תקראו להן בלבוסטע: נשים שהקימו גמ"ח בלתי רשמי

יש אנשים שתומכים בעמוד השלישי המחזיק את העולם ועורכים חסדים פרטיים בשקט. הם אומנם לא הקימו גמ"ח ולא תמצאו את שמם רשום במדריך החרדי תחת הקטגוריה הזו, אבל הם אוחזים בפלך של גמילות חסדים בצורה יוצאת דופן בלתי שגרתית. הרעיונות שלהם היו יצירתיים, לא עוד גמ"ח סטנדרטי ושגרתי אלא משהו מעבר.

יצאנו לשוחח עם חמש נשים שפקחו עיניים, התבוננו במתרחש סביב והחליטו לעשות מעשים.

כתבה קטנה על חסדים גדולים.

למצולמת אין קשר לכתבה (צילום: פלאש 90)

כרטיס ביקור

שם: אלישבע זיאת

מקום מגורים: שכונת רמות, ירושלים

תחום התנדבות: רכישת מוצרים במחירים זולים במיוחד ומכירתם במחיר הקרן ללא מטרות רווח

היה זה עוד אחר צהריים שגרתי ונחמד עם הילדים בגינה. ישבנו קואליציית השכנות על ספסל הניתוחים, סליחה, על ספסל הגינה, ודנו בתופעת המחירים היקרים של תחליפי המזון לתינוקות. בדיון הזה, לשם שינוי, לא היו שני צדדים של בעד ונגד, סוף סוף הועלה נושא שכל השכנות צידדו פה אחד בצד אחד של המטבע: מחירי תחליפי המזון לתינוקות הינם גבוהים להחריד.

בין שלל הקיטורים הועלתה הטענה שלפעמים אין ברירה אלא לצרוך אותם באופן יומיומי, שוטף וקבוע, וקשה מאוד לעמוד בעלויות הגבוהות.

באותו ערב יצאנו, בעלי ואני, לערוך את הקנייה החודשית הקבועה. כיון שאנו מחזיקים רכב יש לנו אפשרות לערוך קניות ברשתות המזון הגדולות, בצורה נוחה יחסית. בעודי עוברת בין המחלקות הבחנתי פתאום במודעת פרסומת גדולה על מבצע שלא היה כמוהו: קופסאות מטרנה בארבעים ושתיים שקל, בלי הגבלה של 'בקנייה מעל חמש מיליארד שקל' או 'מוגבל לחצי יחידה, עד רבע מימוש ללקוח'. הקופסאות היו ניתנות לקנייה חופשית, וכך מצאתי את עצמי רוכשת עשרים קופסאות מטרנה. כבר באותו ערב יצרתי קשר עם המתלוננת הראשית בגינה והודעתי לה שממתינות לה בביתי מספר קופסאות מטרנה במחיר של ארבעים ושתיים שקל לקופסה.

את שריקת התדהמה שלה הצליחו כל נשות הבניין לשמוע. כנראה שבמדינה שלנו בכל זאת שווה להתלונן...

סיפור מעניין: אזעקת טיטולים

היה זה בזמן מלחמת 'עופרת יצוקה'. בשעת לילה מאוחרת שמענו קולות המולה נסערים מחוץ לדלת. היו אלה זוג צעיר עם שלושה ילדים קטנים שהגיעו למצוא מפלט בבניין המוגן שלנו היישר מהדרום הבוער.

האישה הייתה בת דודה של אחת השכנות הצדיקות שלי (כולן כאלה, אני מתכוונת לזו שבדלת ממול) וזו ניאותה לפתוח את ביתה ולארח את המשפחה המבוהלת.

התאפקתי לא לשאול אותם מדוע הם מגיעים בשעה כזו אם המלחמה כבר החלה ביום האתמול, אבל הבנתי שעדיף לשתוק. מן הסתם הפחד גבר בלילה והם החליטו לעלות על אוטובוס לירושלים ולשים קץ לסיוט האזעקות.

