דתל"שים, אלה כל הטענות שלכם?!

 

 

עד לפני שנה תמיד חשדתי בדתל"שים (דתיים לשעבר). כיהודי מאמין, שלפני כעשור חזר בתשובה, ונשאב אל תוך עולם של תוכן, ערכים ושפע רוחני אדיר – לא הבנתי מה גורם לאנשים שגדלו בבתים דתיים לעשות את הדרך ההפוכה. תמיד חששתי שהם גילו איזה סוד שעדיין לא עליתי עליו, איזה חור שחור בתפיסה היהודית שהם לא יכולים לעבור עליו בשתיקה. בשיחותיי עם דתל"שים, הבנתי בכל פעם מחדש שהבריחה מהדת מקורה בבורות, עצלות או בחוויות לא נעימות מול הממסד הדתי, אבל הספק בכל זאת המשיך לקנן. הרי רובם המכריע עדיין מאמין באלוקים, אז למה הם מתנערים מקיום המצוות שהוא נתן?

 

ספרה של העיתונאית פוריה גל-גץ, "הדתל"שים – מסע אל עולמם של דתיים לשעבר", הפיל לי את האסימון: אין שום אגנדה משכנעת בדתל"שיות. למעשה, בדיוק להיפך. הם לא גילו שום סוד גדול, הם סתם הרימו ידיים. עם כל הכבוד, אף אחד לא ישכנע אותי שעדיף לוותר על ערכים יהודיים לטובת תרבות מערבית מועתקת, שהמושגים "לשון הרע", "שמירת העיניים" ו"הכל לטובה" לא נכללים בלקסיקון שלה. דרוש נימוק משכנע הספר של גל-גץ ערוך במקצועיות, ומתוך מבט סוציולוגי מעמיק, רב רבדים ומורכב. הוא מאגד ראיונות ושיחות עם דתל"שים, רב, איש אקדמיה, איש טלוויזיה ועוד  – כולם נדרשים לנושא מאספקטים שונים ומגוונים. קראתי אותו בנשימה עצורה, גם כדי להבין את המניעים של אלה שעזבו את הדת, ובעיקר על מנת להימנע מטעויות בחינוך הילדים שלי. אבל, ככל שהתקרבתי לסוף, לא מצאתי שום נימוק משכנע.

 

לא בטענות של אחד הדתל"שים על השמרנות בחברה הדתית (על הלכות צניעות שמעת יקירי?); לא בסיפורים על מחנכים שמפעילים יד קשה בבתי הספר (אולי בגלל זה מערכת החינוך החילונית נראית כמו שהיא נראית); ולא בסיפור על מתנחל לשעבר שפנה לקיצוניות ימנית ואז פנה לקיצוניות השנייה. חיפשתי טענות שיותירו אותי פעור פה, חיפשתי תובנות מאלפות, חיפשתי אנשים שיש להם אמונה כנה במה שהם עושים. לעומת זאת, מצאתי טענות ילדותיות כלפי העולם הדתי, גיבובים מופרכים שלא מניחים את הדעת ולא מסבירים אם זו אג'נדה חלופית, או שסתם לא היה להם כוח לקום לתפילה בשבת בבוקר.

 

חלק מהתלונות של המרואיינים על העולם הדתי פשוט מעליבות את האינטליגנציה, ואני אומר זאת בעדינות. אחד מהם סיפר שאמא שלו נכנסה לטירוף ניקיונות לקראת פסח, הסתובבה עם צינור והרטיבה את כל המשקופים. זאת סיבה לשפוך את התינוק עם המים? אין חילונים שהם חולי ניקיון? ומול הטענות על ההתנהלות הלקויה של איזה מנהל בית ספר – האם אין מנהלי בתי ספר חילונים שהיושר הוא לא בדיוק נר לרגליהם? מתברר שרוב הדתל"שים נפלו בפח ידוע: הם ייחסו תכונות של אנשים פרטיים למגזר שלם. אי אפשר לבסס כך אמונה, וגם לא כפירה. בכל מגזר יש אנשים טובים ורעים, חכמים וטיפשים, שמנים ורזים, ומורים ששואלים למה לא הגעת לתפילה בבוקר או למה לא הגעת לשעת אפס. אם יש פקידה לא נחמדה במס הכנסה, זה לא אומר שאפשר להתחיל להעלים מס. אם יש מורה גרועה לאנגלית, זה לא אומר שאפשר לוותר על לימוד השפה. נקודת האמת עצמה צריכה להיבחן, לא האנשים שסביבה.

 

 

יש דתל"שים שעוזבים את הדת בגלל חוסר חיבה להלכה. היא נראית להם קטנונית ומגבילה. אבל אם לא תהיה הלכה, גם בפרטים הקטנים, איך נדע כיצד עלינו לנהוג כיהודים, ומה המסגרת שלנו במחויבות כלפי הקב"ה? איך נדע לשמור שבת ללא כל הפרטים הכביכול קטנוניים? ובכלל, הרתיעה הזו מפני מחוייבות נראית לי מוזרה. הרי ממילא רובנו חיים כל העת במחויבות לעבודה, למשפחה, להורים, לילדים, לחשבון הבנק ולחברה. אז פתאום המחויבות למי שברא אותנו ונתן לנו רוח חיים היא זו שמעיקה יותר מכל?

 

גם הטענות כלפי הדיוק של ההלכה מופרכות. יש מקומות שבהם חייבים לדייק, וכשאיזה צעיר בשנות ה- 30 לחייו מבטל בהינף יד פסקי הלכה של הרמב"ם, של ר' יוסף קארו ושל שאר גדולי העם היהודי לדורותיו – יש בכך התנשאות, שלא לומר חוצפה, כלפי מי שלמד וחקר טיפה יותר ממנו.

 

בסופו של יום, לספר יש כשל אחד גדול: הוא כמעט לא עוסק בשחקן המרכזי במשוואה – אלוקים. למרואיינים היה כנראה יותר דחוף לדבר על כל מה שמסביב, ולא על העניין עצמו. למעשה, הספר לא עונה על שאלת מפתח: האם היום אתם מאמינים? ואם לא, מתי קרה השבר, ואיפה איבדתם את עצמכם בתוך היהדות? תשובות אין. אמונה היא לא תכשיט שאפשר לשים ולהוריד מתי שמתחשק.

 

אדם שמודה שהוא מאמין, אבל פשוט חלש מכדי לקיים אורח חיים דתי, עוד מתקבל יותר על הדעת. כשמבקר הספרות אריק גלסנר מודה ש"הלוואי שיכולתי להאמין ולהיות חלק מהקהילה, אבל אני לא יכול" – אני יכול להבין אותו ולהעריך את הראייה הכוללת שלו (גם אם אני ממש לא מסכים עם המסקנה). אבל כשחלק גדול מהדתל"שים בספר מנסים להציג אג'נדה שהיא בעצם נון-אג'נדה, וכוללת הדחקה סתמית של כל מה שגדלו עליו – אני סוף סוף מבין מה הם גילו שאני עוד לא גיליתי: את חוסר הנכונות להתפשר על תאוות ורצונות אישיים.