אברהם, לוט ומה שביניהם

"וירא אליו השם באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל כוחם היום" (בראשית יח', א') – כך פותחת הפרשה.

אלוקים מתגלה לאברהם. לשם מה? אומרים חז"ל, רש"י מביא את הדברים, שאברהם היה ביום השלישי למילתו, יום שבו הכאב חזק מאוד, וכיוון שכך, אלוקים נראה אליו כדי לבקרו ולהראות לו שהוא דואג לשלומו והוא עימו בכאב.

התלמוד (מסכת סוטה יד') מסב את תשומת לבנו לנקודה מעניינת, וכך הוא כותב: "אמר רבי חמא ברבי חנינא, מהו שכתוב (דברים יג') 'אחרי ה' אלוקיכם תלכו', וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה, והלא כבר נאמר (דברים ד') כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא? אלא, להלך אחר מידותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים – שנאמר: (בראשית ג') 'ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כותנות עור וילבישם', אף אתה הלבש ערומים. הקב"ה ביקר חולים – שנאמר (בראשית יח') 'וירא אליו ה' באלוני ממרא', אף אתה בקר חולים. הקב"ה ניחם אבלים – שנאמר (בראשית כה') 'ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלוקים את יצחק בנו', אף אתה נחם אבלים. הקב"ה קבר מתים, שנאמר: (דברים לד') 'ויקבור אותו בגיא', אף אתה קבור מתים".

זאת אומרת, נצטווינו להתחקות אחר הנהגות האלוקים וליישמם, ועל ידי כך נזכה לדבוק בו.

אם אלוקים הגיע לבקר את אברהם בחוליו, הדבר מחייב כל אחד מאיתנו. יש לנו חבר חולה? הבה נתעניין בשלומו, עצם ההתעניינות במצבו של החולה מפיחה אצלו רוח חיים, "מישהו מתעניין בי" - חושב החולה לעצמו - "יש לי בשביל מה להיות בריא, הנה, מתקשרים אלי, אני חסר להם – אני שווה משהו!!..."

התורה מדגישה שאברהם יושב בפתח אוהל. למה לא בפנים? הרי חם מאוד בחוץ, השמש יוקדת, למה הוא לא ספון בתוך האוהל?

כאן באה לידי ביטוי עוצמת מידת טובו של אברהם. מידת החסד שבו לא נותנת לו מנוח וגם ביום קשה זה – כשהוא בן תשעים ותשע, ביום השלישי למילתו, עם כל כאביו – הוא שוכח מעצמו וממזג האוויר ומחפש אורחים... דבר אחד עומד לנגד עיניו: אולי, אולי במקרה יעבור פה עובר אורח. מן הסתם הוא יהיה צמא ועייף, והוא רוצה להביאו לאוהלו, להאכילו ולהשקותו...  

אברהם דבק כל כך במידותיו של הבורא. הבורא הרי מיטיב באופן תמידי ואברהם הולך בדרכו, למרות הקשיים הוא יושב ומצפה לאורחים, וכשזה לא קורה הוא מצר על כך מאוד...

מן הסתם אנחנו לא בדרגה כזו גבוהה, אבל אולי לפחות, כשמגיע לפתח ביתנו שליח כזה או אחר,  טכנאי, או אפילו מקבץ נדבות, נציע להם לפחות כוס מים קרים, סביר להניח שלקבצן זה שווה יותר מהשקל שהוא מקבל מבתים אחרים. זכורני, שבתקופת ילדותי באחד אחרי הצהריים החורפיים, היה גשם סוער בחוץ, והגיע לביתנו שליח דואר רשום. אמי הציעה לו כוס תה חם והלה נענה בחיוב. לא אשכח את הנאתו הרבה, ראו על פניו את תחושת הסיפוק והאושר, שכן מישהו מבין שאמנם אני דוור, אבל אני בעיקר בן אדם, גם לי קר...  

אלוקים רואה שאברהם כל כך מצטער, וכיוון שהוא מאוד אוהב אותו, אז הוא שולח לו אורחים...  "וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים ניצבים עליו". אברהם רואה אותם ומיד - "וירץ לקראתם..." אברהם רץ לקראתם. אצלו אורחים הם כמו אוויר לנשימה...

מסר גדול יש כאן עבורנו. כשאדם באמת רוצה לקיים מצווה, כשאדם באמת רוצה להתקדם, הוא ישיג את המטרה! הנה כאן, אברהם כל כך רוצה אורחים, אלוקים מוריד עבורו מלאכים! כי "אין דבר העומד בפני הרצון!" [אגב, במקורות היהודיים לא ידוע מה מקורו של המשפט בלשון זו. בזוהר כתוב "כל מילין דעלמא לא תליין אלא ברעותא" (ב' קסב') תרגום: כל הדברים שבעולם אינם תלויים אלא ברצון].