הם הגיעו עם ציוד מינימלי, וכך הכנסתי את האישה לביתי והזמנתי אותה לרכוש מה'מכירה' שלי שתי חבילות טיטולים לתינוקת ולפעוט שמעליה, שרכשתי מספר ימים קודם לכן במחיר מבצע מצוין.

סיפור משעשע: סטוק לחמית

היה זה באזור חג הפורים, כשהבחנו במבצע חסר תקדים של 'לחמית' ברשת מזון מסוימת. המחיר היה מצחיק וכמעט אפסי, ואני מילאתי את העגלה בעשרות חבילות, נלהבת כולי.

רק שבוע לפני חג הפסח הבנתי את עומק הבעיה אליה הכנסתי את עצמי. השכנות, משום מה, לא קנו את ה'לחמית' (כנראה היו שבעות ממשלוחי המנות) ואנו מצאנו את עצמנו תוהים כיצד לבער את החמץ הזה.

הרעיון הגיע בסופו של דבר מצדו של בעלי. עלינו יחד על הרכב עם ה'ציוד' ונסענו לבית החולים 'הדסה עין כרם'. וכך התרוצצנו בין המחלקות השונות וחדרי המיון, מחלקים חבילות 'לחמית' לקרובי משפחה של חולים.

סיפור מצחיק: במבה בסיטונאות

גם כאן היה ערב פורים, אבל שנתיים לאחר מכן. הפעם כבר למדתי את הלקח ורכשתי כמות מאוזנת של חבילות במבה גדולות שהיו במבצע לא ייאמן של שקל בודד. לא חלפו שעתיים והשכנות שלי קנו את הכול, ואפילו ביקשו עוד.  תוכלו לנחש לבד מה קיבלו כל השכנות בבניין באותה שנה במשלוח המנות...

כרטיס ביקור

שם: דסי מאירסון

מקום מגורים: מודיעין עילית

תחום התנדבות: כל-בו להשבת אבדה

"את לא מאמינה מה מצאתי", זעקה חברתי אל תוך שפופרת הטלפון. לא, היא לא מצאה עבודה טובה יותר, וגם לא מצאה אלף דולר ברחוב, אבל היא כן מצאה משהו בשווי של הסכום הזה.

"היום בצהריים ערכתי קנייה מהירה במכולת, ובין חבילות המרגרינה מצאתי, לא פחות לא יותר...", היא בלעה רוק בדרמטיות, מפרגנת לי מספר שניות נוספות של מתח, "טבעת יהלום".

מי הבלבוסטע שמאבדת טבעת יהלום במרכול השכונתי אתן שואלות? גם אנחנו שאלנו את אותה שאלה בדיוק, רק שעבורנו התשובה הייתה קריטית.

חברתי ניסחה מודעות השבת אבדה ותלתה ברחבי השכונה. היא אפילו הגדילה לעשות והכניסה מודעה לעיתון, אבל הבלבוסטע שלנו כנראה המשיכה לאפות עוגות בבית ולא נחשפה למודעות השבת אבדה.

שבוע חלף, ואני נסעתי לירושלים לחתונה של בת דודה. ישבתי לצדן של מספר בנות דודות, כשבחציו השני של השולחן יושבת קבוצת בנות דודות מהצד השני.

"הנה, חמותך מתקרבת, את חייבת ללחוץ לה ידיים ולומר לה שלום", שמעתי את אחת הבנות דודות מהצד השני לוחשת לאוזנה של מישהי, שפרצופה היה אדום ולוהט.

"אני לא מסוגלת, היא בטוח תשים לב", לחששה בעלת האוזניים הבוערות.

"אין לך ברירה. בשביל מה לדחות את הקץ, היא בין כה וכה תשים לב באחד הימים לטבעת שחסרה".

ברגע הראשון נאלמתי דום, ומיד לאחר מכן זינקתי ממקומי. "את מתגוררת בשכונת רמת שלמה בירושלים ואיבדת טבעת יהלום?" שאלתי.

היא התבוננה בי נדהמת, והעיניים שלה נדלקו בתקווה.

