זוג מן הפתקים

עולם הפוך ראיתי.

בעולם החופשי-המודרני אוהבים חידושים והמצאות. לא נחים לרגע. העתיק הישן והטוב, מפנה את מקומו לעדכני, לחדשני, למפתיע. הבורות ריקים, ואין בהם מים, אז צריך להמציא ריגושים, יוזמות מפתיעות. כך למשל מאד מקורי להגיש את הקינוח לפני הסעודה... ובאיבחה אחת אתה מקפיץ את הסעודה הבשרית לרמה של קינוח. מהפכים יוצרות בתקווה שזה יצליח, יסחוף. יביא להתמוגגות. ועכשיו לחתונה בקיבוץ. ובכן חברים יקרים, החתונות בקיבוץ תפשו לעצמן פוזה חדשה לגמרי. מעתה, רישמו לפניכם, החופה נדחקת לסוף. החופה היא שחותמת את הארוע. ולפניה? לפניה רבותי הנכבדים, ריקודים ומחולות, מטעמים ומגדנות, מוסיקה רועשת עד השעות הקטנות של הלילה. וממש סמוך לטכס הקידושין, נותנים מירווח של 10 דקות, רבע שעה, לברכות ואיחולים. מי ומי המברכים? מזכיר המשק למשל, יו"ר ועדת תרבות, לפעמים סבתא מרוגשת, לעיתים הדוור של הקיבוץ. תלוי מי ומי הנישאים ובמה הם עוסקים, חושבים, עושים ויוצרים, ותלוי גם, לאן נושבת הרוח התרבותית שלהם.

הנה למדנו שיעור קצר כיצד מתרחשת לה חתונה בקיבוץ ממוצע, וברשותכם אני מקפיץ אתכם לחתונה בקיבוץ "טללי שחר" לדקות המרטיטות שבהן מברכים את החתן והכלה, טרם יכנסו לחופה. השעה אחת אחרי חצות.

***

אז אחרי שמזכיר המשק גרשון הקריא איחול מן הכתוב, וסוניה מן המכבסה סיפרה כמה הכלה חרוצה, ושרגא מן הרפת עידכן עד כמה החתן מסור ונאמן לפרות, נתקבל איתות מהדוד של החתן, הלוא הוא מיודענו שמיל החשמלאי של הקיבוץ. הו, הו, נשמעה נהמת פליאה מן הקהל. שמיל החשמלטור לא מוכר כדברן גדול, ההיפך להוציא ממנו "בוקר טוב" זה כמו להוציא שאור מן העיסה, או סבון מן הכביסה היבשה. במכנס קצר כשסנדלים לרגליו וכובע טמבל על ראשו, ניגש שמיל למיקרופון וביקש לשאת נאום. השקט חילחל עמוק עד לממטרות המדשאה. שמיל מדבר, סצינה מחודשת בנוף הקיבוצי לעילא ולעילא.

* * *

וישא משלו ר שמיל ויאמר: "קהל יקר. אני נואם קטן מאד, וגם דתי קטן מאד. 30 שנה חשמלאי כאן ורק השלטרים וארונות החשמל שמעו אותי מזמזם כמה שירי לכת. אבל הפעם, אני חש צורך עמוק לספר לכם סיפור שמתאים יותר לרבנים ולדרשנים ולא לחשמלאים בקיבוץ. לפני שמונה שנים החלטתי לנסוע למחנות ההשמדה בפולין. אתם יודעים, אני בן להורים ניצולי שואה. הורי נפטרו מזמן, אבל הרגשתי צורך עמוק לקיים צוואה בלתי כתובה שלהם, לדעת מאין הם באו. אשתי רוחמקה סירבה. נופש לא עושים באושוויץ היא טענה כלפי. אבל מסע השיכנועים שלי עשה את שלו, נסענו עם משלחת של בני נוער לסייר באתרי השכול והזוועות של העם היהודי. "לא היה לי קל. הורי אף פעם לא סיפרו ולא דיברו. אבל גדרות התיל, ערימות הנעליים והמשרפות דיברו גם דיברו. ביום השלישי למסע, החלטנו רוחמקה ואני, לנסוע לעיירה ציורית קטנה בפולין, שם היה מחנה השמדה קטן ולא מפורסם. אבא היה שם אסיר במשך 4 שנים. סובבנו בין המבנים והסככות ומחינו דמעה. לפתע הבחנתי ברב יהודי כבן 85 לבוש בגד חסידי, שנע במהירות לעברנו. אתם יהודים מישראל? הוא שאל. כן. ענינו לו. היום זה היארצייט – יום האזכרה – של האדמו"ר שלי זצ"ל. הקבר שלו, הציון, נמצא 5 ק"מ צפונה מכאן. סעו לשם, כיתבו פתק ובו בקשה ותראו ניסים ונפלאות. האמינו לי מי שפקד את הציון ביום האזכרה, וכתב בקשה והניח על אחד הסדקים, קיבל מבוקשו... כך אמר לנו החסיד הישיש. "נו, אני דתי מאד קטן, ורציתי שיעזוב אותנו לנפשנו. אבל רוחמקה פתאום נחה עליה רוח הקודש, והיא לחצה עלי, שמיל, שמיל, בוא ניסע לאדמו"ר. נכנעתי.

