פרקי חינוך: הנפש מבקשת את תפקידה

במבט פשוט נראה, כי מטרת המשחקים והפעילויות השונות הנערכים לנערים מתמודדים, היא רק כדי להעביר על ידם את הזמן הפנוי, או כדי לפרוק מרץ. אולם במבט מעמיק יותר, ניתן למצוא בהם תוכן רוחני פנימי עשיר, הנצרך להשלמת נפשו ונשמתו של כל תלמיד, שלא מצא את מקומו בישיבה מן הסוג הרגיל.

א. שלמות התרי"ג

כתב ב"שיעורי דעת" להגה"צ רבי יהודה ליב בלוך זצ"ל וז"ל: רק האדם שכל כוחותיו ערים וחיים בו נקרא אדם שלם... ואין התורה דורשת מהאדם שימית כוח אחד מכוחותיו ויחיה בלעדיו. כי מלבד שלא יעלה זאת בידו, מפני שלא ניתנה היכולת לאדם לעקור כח מכוחות נפשו לבלי התחשב עמו כלל - כי אם יכניעו במקום אחד יתפרץ כעבור איזה זמן במקום אחר ביתר שאת וביתר עוז - הנה מלבד זה, עד כמה שיעלה בידו לעקור כח מכוחותיו, הלא תחסר נפשו ולא יהיה אדם שלם, כי איננו על פי מתכונתו האמיתית שנקבע לו מה'. ואדרבא, כל מה שיגדל האדם מתגדלים ומתחזקים עמו כל כוחותיו ורגשותיו.

מצינו בגמ' ע"ז כ.: מעשה ברבן שמעון בן גמליאל שהיה על גבי מעלה בהר הבית וראה נכרית אחת נאה ביותר. אמר: 'מה רבו מעשיך ה''... לכאורה גמרא זו תמוהה... ואמנם בגמ' שם מקשה ולאיסתכולי מי שרי, ומשני דקרן זוית הוא. אבל מכל מקום קשה להבין... אבל באמת מלמדים אותנו חז"ל בסיפור מעשה זה, כי דרך האדם הגדול הוא שיחיה בכל כוחותיו, ושיהיה ער ומרגיש את הכל... מתפעל ומתרגש הוא בראותו מחזה טבע נהדר ובשמעו ניגון נעים, ובראותו בריה נאה ביותר הוא בא לידי התפעלות (שיעורי דעת ח"ג שיעור י).

נרחיב ונבאר. רצון השי"ת שנחיה עם כל כוחות הנפש, איננו נובע רק מרחמים או התחשבות בנפש האדם, אלא מסיבה הרבה יותר עמוקה ושורשית.

מבואר בספרים הקדושים (עי' בהקדמת ספר שמירת הלשון לח"ח), כי תרי"ג אברי האדם הגשמיים, מכוונים אל מול תרי"ג כוחות נפשו הרוחניים, והם מכוונים מול תרי"ג המצוות. נמצא, שכל כח הקיים בגוף ונפש האדם, הוא כלי לקיים עמו כראוי את מצות ה' המסוימת ומיוחדת לו, ואם ממיתים את אותו כח גוף או נפש, אי אפשר לקיים כראוי את המצוה המכוונת כנגדה.

עוד מבואר בספרים הקדושים (עי' הקדמת מהרח"ו לשער ההקדמות, מהר"ל חידושי אגדות ב"מ פה:) כי כל נשמה מישראל, מגיעה מאבר אחר בגופו של אדם הראשון, ובהתאם לזאת, תפקידה המיוחד בעבודת ה' מתמקד סביב אותו אבר. לדוגמא, מי שהגיע מהמח של אדם הראשון, יתכן שעבודת השם שלו תהיה ללמוד בעיון. מי שהגיע מהלב של אדם הראשון, יתכן שעבודת ה' שלו תהיה אהבת ישראל. ומי שהגיע מהידים של אדם הראשון, יתכן שעבודת השם שלו תהיה לכתוב ספרי תורה, ואכמ"ל.

והנה מטבע הדברים, במוסדות הלימוד הרגילים בדרך כלל אין אפשרות להביא לידי ביטוי את כל תרי"ג כוחות הנפש, אלא רק מיעוט קטן מהם [ומכל מקום זהו סדר הלימוד וההנהגה שנקבע לכלל ע"י רבותינו, והוא ודאי נכון ואמת לבני הישיבות הרגילים]. אולם ישנם נערים הצריכים בדווקא ביטוי לשאר הכוחות הגנוזים בנפשם. נערים אלו פעמים רבות נפלטים החוצה, כאשר בכך הם יוצאים - במודע או שלא במודע - למסע חיפוש אחרי ה'אני' הפנימי שלהם, בנסיון למצוא ביטוי לכוחות נפשם היחודיים. בסעיפים הבאים נביא דוגמאות שונות להמחשת הדברים.

ב. בעיות קשב

כפי שהתבאר בפנים הספר, רבים מן התלמידים המתמודדים סובלים מבעיות קשב, ואחת ההמלצות עבורם, הוא לשלב חושים נוספים בלמידה.