"יש לי חברה שמתגוררת בשכונה הזו ו...". האושר של המאבדת לא ידע גבולות. וכך, עוד באותו ערב, היא נקשה על דלת ביתה של חברתי וקיבלה בתודה את הטבעת האבודה.

חזרתי הביתה בתחושת סיפוק. אולי נמסד את הרעיון? עלתה בי מחשבה. כדאי שיהיה מוקד אליו ירכזו אבדות ומציאות. אנשים שימצאו דברים אבודים יעבירו אותם אליי, ולאנשים שיאבדו דברים תהיה כתובת להיכן לפנות.

סיפור מעניין: במזל קמח

בשעת בוקר מוקדמת שמענו דפיקות על הדלת. בפתח ניצב אברך עם שקית קניות ובתוכה שבעה קילו קמח וחבילת שמרים יבשים.

"מצאתי את זה באוטובוס", הוא הסביר. "מישהו כנראה ערך קנייה גדולה ושכח את השקית הזו באוטובוס".

הכנסתי את הכבודה לחדר העבודה שלי, שרשאי לקבל גם את התואר 'חדר האבדות', ותהיתי ביני לבין עצמי מה גורם לאדם לרכוש שבעה קילו של קמח מיד בבוקר.

באותו ערב, כששמענו על בת השכנים מהרחוב הסמוך שמתארסת למזל טוב ועורכת וורט ואירוסין בבית, עלה בי הרעיון לשאול אותם - אולי השקית שייכת להם? התשובה החיובית מצדם לא איחרה לבוא.

ורק כדי להשאיר אתכן רגועות: היו שפע של לחמניות באירוסין, למרות הקמח שהלך לאיבוד.

סיפור משעשע: כתובת לכדור

אחר צהריים שגרתי נשמעו דפיקות על הדלת. בפתח עמד ילדון מנומש ומתוק, אוחז בידו כדור ענק ושקוף, שבתוכו צורות צבעוניות מיוחדות.

"מצאתי את זה זרוק בגינה. שאלתי את כל הילדים של מי זה והם לא ידעו להגיד לי". חייכתי אליו בתודה ונטלתי ממנו את הכדור שחמותי קנתה לבן השש לכבוד יום ההולדת.

רבע שעה לאחר מכן הגיע בן השש הביתה, ממרר בבכי.

"הכדור החדש שסבתא קנתה אבד לך", 'ניחשתי' מיד, והוא לא הבין מהיכן הנבואה שנזרקה באמו.

כרטיס ביקור

שם: פרומי ברונשטיין

מקום מגורים: נתניה

תחום התנדבות: גמ"ח שליחויות

אם גם לכן היו חמישה בנים סוערים, נמרצים, טמפרמנטים ומלאי אנרגיה בבית, אין לי שמץ של ספק שגם אצלכן היה נולד הרעיון.

אחת השכנות הטובות ביותר שלי ילדה במזל טוב. הייתי בתקופה של עומס גדול בעבודה, וחשבתי כיצד אוכל לעזור לה ולהקל מעליה. "אם רק היו לי בנות גדולות לשלוח לה לעזור", הרהרתי לעצמי, "הייתי יכולה להקל מעליה מאוד".

ובכל זאת, למרות העומס הגדול, נקשתי על דלת ביתה ביום בו חזרה הביתה, חמושה בעוגה קנויה ומלאה ברצון טוב.

"העזרה הכי גדולה תהיה אם תוכלי לשלוח את אחד הבנים לגמ"ח כריות לברית", היא ביקשה.

וכך גיליתי פתאום, שישנן משימות שמתאים דווקא לבנים לעשות.

בן העשר היה מאושר לעשות את השליחות. הוא עלה על האופניים, גומא במהירות מרחק של מספר רחובות, עד שהגיע לכתובת המבוקשת והביא את הכרית.

"אימא, את רוצה שאלך לעוד מקום?" הוא שאל כשחזר הביתה. "אם בין כה וכה אני רוכב על האופניים, לפחות אעשה בינתיים מצווה". נשקתי לו בהתרגשות על המצח, מתפעלת מטוב ליבו, והחלטתי לפרסם בין השכנות שאם מישהי זקוקה להעביר דברים ממקום למקום, ניתן לפנות אלינו בבקשת שליחויות.