"הגענו לקבר והבחנו בעשרות חסידים מתפללים מתנועעים. רציתי ללכת, אבל רוחמקה לחצה, שמיל תכתוב פתק. איזה פתק, אני לא מדבר עם אנשים מתים עניתי לה. תכתבי את. אז רוחמקה הוציאה עט ונייר מן התיק שלה והתחילה לרשום בקשה. אין לי מושג מה היא רשמה, אנחנו לא חסר לנו כלום בקיבוץ ,ברוך השם. בינתיים החסידים עלו לטנדרים שלהם ונסעו. התקרבתי לקבר, רוחמקה חיפשה חריץ ותחבה לתוכו את הפתק. לפתע, משומקום, הגיח איכר גוי פולני משופם ענק מימדים ובידיו שני דליים. הוא הניחם סמוך לקבר והחל לאסוף פתקים מבין החרכים והסדקים. לוקח ומכניס לדלי. אלפי אלפי פתקים ודוחס אותם בכפות ידיו.

"הלו, מיסטר, מה אתה עושה עם הפתקים האלה? למה אתה אוספם? שאלתי. האיכר הפולני ענה לי באנגלית עילגת שפעם בשנה הוא מנקה את הקבר אוסף את הפתקים ושורפם בחצרו. "הייתי המום" סיפר שמיל "אלפי יהודים מכל העולם פוקדים את המקום וכותבים בקשות לאיזה אדמו"ר שמת מזמן. מה הם כותבים לו? מה הם מבקשים ממנו? הסקרנות הרגה אותי. הכנסתי את ידי לאחד הדליים כדי להרים פתק אחד. רק אחד. כדי לקרוא ולדעת מה מבקשים מאדמו"ר זקן שנח על משכבו כבר עשרות בשנים.

"חברים וידידים, חתן וכלה, שמונה שנים אני סוחב פתק זה בארנקי ועכשיו ברשותכם אקרא מה כתוב בו". שמיל החשמלאי הוציא ארנקו ושלף משם פתק צהבהב מקופל והתחיל לקרוא. "לכבוד האדמו"ר הזקן. אמרו לי שיש לך קשרים עם בורא עולם ומה שמבקשים ממך ביום האזכרה, אתה דואג שזה יתקיים. אני בחור פשוט מישראל ויש לי בקשה קטנה, אני מכיר נערה טובת לב אחת, שקוראים לה מיכל. אנא, עשה לי טובה, דבר עם בורא עולם שישכנע את מיכל להתחתן איתי. על החתום איתן מקיבוץ "טללי שחר". עד כאן. "איתן ומיכל מזל טוב לכם!" קרא בקול ניחר הדוד שמיל החשמלאי. "הפתק הזה שבידי נכתב ע"י איתן חתננו היקר לפני 10 שנים, כשהוא היה בן 17.5 טרם גיוסו לצה"ל. והיום אני בחופה שלו. היום עיני רואות מה כוחו של רב זקן לעשות ולפעול... אתם מבינים, מתוך אלפי פתקים, הרמתי דווקא את הפתק של אחייני החביב ושמרתיו כאוצר יקר... נכון שמיל הוא לא דתי גדול, גם קטן הוא לא, אבל שמיל אומר לכם, איתן ומיכל אתם לא רק זוג משמים, אתם זוג מן הפתקים". החתן איתן רץ לעבר שמיל והביט בפתק: "אני בהלם, אני לא מאמין רק עיוור לא יודה שיש כאן השגחה עליונה. אני בכלל שכחתי מן הפתק הזה... איך הרמת אותו מבין אלפי פתקים?". כן מוזמנים יקרים, איתן שכח מהפתק, מהאדמו"ר, מהבקשה, אבל השכינה הקדושה שאפפה את חופת הזוג ליטפה את תלתליו ושלחה לו תזכורת.

***

שבועיים אחר כך איתן ומיכל נסעו לפולין.איתן נישק את המצבה ואמר "כבוד האדמו"ר מיכל ואני נרעשים ונרגשים. תודה על תפילתך, ואנחנו מבטיחים כבוד הרב, להקים בית יהודי כשר למהדרין מחוץ לקיבוץ". ועל חלקו האחורי של הפתק הצהבהב המקומט והישן כתבה מיכל ביד רועדת את המילים הבאות "תתפלל עלינו אדמו"ר יקר, שנצליח בדרכנו החדשה". היא תחבה אותו עמוק עמוק לתוך חריץ נסתר, שאף איכר פולני לא יצליח לשלפו. לעולם.