במבט פשוט רגילים לחשוב, כי התלמידים האלו יש "קלקול" במוחם, ומכיון שה"קלקול" מקשה עליהם ללמוד עם המח בלבד, והם עלולים להפלט לרחוב, לכן בלית ברירה עלינו לשלב בלימודם כל מיני דברים "זרים" כגון הלכה אקטואלית, המחשות מעשיות, השתתפות פעילה בתחזוק בית המדרש, וכדומה.

ורבים ירגישו כן בעצמם, כי כאשר אנו רואים את מסדר הספרים דבית המדרש, חולפת לה לעתים המחשבה: "נעבאך, הוא לא מצליח לעשות את 'הדבר הנכון', כלומר לשבת וללמוד, אז הוא מעביר את זמנו בסידור ספרים"...

אולם הבה ונראה מה כותב על כך השל"ה הקדוש (שער האותיות אות ק' קדושה), וז"ל: על כן צריך אדם להתקדש כל שיעור קומתו מראשו עד רגליו... המוח שהוא המחשבה והלב יתנם על התורה להיותו חכם ומבין דבר מתוך דבר... בידים יכתוב ספרים וגם בהם נושא ספרים... גם בידיו יצייר צורות משמעתות חמורות המוזכרות בתלמוד, כמו בעירובין וסוכה והרבה כהם. רגליו ירוצו לתורה לבית המדרש, ילך מחיל אל חיל, הרי נעשה מרכבה שיעור קומה בתלמוד תורה, עכ"ל.

מבואר מדבריו הקדושים, כי עבודת הידיים, כגון לשאת ספרים, או לצייר ציורים של סוגיות, איננה רק אמצעי דידקטי לעקיפת קשיי ריכוז, אלא הרבה יותר גבוה מכך. זהו אמצעי "להתקדש כל שיעור קומתו מראשו עד רגליו", ו"לעשות מרכבה שיעור קומה בתלמוד תורה", כלומר יש כאן תפקיד ותיקון מיוחד לאברים השונים, כאשר משתמשים בהם כדי לסייע ללימוד.

במבט מעמיק, הרי שבעלי בעיות הקשב או בעלי הנטיה לעבודת כפיים וכדומה, אין אופיים נובע רק מנתונים גופניים, אלא משורש נשמתם. חלקם הפרטי בעבודת השם, אינו ממוקד במח אלא דווקא בחושים אחרים, ולכן הם נפלטו ממוסדות לימוד בהם מקובל לעבוד את ה' רק עם המח, דבר שאינו מתאים לטבעם וגם יחטיא את המטרה שלשמה באו לעולם [ועל דרך שאמרו בגמ' חגיגה ה: שלשה הקב"ה בוכה עליהן בכל יום וכו' ועל שאי אפשר לעסוק בתורה ועוסק]. כאשר אנו מסייעים להם ללמוד על ידי שילוב חושים ופעילויות נוספות, אנו מסייעים להם ליישם את תפקידם המיוחד בעולם.

ג. חסד

כל בן ישיבה מכיר את האימרות: "בחור ישיבה פטור מכל המצוות", "חסד, תעשה עם חברי החדר" [וביאר מו"ר הגאון רבי דניאל וולפסון שליט"א בשיעוריו למסכת כתובות, כי מקורו טהור מתוספות כתובות יז. ד"ה מבטלין, בתירוצם השני, דהגם שמבטלין ת"ת לקיום מצוות, מכל מקום שימושה של תורה אינה נדחית מפני המצוות. ובישיבה הרי מתלמדים "איך ללמוד", שהוא ענין שימושה של תורה, ועי"ש ואכמ"ל]. אכן, בחור שבאמת שקוע בלימוד, אשריו ואשרי חלקו.

אך לגבי תלמידים שקשה להם ללמוד, עלינו לאמץ מבט חיובי לכתחילה על ריבוי מעשי חסד, שזה לא רק מצות עשה מדאורייתא, אלא גם אחד משלשת עמודי העולם, "עולם חסד יבנה". חסד במובנו הרחב, זה עם בני הישיבה, ועם תושבי השכונה, ועם כל יהודי בעולם. בל נשכח כי אברהם אבינו ע"ה הגיע לשלמותו על ידי שהפעיל 'הכנסת אורחים' לכל דכפין. ומי יודע, אולי זהו גם תפקידו ותיקונו של הנער הנבוך שלומד אצלך...

ד. מוזיקה

העיסוק במוזיקה לבחורי ישיבה, עשוי להתפס כאמצעי להעברת זמן, או לכל היות כסוג של תרופה ["תרפיה במוזיקה"]. אולם מעיון בספרים הקדושים מתברר עד כמה השירה והנגינה להשי"ת הם מעיקרי עבודת ה'.

הנה בספר תהלים נזכר פעמים רבות, כגון, ענו לה' בתודה זמרו לאלקינו בכנור, יהללו שמו במחול בתף וכנור יזמרו לו, הללוהו בנבל וכינור, הודו לה' בכנור, ועוד. ופירש הרד"ק (תהלים לג, ב) הודו לה' בכנור, כי כלי הנגון מעוררים הנפש החכמה ועוזרים אותה.