אברהם מפציר בהם: "יוקח נא מעט מים, ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ, ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעברו, כי על כן עברתם על עבדכם...". אומר להם אברהם, כנסו, אגיש בפניכם קצת מים ולחם... נו, מה הוא הגיש להם בסוף? אוהו, חבל שלא הייתי שם... "וימהר אברהם האהלה אל שרה, ויאמר, מהרי, שלש סאים קמח סולת, לושי ואפי עוגות, ואל הבקר רץ אברהם, וייקח בן בקר רך וטוב... וייקח חמאה וחלב... והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו".

מכאן אומרים חכמים (בבא מציעא פז', אבות דר"נ יג' ג'): "צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה". אברהם אמר שהוא ייתן להם פת ומעט מים, ובסוף הגיש בפניהם סעודת מלכים...

וכאן יש פנינה נפלאה, חשובה ואקטואלית עבורנו:

כידוע, אין מילה מיותרת בתורה. אם כך, לשם מה היא כותבת את תפריט הסעודה שאברהם הגיש בפניהם? סתם כדי לתת לנו מושגים קולינריים?

התלמוד (בבא מציעא דף פו') וכן המדרש (בראשית רבה מח') כותבים שהתורה לא סתם מפרטת, יש משמעות לכל חלק מהתפריט ואופן ההגשה.

כל פעולה שאברהם עשה כאן, אלוקים שילם על כך לבניו בתקופת שהותם במדבר. בשכר שאמר להם "יוקח נא מעט מים" – זכו בניו לבארה של מרים שליוותה אותם לכל מקום. בשכר שאמר "ורחצו רגליכם" – יזכו בני ישראל שהשם ירחץ אותם לעתיד לבוא מטומאתם (ישעיהו פרק ד'). ובשכר שאמר "והשענו תחת העץ" – זכו בניו לענני הכבוד. בזכות שאמר "ואקחה פת לחם" – זכו למן, ובזכות "והוא עומד עליהם" – זכו שהשם הלך לפניהם!

נסביר את הדברים: אלוקים הוציא את בני ישראל ממצרים אל המדבר. הם יצאו בחיפזון בלי כלום, אלוקים היה חייב, כביכול, לספק להם אוכל ומים, הוא גם היה יכול לתת להם לחם ומלפפון, ולגוון לפעמים עם ביצה ועגבנייה... אבל לא. אלוקים נותן להם מן. דוד המלך מתאר את המן "לחם אבירים" – לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו. למה הם זכו לאוכל מיוחד כל כך? – בזכות אברהם, גם אברהם יכל לתת לאורחים לחם ומים, צורך בסיסי, מה הוא נתן להם? לשונות בקר, שלש סאים קמח סולת, חמאה וחלב... אברהם "מפנק" אותם הרבה מעבר לצרכיהם הבסיסיים. לכן אלוקים, כתמורה וכ"שכר" לאברהם, מצ'פר את בניו באוכל משודרג. וכן לגבי שאר הדברים, כיוון שאברהם התאמץ הרבה מעבר ליכולתו ונתן הרבה מעבר לצורך הבסיסי, גם אלוקים נתן לבניו בזמן שהותם במדבר הרבה מעבר לצורכי קיומם...

מן הסתם צריך לשאול, הרי זו לא הפעם הראשונה שאברהם מכניס אורחים, מה מיוחד בפעם הזו שאלוקים משלם לו על כל פרט?

כי הפעם הוא מצטער הרבה יותר, וכבר קבעו חכמים "טוב אחד בצער יותר ממאה שלא בצער" (אבות דרבי נתן ה', ו'). אלוקים רושם כל מצווה בכל מצב, גם כשקל מאוד לקיימה, אולם כשאדם מקיים מצווה כשקשה לו, כשהוא בצער, אזי אלוקים רושם כל תנועה הכי קטנה, כל "פיפס"... אברהם קיים הפעם מצוות הכנסת אורחים בתנאים קשים במיוחד, ולכן אלוקים משלם לבניו בכפל כפליים.. דווקא כשקשה, דווקא כשהיצר הרע מפתה אותי ואומר לי, עכשיו קשה לך, עזוב, פעם אחרת – זהו הזמן הכדאי ביותר לקיום המצווה! השכר העצום שהבורא ישלם לנו על קיום מצווה בכאלו מצבים הוא לאין ערוך...

* * *

בפרשתנו ישנה דמות נוספת, מכניסת אורחים לא קטנה...

כוונתי ללוט, אחיינו של אברהם.

