר לך', וכהנה על זה הדרך.

ועוד, כאשר תביעת המחנך היא "לשאוף למצות את כוחותיך במקסימום", הרי שלעולם לא יוכל התלמיד לטעון שהשאיפה הזו 'גדולה עליו', שהרי לא תובעים ממנו אלא זאת "למצות את כוחותיו", וממילא כל דבר שהוא 'גדול עליו' לא תובעים ממנו כלל.

וכן נקטו שנים מגדולי התורה עמם דיברתי בנושא.

נכנסתי אל הגאון רבי ניסים קרליץ שליט"א, ושאלתיו, היום רבים מחנכים את התלמידים לשאוף לצאת גדול הדור, או ראש ישיבה, או רב. והשאלה אם ראוי לחנך כן, או בפשיטות לחנך לשאוף לצאת תלמידי חכמים. והשיב, אין ראוי לחנך לשאיפות הנ"ל, אלא לשאוף להיות עובד ה'.

וכן שאלתי את הגאון רבי גרשון אדלשטיין שליט"א האם זה נכון מה שמחנכים היום תלמידים בדורנו לשאוף לצאת "גדולי הדור", או "ראשי ישיבות", או שנכון לחנך אותם פשוט לשאוף לצאת תלמידי חכמים. והשיב, צריכים לחנך לשבת וללמוד מתוך הנאה וסקרנות, כפי כוחו, ואין להוסיף שום תכלית נוספת מעבר לזה, רק הלימוד הוא בעצמו התכלית, וכמו שמביא הנפש החיים בשם הרא"ש על הגמ' ד"ודבר בהן לשמן". משום שאם מציבים מטרה מסוימת, אז מתחילים לחיות מתוך לחץ ואכזבה שהמטרה לא מתקיימת, ומדוע אין לי עדיין משרה, ולכן צריכים לחנך לשבת וללמוד מתוך סקרנות, וכפי שכתב רש"י על הפסוק אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם – כדיוטגמא חדשה, שכל אחד סקרן לדעת איזה חוקים חדשים יצאו היום.

אל אחד מגדולי ראשי הישיבות שליט"א, הגיע אברך בן עליה יקר, והתאונן שלפתע פתאום אבד לו החשק ללמוד ולהתקדם. אין לו מוטיבציה. מה קרה? התברר שתמיד הוא הרגיש שהוא עושה חיל, והסיפוק מהתקדמותו נתן לו כח וחשק. עד שנפטר מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, והסיפורים הנוראים אודות שקידתו ועמלו החלו להתגלות. לפתע הוא החל לחוש כגוי גמור. האם התמדתו האישית זוהי התמדה? האם ידיעותיו בש"ס נחשבות ליותר מגרגיר אבק? בעקבות כך אבדה לו כל המוטיבציה להתקדם. "אמרתי לאותו אברך" - סיפר ראש הישיבה - "שהסיבה שהרב אלישיב צמח להיות הרב אלישיב, היא - שהוא לא שמע סיפורים על הרב אלישיב"... (בעצתך תנחני ח"ב פרק ח').