ומצאנו לגדולי עולם שהוצרכו למנגנים, כמבואר בספר שמואל (א, פי"ז) ויאמרו עבדי שאול אליו... יבקשו איש ידע מנגן בכנור והיה בהיות עליך רוח אלקים רעה ונגן בידו וטוב לך... והיה בהיות רוח אלקים אל שאול ולקח דוד את הכנור ונגן בידו ורוח לשאול וטוב לו וסרה מעליו רוח הרעה. וכן אלישע הנביא הוצרך למנגן כדי שתשרה עליו שכינה, כמבואר בספר מלכים (ב, פרק ג, טו) ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'.

ובספר חרדים (ט, ו) מנה את השירה לה' לענף ממצות אהבת ה', וז"ל: דרך החושק לשורר... האוהב אותו בלב שלם ישיר לפניו יתברך, כאשר שרו משה ובני ישראל, ומרים, ודבורה, ויהושע, ובני קרח, ודוד, ושלמה ברוח הקדש... וכתיב שירו לו זמרו לו... ובתוקף החשק בו יתברך הראשונים גם האחרונים שרו לפניו, רבי יהודה הלוי, רבי יהודה החסיד, ורבי אברהם אבן עזרא וחבריהם זצ"ל.

ובשם הגר"א כתוב: וחכמת המוסיקה שיבחה הרבה, הוא היה אומר אז כי רוב טעמי תורה, וסודות שירי הלויים, וסודות תיקוני הזהר, אי אפשר לידע בלעדה, ועל ידה יכולים בני אדם למות בכלות נפשם מנעימותיהם, ויכולים להחיות המתים בסודותיה הגנוזים בתורה. הוא אמר כמה ניגונים וכמה מדות הביא משה רבינו ע"ה מהר סיני והשאר מורכבים (הגרמ"מ משקלוב בהקדמת פאת השולחן).

ובספר שומר אמונים (דף תב:) ככה היה גם מנהג של רבינו הבעש"ט הקדוש זי"ע בעת ישיבתו יחד עם החבריא קדישא היו מזמרין שירין ותשבחין בגודל התלהבות עד שבאו להתפשטות הגשמיות, ונתדבקו באורות ובעולמות לפי מדריגתן הנעלה. וככה הנהיג את תלמידיו... לעשות קיבוצין יחד ולזמר שירות ותשבחות לה', עכ"ל.

הרי לנו שכגודל מרכזיות כח השירה בנפש, כך גודל מרכזיותו בעבודת ה', ולכן אף על פי שבדרך כלל לא ניתנו לנו שיעורים קצובים כמה ואיך צריך לשיר ולנגן להשי"ת, ויתכן הטעם משום ששירה מעצם מהותה אינה ניתנת לכיול ומדידה, או משום ש"אין אדם שר שירה אלא מתוך שמחה וטוב לבב" (רש"י ערכין י"א.), מכל מקום הוא אחד מעמודי התווך בעבודה, ורבים הם הזקוקים לביטוי הולם עבורו.

לכן כאשר שרים ומנגנים עם תלמידים, ראוי שעיקר המטרה תהיה להגיע על ידי זה לקרבת ה' אהבתו ויראתו, וכן לדעת שיש כאן חלק מיוחד בעבודת ה' שהבריאה כולה נצרכת לו.

ה. קירבה לטבע

יציאה לטבע, אינה רק אמצעי ל"אוורור" ו"שחרור", אלא גם ובעיקר דרך נוספת להתקרב לקב"ה, ולפתח שאיפות ורגשי רוממות.

כפי שכתב הרמב"ם: והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול... ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו (רמב"ם יסודי התורה פ"ב ה"א).

ומצאנו דברים בזה בשם המשגיח הרב וולבה זללה"ה:

צריך להראות לילדים את היופי שבעולם, ויתכן שאין אנו עושים זאת מספיק. אין צורך ללכת רחוק כדי להראות את היופי הנהדר שבבריאה. הרי פירות יש לכולנו תחת היד, ופרחים אפשר למצוא בכל מקום, אם פרחי בר ואם פרחים שיד אנוש טיפחה אותם. היופי שבעולם נמצא מסביבנו על כל צעד ושעל, צריך רק לפקוח את העינים של הילדים. כמובן שאם ההורים בעצמם אינם רואים, אם עיניהם שלהם אינן פקוחות, לא יוכלו להראות לילדים. אבל יהיה מצער מאוד אם ילד יגדל אם מטען דל מבחינה רגשית. ההתבוננות בנפלאות הבריאה - פירושה לראות את האמונה, והאמונה צריכה להיות עשירה (זריעה ובנין בחינוך עמ' מ).

אנשים מאד אוהבים לראות נוף של הרים גבוהים ואף לטפס עליהם, ומדוע זה כך? כאשר הם רואים את הגובה העצום של ההרים הם מקבלים הרגשה של רוממות וגדלות, שמרגישים אף הם קרובים לשמים (אבני שלמה ח"ב עמ' נח).