סיפור מעניין: והרץ יצא

באחד הימים התקשרה אליי אישה נסערת וסיפרה כי עליה לקבל בדחיפות תרופה מבית החולים לניאדו אל ביתה שבמרכז העיר. מזג האוויר היה סוער לא פחות מקולה של האישה, סופת רעמים התחוללה בחוץ וגשמים עזים ירדו. אבל גם מים רבים לא יכלו לכבות את אהבת החסד, ובן העשר התעטף במלבוש אסקימוסי מחמם, עטה לראשו כובע צמר ענק (שסבתא שלחה לו במתנה, והוא הצהיר שאינו מתכוון לחבוש אי פעם), טיפס במהירות לוליינית על האופניים וחיש קל יצא לדרך. הוא רכב בזהירות לעבר בית החולים. בינתיים הגשמים פסקו, מזג האוויר התייצב מעט אבל השלוליות הגדולות עדיין נותרו למזכרת על המדרכות.

לפתע הוא מצא את עצמו ניצב מול שלולית מים גבוהה ובוצנית, ותהה כיצד לנהוג. הדרך הייתה חסומה כולה בשלולית הגדולה.

בלי לחשוב פעמיים הוא נכנס עם האופניים אל תוך השלולית, צולח אותה במהירות חתלתולית. אבל ברגע האחרון נתקל הגלגל הקדמי באבן שהייתה בתוך השלולית, וכך צנח לו הבן יקיר אל תוך המים הקפואים.

פתאום עצרה לידו מכונית, ואחד האברכים בשכונה אסף אותו לתוכה, תוך שהוא מעמיס את האופניים על המושבים האחוריים, והסיע אותו הביתה להחליף בגדים ולהתאושש. לאחר מכן נסע האברך לבית החולים בעצמו כדי להעביר את התרופה לאישה שהמתינה לה כל כך.

כנראה שבכל זאת יש זמנים שאינם מתאימים ליציאה לשליחויות.

סיפור משעשע: תעצור רגע

היה זה בזמן מבצע 'עמוד ענן'. הפעם בן התשע הנמרץ היה זה שנשלח לפעילות. הוא נסע להעביר קופסאות של אוכל מבושל לאחת הנשים שילדו בשכונה, מרחק של עשר דקות רכיבה על אופניים. פתאום, באמצע הדרך, הוא הבחין בקטנוע שנוסע אחריו. הילד המבוהל הגביר את מהירות הרכיבה ודהר לאורך המדרכה, אבל הקטנוע שלצדו היה מהיר וזריז ממנו. "ילד, תעצור", הוא קרא לעברו, אבל הילד המבוהל שלי זינק מהאופניים במהירות והחל לרוץ לעבר הבניין הקרוב. החרדות שאפפו את כולם בעקבות המלחמה עוררו גם אצלו פחדים והוא תהה לפשר האדם בעל הקטנוע שרדף אחריו.

"ילד, נפלה לך החבילה", צעק אחריו בעל הקטנוע וירד ממנו, מתחיל לרוץ אחר הילד. אבל בן התשע לא שמע מאום, הוא רק רץ לעבר הבניין הקרוב וביקש להתחבא שם.

"ילד, אל תיבהל", הגיע בעל הקטנוע מתנשף אל הבניין וניצב מול בן התשע המבועת. "בסך הכול נפלה לך החבילה שהנחת מאחוריך. קראתי אחריך שתרים אותה, אבל לא שמעת אותי. אני מנסה להשיג אותך כבר כמה דקות ולא מצליח".

כרטיס ביקור

שם: רוחמי לוי

מקום מגורים: שכונת גבעת שאול, ירושלים

תחום התנדבות: העברת ילדים את הכביש בכל בוקר

היה זה ימים מספר לאחר שעברנו דירה, כשיצאתי בבוקר למכולת לקנייה של מוצרים בסיסיים שהיו חסרים בבית. פתאום הבחנתי בילדים וילדות קטנים העומדים בצד המדרכה וממתינים למישהו שיחצה איתם את הכביש.