לוט מלווה את אברהם בכל מסעותיו במשך שנים. בשלב מסוים "לא יכלו לשבת יחדיו" (יג' ו') ודרכיהם נפרדות כשפניו של לוט מועדות אל סדום. ויהי היום, אלוקים מודיע לאברהם: "זעקת סדום ועמורה כי רבה, וחטאתם כי כבדה מאוד". אנשי סדום הגדישו את הסאה. מה קרה? מה היה עוונה? אומר הנביא יחזקאל (טז' מט'): "הנה זה היה עוון סדום, שבעת לחם ושלוות השקט היה לה ולבנותיה, ויד עני ואביון לא החזיקה". חוקי סדום אסרו על נתינת צדקה ועל הכנסת אורחים, מידותיהם היו מושחתות... אי לכך מחליט אלוקים להפוך את סדום. אברהם כמובן מנסה למנוע, הוא נכנס לדיאלוג עם אלוקים, דיאלוג שבסופו מתברר שאין צדיק בסדום. אפילו לא אחד.

המלאכים שמים את פניהם לסדום כדי להציל את לוט מההפיכה.

המלאכים מגיעים. וכאן התורה מתארת את המפגש בין המלאכים ללוט, מפגש שממש מזכיר את מפגשם עם אברהם. וכך נכתב: "ולוט יושב בשער סדום" (יט' א'). מזכיר לנו את אברהם שגם ישב בפתח האהל... לוט רואה אותם, ומיד - "ויקם לקראתם ... ויאמר סורו נא אל בית עבדכם ולינו ורחצו רגליכם... ויפצר בם מאוד, ויסורו אליו ויבואו אל ביתו ויעש להם משתה ומצות אפה ויאכלו". די דומה לאברהם, שגם הפציר בהם שייאותו להיכנס לביתו.

לוט מפציר באורחים \ במלאכים שיבואו לביתו, ובכך הוא מסתכן בעונש מוות! אלו חוקי סדום. לוט ממש מסר את נפשו על מצווה זו. יתרה מכך, לוט היה אב שכול. הייתה לו בת בשם 'פליטית', שגם תמכה בעניים, תכונה שכנראה ירשה מאביה, ומשטרת סדום תפסה אותה ודנה אותה למוות! התלמוד (סנהדרין קט') מתאר את עונשה - מרחו את גופה בדבש, שמו אותה על גג בית, כדי  שהדבורים יעקצו אותה עד מוות... לאמור, את רוצה להיות מתוקה כדבש ולפרנס עניים, דעי לך כשם שדבורה אחת לא יכולה להרוג, כך עני אחד לא יכול להזיק, הבעיה שעני אחד גורר עוד אחד, ועוד אחד, לבסוף הם ינשלו אותנו מנכסינו...

אכן, לוט הצטיין במידת הכנסת אורחים באופן מיוחד מאוד.

אם כך הם פני הדברים, ננסה להבין דבר נוסף: לאחר ההפיכה, נכתב בתורה: "ויהי בשחת אלוקים את ערי הכיכר ויזכור אלוקים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפיכה" (יט' כט'). למה? למה זכה לוט שישלחו לו מלאכים מיוחדים שיצילו אותו מההפיכה? איזו זכות עמדה לו בשעת צרה זו?

לכאורה, לאור הדברים שהזכרנו,  התשובה פשוטה, זכות מצוות הכנסת אורחים...

מפליא הדבר, אבל חכמים במדרש (בראשית רבה נא', ו'), לא מסכימים עם הנחה זו. הם אומרים שהסיבה טמונה בפסוק עצמו. "ויזכור אלוקים את אברהם, וישלח את לוט", אלוקים זכר את אברהם ואת לוט, מה אברהם קשור לכאן? כותב רש"י את הדברים הבאים בשם המדרש: "נזכר שהיה יודע לוט ששרה אשתו של אברהם, ושמע שאמר אברהם במצרים על שרה אחותי היא, ולא גילה הדבר - שהיה חס עליו, לפיכך חס הקדוש ברוך הוא עליו".

ביאורם של דברים: בפרשת לך לך, אברהם מגיע באחד מנדודיו אל ארץ מצרים. אברהם ידע שהמצרים יחמדו את אשתו שרה שהייתה יפה מאוד, ואכן כך קרה, והוא סיכם עם שרה, שתאמר שהיא אחותו ולא אשתו, כייוון שחשש, שיהרגו אותו כדי לקחת את שרה. כשהגיעו לשערי הארץ, שרה אמרה שהיא אחותו, ולוט שמע ושתק! לוט לא גילה להם הדבר... זכות שתיקה זו עמדה לו, שישלחו מלאכים מיוחדים להצילו מההפיכה...

הדבר לא מובן.