מישהו פעם ביקר בקלם וראה דבר מוזר - בחצר הישיבה גדלו חיטים. שאל לפשר הדבר וענו לו שכך הדבר מאז ומתמיד, אך לא ידעו את הסיבה לדבר. פנה לבתו הישישה של הסבא מקלם זצ"ל, והיא אמרה שכך השאיר אביה בצוואתו - שתמיד יגדלו חיטים בחצר הישיבה, כי סוד הוא בכוחות הנפש שכאשר רואים דברים גדלים - שואפים לגדול! (אבני שלמה ח"א עמ' קה).

לאור האמור, מה טוב יהיה אם המחנך היוצא עם תלמידיו לטיול, ישכיל לנצל הזדמנות זו להתבונן עמם בנפלאות הבורא, ולעורר בהם רגשי אמונה, אהבה ויראה.

עוד יש לציין מה ששמעתי בשם הרב יחיאל יעקבסון שליט"א, שאצל משפחות שעברו לגור מהעיר למושב, נפתרו כשבעים אחוזים מהבעיות החינוכיות של הילדים, כולל בעיות קשב וכד'. וזאת משום שחיי הכפר הטבעיים מספקים איזון ומרגוע לנפש [אף שמאידך מרכזי התורה הגדולים נמצאים בד"כ בערים, שלכל מקום מעלותיו שלו].

ו. עבודת כפיים

כידוע, הוראת גדולי ישראל בימינו, היא להשתדל להשאר בתוך בית המדרש ככל האפשר, ועדיף ורצוי לכל החיים. עם כל זה, ידוע לכולנו כי לא כל אחד יכול לעמוד בזה, ורבים יוצאים לעבוד, כשגם הם יכולים להיות יהודים יראי שמים וקובעי עתים לתורה.

ראוי להדגיש - מתוך זהירות מסוימת - בפני אלו שנאלצו לצאת לעבוד, כי בעבודה ומלאכה יש חלק מסוים ומיוחד עבודת ה', כמבואר להלן.

מבואר במשנה (אבות ב, ב) רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר, יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון (אבות ב, ב). ופירש הרע"ב: דרך ארץ, מלאכה או סחורה. שיגיעת שניהם משכחת עון, שהתורה מתשת כחו של אדם והמלאכה מפרכת ומשברת את הגוף ומתוך כך יצר הרע בטל ממנו, עכ"ל. ובדרך חיים למהר"ל: ועל ידי שהאדם עמל בדרך ארץ לצורך גופו מסלק יצרא דערוה ועמל בנפשו בתורה מסלק יצרא דעבודה זרה, עכ"ל.  הרי מבואר שיש תועלת מיוחדת בעמל כפיים לשבר יצרא דעריות. [ואף כי אין להכחיש המציאות, שבכללות הנסיונות מחוץ לבית המדרש גדולים הרבה יותר, מכל מקום האמת היא גם כן שיש בעמל כפיים כח לשבר יצר דעריות, וראוי להדגיש נקודה זו בפני מי שבלאו הכי יוצא לעבוד].

ובספר ראשית חכמה (אור גדול, פרק יד) ליקט מדברי חז"ל בענין זה, ונביא חלק מדבריו: גדול הנהנה מיגיעו יותר מיראת שמים... ולא שרתה שכינה על משה אלא מתוך מלאכה, שנאמר (שמות ג, א), ומשה היה רועה וכתיב וירא מלאך ה'... גדולה מלאכה שכל הנביאים התעסקו בה. ביעקב כתיב (בראשית ל, ל), אשובה ארעה צאנך וגו'. משה רבינו ע"ה, ומשה היה רועה וגו'. דוד ע"ה (תהלים עה, ע), ויקחהו ממכלאות צאן. עמוס (עמוס ז, יד), כי בוקר אנכי ובולס שקמים. גדולה מלאכה שלא שרתה שכינה בישראל עד שעשו מלאכה, שנאמר (שמות לט, ג), וירא משה את כל המלאכה וגומר ויברך אותם משה. ומה ברך אותם אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם. וכן היה שנאמר והענן מלא את המשכן. עכ"ל.

ואף שכאמור, ההוראה המקובלת בימינו היא להעדיף לכתחילה ללמוד כל היום כמה שיותר, מכל מקום מי שכבר יצא לעבוד, עליו לדעת שיש לו חלק מיוחד בגילוי כבוד שמים דווקא ע"י העבודה, חלק שלא ניתן למלאותו בלימוד.

ומצאתי מציאה במשך חכמה (דברים ל, ט) וז"ל: דיש שני דרכים, יש כרשב"י ועמדו זרים ורעו צאנכם, ויש כר' ישמעאל ואספת דגנך, והנה לצדיק גמור נאה כרשב"י דמלאכתם תהא נעשית ע"י אחרים (ברכות לה:), אבל לבעל תשובה שכבר נשתרש בחטא לו אין נאה לילך בטל ולעסוק רק ברוחניות משום דעלול לחזור לסורו, לו יאות כר' ישמעאל שיגיעת דרך ארץ עם תורה משכחת עון כמו שאמרו ז"ל (אבות ב' ב') (משך חכמה דברים ל ט, עי"ש).