משאיות גדולות חלפו כל העת בכביש ונכנסו אל החנייה הגדולה של חנות המכולת. זו הייתה סכנת נפשות אמיתית.

רגע לפני שיתרחש אסון, חלילה וחס, החלטתי לעשות מעשה. לפני שאתחרט חלילה מדוע לא עשיתי זאת קודם לכן.

מאותו בוקר יצאתי מהבית בשעה רבע לשמונה בבוקר והעברתי את הכביש את הילדים שיצאו למוסדות הלימוד, דואגת שיעברו בבטחה את הכביש הסואן במשאיות מלאות בסחורה.

סיפור מעניין: נמצאה משרה

יחד עם העברת הדירה חיפשתי גם עבודה חדשה ונוחה שתהיה קרובה לי לבית, אבל בשום אופן לא הצלחתי למצוא.

במהלך הבקרים בהם העברתי כביש את הילדים פגשתי באישה צעירה, חיננית ונמרצת, שהפכה ל'ידידת רחוב' שלי. לא הכרתי את שמה, אבל תמיד בירכנו זו את זו בברכת 'בוקר טוב' לבבית.

באחד הבקרים היא הגיעה מספר דקות לפני השעה הרגילה ונעצרה כדי לשוחח איתי. סיפרתי לה שאני מחפשת עבודה והעיניים שלה נדלקו בזיק מיוחד. "בדיוק לכן הגעתי היום מוקדם, רציתי לשמוע אם יש לך עבודה כי מחפשים אצלנו מזכירה קבועה לשעות הבוקר".

"ומה יהיה עם הילדים אותם אני מעבירה את הכביש?" תהיתי מיד, בעודי מתרגשת לשמוע על הצעת העבודה החדשה. "עבודת המזכירות מתחילה בשעה תשע בבוקר", היא הרגיעה אותי, ומיהרה לשלוף דף ועט מתיקה. "הנה מספר הפקס אליו תשלחי קורות חיים, והנה טלפון לשוחח עם המנהל. בהצלחה רבה, המון סייעתא דשמיא והמשך יום טוב".

בשבוע שלאחר מכן נפגשנו פעמיים באותו בוקר, פעם ראשונה מול הכביש הסואן, ובפעם השנייה, כשאני מאיישת את דלפק המשרד בו היא עובדת.

סיפור מחמם: בשורות במעבר

בבוקר סוער וחורפי התעוררתי עם כאבי ראש חזקים במיוחד. 'זאת כנראה שפעת', אבחנתי את עצמי ברגע קל. לאות חזקה פשטה בכל גופי, ואני ביקשתי להפוך ראש לצד השני ולנמנם עוד קצת.

'אולי אמשיך לישון עד שאצטרך לצאת לעבודה', ניסיתי למצוא הקלות לעצמי. אבל המחשבה השנייה, אודות הילדים הקטנים שעלולים להסתכן חלילה, גרמה לי לפקוח שתי עיניים עייפות ואדומות, להציב רגליים קרות על הרצפה ולהתארגן בזריזות.

נכנסתי אל תוך מגפי העור הגדולים, עטיתי על עצמי צעיף, כפפות, מעיל פוך וצירפתי מטרייה, מקיימת את כל האמור בשירי הילדים.

יצאתי אל הכפור שבחוץ ושוב רציתי לחזור אל הבית החמים והמוגן. אבל היום הזה הוא עם פוטנציאל של סכנה חמורה יותר משאר הימים, אמרתי לעצמי והמשכתי לצעוד למקומי הקבוע.

העברתי את הילדים את הכביש, ופתאום ניגשה אליי ציפי, ילדה מתוקה בת שמונה, בת יחידה להוריה.

"מגיע לנו מזל טוב", היא סיפרה לי באושר וכמעט רקדה. "נולדו לנו תאומות היום בבוקר".

"מזל טוב", קראתי בשמחה, מרגישה איך הקדוש ברוך הוא שלח לי במתנה לשמוע את הבשורה הטובה הזו, בזכות המאמץ שלי להעביר ילדים את הכביש.