אם נשים על המאזניים את מעשה השתיקה מצד אחד, ואת מעשה מסירות נפשו על אורחים מצד שני – איזה מעשה גדול יותר? במושכל ראשון – מעשה הכנסת אורחים. את מה אלוקים זוכר לו? את המעשה "הפעוט" לכאורה, שהוא לא גילה... הדבר טעון בירור.

הרב אליהו דסלר, בספרו "מכתב מאליהו" (חלק א' עמוד 113), מגלה לנו את המטמון הטמון כאן. יסוד חשוב מאין כמוהו להבנת נפש האדם ולהתקדמותו האישית...

כשמתנהלת מלחמה בין שתי מדינות, ברמת הפוטנציאל שטחי שתי המדינות מוגדרות כמקום קרב, אולם בפועל יש חזית אחת, יש קו מלחמה שבו הקרב מתנהל בפועל. כשצד אחד גובר ומצליח לכבוש שטח נוסף והצד השני נסוג, למחרת, קו החזית יתחיל מהגבול החדש... השטח הכבוש דאשתקד כבר לא בקו המלחמה...

כך הדבר אצל בני אדם הלוחמים את מלחמת החיים, מלחמת הטוב והרע. לכל בן אדם יש שטח "כבוש" באישיותו, שבו אין כניסה לרע כלל וכלל. לכל בן אדם יש שטח שבו אין לו כלל נקודת בחירה, נקודה זו שונה מאדם לאדם ומזמן לזמן. למשל, אצל רוב האנשים המושג רצח כלל לא נמצא בנקודת הבחירה, השטח הזה כבוש טוטאלית בידי הטוב... ישנם אנשים ברמה רוחנית, שאצלם אפילו דיבור לשון הרע כבר לא בנקודת הבחירה שלהם...

היצר הרע כלל לא מנסה להיכנס לתוך השטח הכבוש, הוא יודע שהמערכה אבודה מראש, הוא כן יכנס למקום שבו האדם עדיין ניטראלי, ושם הוא "יפתח זירה חדשה"... [חכמים בתלמוד ממשילים את היצר לזבוב, הזבוב "נוחת" על האדם דווקא במקום הפצע, הוא לא ינסה למצוץ דם מעור בריא ושלם...].

תפקידנו בחיים לייצר באישיותנו עוד ועוד שטחים כבושים בידי היצר טוב, מקומות בהם ליצר הרע אין דריסת רגל... התהליך אמנם ארוך ואיטי, אך בטוח...

לאור האמור, ללוט, כלל לא הייתה נקודת בחירה בנושא הכנסת אורחים. לוט מלווה את אברהם עשרות שנים והוא ספג את עניין הכנסת האורחים כל חייו מאברהם וזה נהפך לחלק מעצמותו, אי לכך אין כאן עבודה מיוחדת שמצדיקה שכר מיוחד כי זה מובנה בו "בילט אין", השטח הזה כבר כבוש מזמן... כמובן, שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה, ולוט יקבל על זה שכר, אבל זו עדיין לא זכות מספיקה בשביל להצילו כי הוא "נולד" אל תוך מציאות כזו...

נקודת הבחירה של לוט הייתה בין היתר בנושא הממון. לוט היה עשיר גדול, והיה קשור מאוד לכספו ורכושו, הדבר בא לידי ביטוי בכמה מקומות. למשל, כשהמלאכים באו להצילו הוא התמהמה זמן רב כדי לקחת את רכושו, למרות שאמרו לו שזמנו קצר... אם לוט היה מגלה למצרים ששרה אשתו של אברהם, היו הורגים את אברהם ולוט היה מרוויח הרבה כסף וכבוד מה"סקופ" הזה, ובכל זאת לוט שמר אמונים ולא גילה. במבט שטחי זה נראה מעשה פעוט, אולם אצל לוט זו הייתה זירת ההתמודדות, ואם אלוקים סימן את המעשה הזה, כנראה שהייתה לו התמודדות קשה מאוד... וכיוון שהוא עמד בה, היא זאת שעמדה לו להצילו...

בואו נאמץ לחיינו את התובנות והמסרים העולים מפרשה זו. נכבד את הזולת, נדע שכשמקיימים מצווה מתוך צער שכרה לאין ערוך, ננסה לכבוש לאט לאט שטחים בהם לא יהיה מקום ליצר הרע. ונזכור, האדם מתנסה דווקא בנקודות התורפה שלו, ואם שם הוא מצליח להתגבר ולעמוד בניסיון, אזי שכרו גבוה לאין ערוך, הניסיון מרים אותו על נס, מעלה אותו, ומרומם אותו לגבהים אישיים...

למדור פרשת השבוע באתר הידברות

פרשת וירא – כל הסרטים ב-VOD הידברות