מבואר מדבריו דהדרך הישרה לאדם שכבר נפל בחטא ושוב חזר בתשובה, הוא לשלב תורה עם מלאכה. ויתכן שהסיבה היא, משום שהנפילה לעומק החטא מרמזת על צורך ונטיה לעיסוק בעניני הגוף, ולכן אדם כזה עליו לעבוד את ה' דוקא בכח גופו.

ז. פעילות גופנית

פעילות גופנית והתעמלות, יש בהם מעלות גדולות לגוף ולנפש, ואף שבישיבות ממעטים לעסוק בזה במכוון, כדי שלא יסיחו דעת מלימוד התורה, מכל מקום כאשר מדובר בתלמידים מתמודדים שכן עוסקים בזה, יש לדעת כי גם זה חלק מעבודת ה'.

וכפי שמובא בשם הגאון רבי גרשון אדלשטיין שליט"א: האדם בטבעו אוהב את המנוחה, אבל כתוב (איוב ה, ז) אדם לעמל יולד, ופשוטו של מקרא קאי על גוף האדם שצריך להתעמל, ואם לא יתעמל הוא עלול להתנוון כמו שכתב הרמב"ם (הלכות דעות ד, טו) כל מי שהוא יושב לבטח ואינו מתעמל וכו' אפילו אכל מאכלות טובים ושמר עצמו על פי הרפואה כל ימיו יהיו מכאובים. זהו טבע גוף האדם שצריך להתעמל (קונטרס הדרכה בלימוד התורה).

וראוי לציין לדברי החוקרים, שמצאו כי אנשים שהתחילו ללכת בקביעות לחדר כושר, גילו שיפור בקשב, וביכולת להתעלם מהסחות דעת, הפחיתו בעישון, בשתיית משקאות חריפים, בצריכת קפאין, אכלו פחות ממתקים, ויותר אוכל בריא, בזבזו פחות זמן בצפייה בכלי תקשורת והקדישו יותר זמן ללימודים. הם חסכו כסף ובזבזו פחות על קניות אימפולסיביות. הם הרגישו שהם שולטים יותר ברגשות שלהם, הם אפילו דחו פחות דברים, והגיעו לפגישות יותר בזמן. עוד התברר שהפעילות הגופנית מועילה נגד דכאון כמו תרופת 'פרוזאק'. בקיצור, הפעילות הגופנית סייעה להם לגלות בתוכם כוחות חדשים ושליטה עצמית במגוון תחומים. המחקר הנ"ל נערך על אנשים שהלכו לחדר כושר שלש פעמים בשבוע, אולם החוקרים מדגישים שכל פעילות גופנית שהיא, תגרום לעליה מסוימת בנתונים הנ"ל.

ח. סיכום

לאור דברים אלו מובן, כי מלאכת חיפוש התעסוקות לנערים מתמודדים, היא מלאכה עשירה ורחבה, לאתר ולמצוא עוד וורידי נפש מנוונים, ולהזרים אליהם דם חיים חדש, כדי לתת להם את המקום הנכון, באופן שלא רק שהם לא יפריעו, אלא אף יהוו חוליה בעבודת השם האישית של התלמידים.

ברם חשוב להדגיש שהדברים אמורים רק לגבי נערים מתמודדים, שאינם מצליחים להתאים עצמם למסגרת הישיבות הרגילות, וזה מרמז שהם צריכים משהו שונה. אך לגבי בני ישיבות רגילים, יש לנו דרך מקובלת מרבותינו, שבגיל הבחרות יש להשקיע את כל הכוחות אך ורק בלימוד התורה, אשר יש בו מקום להכיל את מגוון כוחות הנפש, כי "תלמוד תורה כנגד כולם"!

אמנם יש לציין כי לאחר שנות הישיבה, בדרך כלל כל ת"ח מוצא לו אפיקי ביטוי ייחודיים המתאימים לכוחות נפשו. וכפי שסיפר ת"ח אחד: מצעירותי נמשכתי לעבודת השדה וגידול צמחים וכד', אולם משנכנסתי לישיבה, זנחתי כל עיסוק אחר והשקעתי כל כוחותי בתורה. מדי פעם תהיתי "מדוע נתן לי הקב"ה חוש לצמחים אם אין לי מה לעשות עם זה", אבל אלו היו רק מחשבות, ולמעשה המשכתי להשקיע את כולי בתורה. לאחר מספר שנים שלמדתי בכוללים שונים, הנחה ה' את דרכי לכולל מיוחד ללימוד סדר זרעים, וכיום אני עוסק כל היום ב"צמחים", כלומר בסוגיות ובהלכות הנוגעות אליהם. כיום, כל צמח שאני רואה בגינה או ברחוב, אני בוחן אותו בחיבה, תוך כדי שאני מחשב את היבטיו ההלכתיים. וכעת ברור לי לגמרי, מדוע נתן לי הקב"ה חוש לצמחים...