כרטיס ביקור

שם: ליאורה יוספי

מקום מגורים: צפת

תחום התנדבות: ניקיון ותחזוקה של בתי כנסת

נכון שיש מנקה קבועה בבית הכנסת, אבל היא אינה מגיעה כל יום, ולפעמים נערם לכלוך בפתח בית הכנסת. אנשים משליכים בלי להבחין ניירות או פסולת שונה, ואין זה כבוד בית הכנסת שבכניסה אליו יהיה לכלוך.

הרעיון שלי אינו תוצאה של שום מקרה מסעיר או דרמטי אלא של התבוננות פשוטה. באחד הימים בעלי חזר הביתה מבית הכנסת וסיפר בקול עצוב שאמש נערך 'אבות ובנים' בבית הכנסת, וכל המתפללים היום זכו לדעת איזה חטיף חילקו שם. העטיפות היו מושלכות בביזיון על הרצפה.

זינקתי ממקומי מיד ויצאתי לעבר בית הכנסת, חמושה בכפפות, שקית אשפה גדולה והרבה רצון טוב. לאחר דקות בודדות של עבודה הכול היה נראה אחרת, ופתח בית הכנסת התאים למקום בו הקדוש ברוך הוא משרה את שכינתו.

סיפור משמח: כיבוד השכינה

חככתי ידיים בסיפוק, נהנית לראות את רחבת בית הכנסת שברחוב שלנו נקייה, מטופחת ומזמינה. חזרתי הביתה מרוצה ולא ידעתי שבעוד דקות ספורות יהיה מישהו נוסף שיספוק כפיים בסיפוק גדול ובהנאה רבה, והעבודה שלי של השעה האחרונה תהווה קידוש השם מאין כמוהו.

באותו בוקר הגיע פקח מטעם העירייה לבדיקה שגרתית של רמת התברואה באזורנו. הוא סקר את חצר בית הכנסת הנקייה שסיימתי לטאטא קודם לכן ושרק בהתפעלות.

"מדהים איך שאתם דואגים למראה החיצוני של בית הכנסת ומכבדים אותו", הוא אמר לשניים מהמתפללים שחלפו במקום, והם מיהרו להעביר הלאה את הרשמים.

באותו יום לא הייתה מאושרת ממני בכל רחבי צפת.

סיפור מעניין: עוזרת יקרה

סיימתי לשפשף את הפאנלים שבצד בית הכנסת, כשלפתע ניגשה אליי אישה צעירה. "תוכלי בבקשה להגיע גם לבית שלי לנקות? אני זקוקה לעוזרת פעמיים בשבוע למשך שלוש שעות כל פעם".

הסברתי לה שזאת לא העבודה שלי, ואינני מעוניינת לעבוד בניקיון.

"אני מנקה רק בשביל עצמי, ולא בשביל אחרים", השבתי לה.

היא פקחה מולי עיניים תוהות: "אז למה את מנקה כאן?" שאלה.

"כאן זה לא אחרים, כאן זה בשביל הקדוש ברוך הוא ובשביל כבוד שמים", הסברתי לה.

סיפור משעשע: נתפסה בעדשה

הייתה זו שעת בוקר מאוחרת, שעה שכבר סיימו להתפלל שחרית, אבל עדיין לא הגיע זמן תפילת מנחה. נכנסתי אל בית הכנסת בצעד נמרץ, אוחזת בידי דלי מלא מים, והתחלתי להחזיר את הסדר על כנו. בפנים היה תייר שצילם את בית הכנסת. כשהוא כיוון את המצלמה לעברי מיהרתי להסתלק לקצה השני של בית הכנסת, וכשעדשת המצלמה שוב כוונה לאזור בו הייתי, הלכתי לקצה השני. התייר הגוי לא הבין מדוע אני מתחמקת ממנו ובורחת מעדשת המצלמה שלו.

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין "בקהילה". למבצע מנויים מיוחד, עבור גולשי הידברות   הקליקו כאן.