[ועי' תוס' קידושין מ: ד"ה גדול תלמוד, וכו' וי"מ דאדם שלא למד עדיין ובא לימלך אם ילמוד תחלה או יעסוק במעשה אומרים לו למוד תחלה לפי שאין עם הארץ חסיד אבל אדם שלמד כבר המעשה טוב יותר מלימוד, עכ"ל. וביאר מו"ר הגאון רבי דניאל וולפסון שליט"א בספרו 'להבין שמועות' ב"ק סי' ה' ס"א, וז"ל: דקודם לימודו של אדם יבחר בתלמוד ויברח ממקום או מצב המחייבו במעשה, כיון דלא יבוא לעולם לתכלית המעשה בלא לימוד קודם, דלא עם הארץ חסיד, אבל אחר השתלמותו להיות ת"ח אז טוב הוא לנפשו לעסוק בחסד באופן שיהיה אי אפשר על ידי אחרים... וודאי אין זה באופן שיתבטל כל היום מתורה, דאם כן תלמודו משתכח והדר להיות עם הארץ שאינו בכלל חסיד, אלא... דאף שיהיה המעשה עכ"פ על חשבון התורה מכל מקום טוב הוא מן התורה שעיקרה על מנת לעשות, ומכל מקום צריך הוא לתורה קודם לכן, ואף אח"כ הרבה מן היום, כי היכי דיוכל לקיים המעשה כיאות ולהתחסד בו, עכ"ל (ועיש"ב)].

ט. רמז לדברים בדברי הנביא

יתכן שתהליך החיפוש של צעירי דורנו מרומז בכתוב (עמוס ח, יא-יג) הנה ימים באים נאם ה' אלקים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמע את דברי ה'. ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו. ביום ההוא תתעלפנה הבתולת היפות והבחורים בצמא. ובגמרא (שבת קלח:) משמע שפסוקים אלו מדברים על זמן עקבתא דמשיחא.

ולכאורה יש לדקדק, מדוע הוצרך הכתוב להאריך "לא רעב ללחם ולא צמא למים", לכאורה היה מספיק לכתוב רק "רעב וצמא לשמוע את דבר ה' " וממילא נבין שזה לא למשהו אחר. ויתכן לבאר שהכתוב מדבר על צעירים המשוטטים ברחובות, ונראים כמחפשים אחרי גשמיות, אבל באמת המניע הפנימי לחיפושיהם הוא רוחני, ולכן כתוב "לא רעב ללחם ולא צמא למים" – לא כפי שזה נראה במבט שטחי, אלא הקב"ה הבוחן כליות מעיד ששורש חיפושיהם הוא "לשמוע את דברי ה' ".

אולי לכן מדגיש הכתוב "לשמוע" את דבר ה', ולא כתוב בפשיטות "כי אם לדבר ה' ", משום שדברי תורה מצויים לרוב, אבל "לשמוע" דהיינו למצוא את דבר ה' באופן ש"יישמע" ויכנס בליבו שלו, [כמו "וישמע יתרו" שהכוונה לשמיעת הלב] את זה קשה למצוא.

והכתוב מסיים "תתעלפנה הבתולת היפות והבחורים בצמא", ופי' הרד"ק: אפילו הבתולות והבחורים שדרכם להתעסק בתענוגי העולם יצמאו על דבר ה' לשמעו, עכ"ל. ובמצודת ציון פירש: תתעלפנה - העדר ההרגשה, כמו בניך עלפו (ישעיה נא), עכ"ל. ויתכן לבאר, כי בה בשעה שהם מתעסקים בתענוגי העולם, הם בעצם מוּנָעִים על ידי הצמא הרוחני, אלא שמחמת העלפון, דהיינו העדר ההרגשה, הם מתבלבלים ופונים להנאות גשמיות במקום להנאות רוחניות. וכפי שמטין משמיה דהרב מפוניבז' זצ"ל שהנבואה ד"והשלחתי רעב" וגו' איננה ברכה אלא קללה, כי אדם רעב אוכל גם דברים שאינם ראויים לאכילה...

י. זוית ראיה חדשה על נשירה - מבקש ה'!

לאור הדברים, ניתן להציע התייחסות חדשה לתופעת הנשירה.

מצאנו בתורה סוג של יציאה ממקום למקום, הנקראת "מבקש השם". כמבואר בספר שמות (לג, ז) שהתואר מבקש ה' ניתן דווקא לאלו שיצאו ממחנה ישראל לאהל משה רבינו המרוחק, וכן בגמרא (ברכות סג:) מוענק התואר "מבקש ה' " דווקא לאותם תלמידי חכמים העוזבים את עירם והולכים לעיר אחרת כדי ללמוד תורה. הרי לנו ש"מבקש" אמיתי הוא אדם הנוטש את מקומו ומסגרתו ועירו הישנה, בכדי לחפש לעצמו את המקום הנכון עבורו ללימוד תורה ועבודת ה'.

על כל מחנך אמיתי, להצטייד ברגישות פנימית עדינה, בעזרתה יוכל לזהות בתלמיד המחפש כיוונים נוספים מעבר למה שמוצע לו בישיבה, האם זו סתם סטייה מהתלם הדורשת הצבת גבולות, או שיש כאן נפש במבוכה המחפשת אחר מקומה הנכון בעולמו של הקב"ה. מלאכת הזיהוי אינה קלה, כי לא תמיד ה"מבקשים" עושים זאת בצורה נכונה, וזאת מחמת ה"עלפון - העדר ההרגשה".

ומה טוב יהיה, אם נוכל להקנות מבט זה, לאותם נערים מחפשים עצמם, אשר בדרך כלל הם עצמם לא יודעים לשם מה הם עברו מה שעברו.

כאשר ישבתי עם תלמידים מסוג זה, ופרשתי בפניהם את הגישה האמורה, הרואה בכל התהליך המורכב והעצוב שהם עברו - מהלך של חיפוש, של "מבקש השם", אזי חלק מהם עברו חוויה שלא ניתן לתארה במילים. הם נרעשו והתרגשו עד לעמקי נשמתם, נפשם טולטלה בפתע לאחור, כשהם נזכרים במסע התלאות הארוך שעברו בחייהם, וכאשר סיימו את שחזור המסע ושבו לנקודת הזמן הנוכחית, היה נראה שהם קיבלו מתנה יקרה ביותר - את הפתרון לסיפור חייהם המפותל!...

יא. מעבר מחוג לחוג

דוגמא בולטת לחיפוש עצמי, ניתן למצוא במעברים מחוג לחוג בתוך היהדות החרדית. תופעה, שגדולי ישראל ידעו לתת לה מקום בעת הצורך, לעומת פשוטי העם שהתנגדו לכך בכל תוקף, ולא תמיד בצדק.

אחת המשפחות המקורבות לרבי יעקב קמנצקי זצ"ל, הוכתה בתדהמה כאשר בישר להם הצעיר מבין שבעת בניהם כי ברצונו להיות חסיד "סקווירא". הם פנו אל רבי יעקב יחד עם בנם, מתוך הנחה כי הוא ישכנע אותו שבנים למשפחות הגונות מיוצאי אשכנז אינם הופכים לחסידים. להפתעתם, האריך רבי יעקב לשכנע אותם להיפך, כי אין ברצונו של בנם לבחור בדרך שונה משלהם בעבודת ה', משום הטלת דופי בהם. ברור מאליו כי בנם הינו בעל צרכים רגשיים מסוימים, אותם יוכל למלא באימוץ דרך החסידות, והם חייבים לכבד את רגשותיו אלו. רבי יעקב אף המליץ בפניהם על צעד שהיה נראה קיצוני בעיניהם - לשלוח את הנער לישיבת סקווירא! (עפ"י רבי יעקב, עמ' 410-4111).

מאידך, אירע מעשה עגום ביותר עם אחד מתלמידינו, בחור מחוג חסידי מסוים, שלא הצליח להתאים את עצמו לרוח הקהילה שלו, והתדרדר מאד ברוחניות. אביו, שלקח את הענין באופן מאד קשה, הרחיק אותו ביותר. בשלב מסוים פנה אחד מרבני הישיבה אל האב, והביע את דעתו כי לאור המצב כדאי לו לוותר לבן על ענינים פחות קריטיים כגון כובע וחליפה וכד', ולהתמקד עמו במהות - שמירת מצוות בסיסית, ובמקביל לקרב אותו חזרה למשפחה. אך האב סירב בתוקף להתפשר בנושא, ואף התבטא ואמר: "יותר חשוב לי שילך עם הכובע והחליפה של החוג שלנו, מאשר שיניח תפילין!", כך בדיוק, ללא גוזמא. והוא המשיך להרחיקו, עד שלבסוף הבחור הוריד את הכיפה ונעשה חילוני רח"ל.

כיצד קורה דבר שכזה? אין ספק שמדובר בטעות יסודית בהשקפה, לפיה היהדות מפסיקה להיות עבודה לפני הבורא יתברך שציוונו בה, והופכת להיות רכוש פוליטי-פרטי של האנשים, כשהמטרה [כבוד הקהילה וסמליה] מקדשת את האמצעים [תרי"ג המצוות בהם נצטווינו].

לעומת זאת, שמעתי בשם הרב יחיאל יעקבסון שליט"א, כי במקרים רבים הצליחו להציל נערים מנשירה על ידי מעבר מחוג לחוג, כגון מחסידים לליטאים ולהיפך, והסביר שמכיוון שנערים אלו מחפשים "שינוי", נכון להציע להם שינוי כשר וישר בתוך המסגרת החרדית. ולאור דברינו יש לבאר יותר, שלפעמים הנשירה מעידה על צורך פנימי בהשתייכות לחוג אחר.

יב. נשירה מחמת כוחות מיוחדים

כתב האדמו"ר מסלונים זצ"ל: הרבה פעמים רואים כי דוקא מאלו הילדים הבעייתים צמחו גדולי ישראל, כי למעשה הבעייתיות שלהם נבעה בגלל גדלותם, שהיו ילדים בלתי רגילים (נתיבות שלום נתיבי חינוך עמ' כט).

וביתר ביאור בספר דברי יעקב (פרקי מחשבה מסורת החינוך פרק ד): דבר נורא כתוב בחפץ חיים בספרו שם עולם חלק ב' פרק ו', והוא שבעל הכשרון היותר גדול, ענינו הוא שיש לו נשמה יותר גבוהה, ומחובתו בעולם הזה להגיע להישגים יותר גבוהים בעבודת השם יתברך, ואם יגיע רק להישגים שנחשבים אצל השאר לגבוהים, יהיה לו על זה הרבה צער בעולם הבא. ועוד כתב שם שבמתן תורה במעמד הר סיני, היו נשמות ישראל של כל הדורות, וכל נשמה קיבלה את חלקה בתורה, וכשמגיע זמנו לבוא לעולם בא לעולם, ואז מוציא מהכח אל הפועל את לימודו שקיבלה נשמתו במעמד הר סיני. וכתב שם, שבעלי הכשרון שהם נשמות יותר גבוהות כנ"ל, קבלו במעמד הר סיני חלק יותר גדול בתורה עכת"ד [הח"ח].

ולכן דבר זה מחובתם של מלמדי הילד לשים לב לכשרונו המיוחד ולראות שהוא ינצל את זה ויגיע להישגים גבוהים במיוחד ואם ח"ו יזניחו דבר זה הרי ההפסד הוא באשמתם. וביותר צריך לדעת שבחלק מהמקרים אצל המוכשרים ביותר המצב הוא שאם ינסו שיגיעו להישגים כמו הרגילים ולא לפי כוחם אינם יכולים להחזיק מעמד בזה ועלולים ח"ו להיות עוד פחות מהאחרים ולפעמים אף להתדרדר. ורק כשהם מנסים להגיע לדרגות גבוהות כפי כוחם, בזה הם מחזיקים מעמד, ולא רק שמחזיקים מעמד אלא עולים במעלות התורה באופן נפלא, עכ"ל [בדילוגים].

מהאמור עולה, כי אחת הסיבות לנשירה היא תלמיד שניחון בכשרונות וכוחות מיוחדות, ואינו מצליח להתאים עצמו למסגרות חינוכיות שנבנו עפ"י הממוצע.

יג. נשירה בגלל תרכובת קיצונית של טוב ורע

נתבאר בסעיף הקודם שיש הנושרים בגלל ריבוי כוחות טובים. והנה במהלך השנים נתקלתי רק במקרים נדירים כאלו, אכן ישנה תופעה דומה, שכיחה למדי, והיא - תערובת קיצונית של כוחות. מדובר בתלמידים, שהכוחות הטובים שלהם חזקים יותר מהרגיל [כגון: כשרון, אהבת תורה, אמונה, חכמת חיים ועוד], ומאידך גם הכוחות הרעים שלהם חזקים יותר מן הרגיל [כגון: יצרא דעריות, עצלות, מרדנות, תאוות הממון, ועוד]. תלמידים אלו סובלים סבל נפשי בל יתואר, משום שהכוחות החיוביים שלהם הרי מעידים על דרגה גבוהה, ודווקא לכן הכשלונות הגדולים שלהם מעוררים בהם יסורי מצפון עזים ומרסקים [משהו כמו: "הרי אני כ"כ מצוין, אז איך יתכן שנפלתי כ"כ, אין זה אלא שבחרתי להיות רשע"]. לפעמים גם הוריהם ומוריהם שותפים ליצירת הבלבול הזה, אם כי בוודאי יש לדונם לכף זכות, שגם הם עומדים חסרי אונים מול הסתירה הבלתי מובנת.

אכן כשבאו לידי תלמידים כאלו, האיר לי השי"ת והסברתי להם את המבואר בספה"ק, שיש נשמות שמשורש בריאתם מעורב בהם טוב קיצוני עם רע קיצוני, וזה יכול לנבוע מכמה סיבות ביצירתם [כגון מפני שלא היתה התאמה בין דרגת שורש נשמתם לבין הדרגה הרוחנית של הוריהם, או שלא היתה התאמה בין דרגת האב לדרגת האם, ועוד, ובד"כ אין צורך לפרט מדי בענין הסיבות], ועכ"פ זהו תפקיד החיים המיוחד שהועיד להם הקב"ה, להעזר בכוחם החיובי כדי לשבור את טבעיהם הקשים כדי שיאיר האור המיוחד של נשמתם. ולאחר שהבינו זאת, נתיישבה דעתם עליהם וקיבלו כוחות חדשים למלחמת יצרם הקשה. ויש מהם שזכו לנצח המלחמה והצליחו מאד בתורה ובעבודת ה'.

מתוך ספרו של הרב יחיאל פליסקין, "שתולים בבית השם - דרכי חינוך לאור המציאות בזמננו, בפרט לתלמידים מתמודדים" (הוצאת צוף)