הסולו של עמוס יפרח: מאי שם באירופה ליהדות עם נשמה

כבר בגיל שמונה, כאשר פרטו אצבעותיו הקטנות של עמוס יפרח לראשונה על מיתרי המנדולינה, בעלת המיתר היחיד, ידע כי משאת חייו היא לנגן. המוזיקה תמיד מצאה לה דרך להתמזג עם חייו. "כל האהבה שלי למוזיקה התחילה כאשר גרנו בשכנות עם ויקטור החייט, שהיה נגן עוד מקצועי ונהג להנעים באוזננו את נעימות העוד שלו - מדי יום ביומו. יום אחד קנה לעצמו אחד מאחיי מנדולינה משוק הפשפשים, החביא אותה בארונו האישי ואסר על מי מהאחים להתקרב אליה. כל אחד מאיתנו רצה לזכות לנגן בה, אך במשך תקופה התעקש אחי כי לאף אחד אין רשות לגעת בה. לאחר הפצרות חוזרות ונשנות, זכו שאר אחיי להתנסות בניגון, אך עד מהרה זנחו את המנדולינה בצד ואיבדו בה עניין. עליי, הקטן, עדיין נאסר להתקרב אליה.

לילה אחד חשקה נפשי לנגן. קמתי ממיטתי, פסעתי על קצות הבהונות והתגנבתי חרש אל חדרו של אחי. החלטתי לקחת את המנדולינה גם בלי רשותו. ברגע שאחזתי בה בין ידיי, חמקתי איתה במהירות הבזק למטבח. שם, בחושך, התבוננתי בה ופתאום... התבלבלתי. אני זוכר שהתבוננתי בשמונת מיתריה ולא הבנתי איך בדיוק אני הולך לנגן ב'דבר הזה'. אז בהבנה של ילד בן שמונה, הדבר הכי טבעי בעולם לעשות, היה פשוט לקחת סכין, לנסר את שבעת המיתרים ה'מיותרים', ולנגן כאוות נפשי על מיתר אחד... עם מיתר אחד הלא יכולתי להסתדר", משחזר יפרח בנוסטלגיה מהולה בשחוק.

עמוס יפרח

מאז, הספיק לנדוד ברחבי אירופה כ'באסקר' (נגן רחוב), להקים שתי להקות בשם 'מדיין' ו-'אדרבא', להופיע כנגן סולו בתוכנית של יוסף המספר בערוץ 2, ואף לבנות כלי נגינה מחומרים ממוחזרים ולהתחקות, תוך כדי כך, אחרי צליל חדש שלא נשמע קודם לכן. כיום הוא עומד להפוך לבעל פטנט, אחד המעניינים בעולם, וזוהי רק ההתחלה.

יפרח, בוגר הפקולטה למוזיקה מזרחית שורשית בבר אילן, ומורה לעוד ב-15 השנים האחרונות, נולד לפני 56 שנה במעברה 'מחנה ישראל' ליד לוד. הוא מגיע מבית מרוקאי שורשי, אשר נהגו בו אמנם תפילה בחגים וקידוש בשבת, אך לא מעבר לכך. בגיל 14 עקר מגוריו לטובת קיבוץ גלאון שבדרום, שם גדל עד גיל 22. מאוחר יותר בחייו פגש את גבריאלה, אמנית ומעצבת שעבדה עם להקת המחול 'בת דור' והייתה אחראית על מחסן התלבושות הענק 'לב'. השניים נישאו ולהם ארבעה ילדים.

מהומה על לא מאומה

בהיותו בן 11 החל התחביב המוזיקלי שלו להפוך למקצועי יותר, ובגיל 14 כבר הקים את ההרכב הראשון, עימו הופיע באופן רשמי בקיבוץ גלאון ומחוצה לו. כשהגיע לגיל 18 התגייס יחד עם קבוצת הקיבוץ לגרעין הנחל, ולאחר השחרור שב לשהות בקיבוץ למשך שנה. בגיל 22 ארז את פקלאותיו והחליט להרחיק נדוד אל מעבר לים, כנגן רחוב. "הסתובבנו עם גיטרות וכלי הקשה, אני ושני חברים טובים. זה התחיל ביוון ומשם נדדנו בטרמפים וברכבות לרוב ארצות אירופה. לרוב ישנו בתאי טלפון ציבוריים, פארקים וכדומה, אך זה לא היה כזה נורא בהשוואה לעוצמת החוויה. זו הייתה חוויה מדהימה - פגשנו אנשים שלא מהעולם הזה - נגנים מכל הגוונים והסגנונות. במשך שבע שנים תמימות המסלול הקבוע שלנו היה ציר אירופה – ישראל. בקיץ חגגנו בפאבים, ברחוב, בפארקים ובמקומות ציבוריים אחרים. בחורף האירופאי הקשה חזרנו עם זנב מקופל להתחמם באקלים הנעים של ארצנו... כך, למעשה, התוודענו לסוגים שונים של מוזיקאים, מספרי סיפורים ואמני רחוב אחרים.

היחס לנגני הרחוב באירופה, שלא כמו בשאר רחבי העולם, הוא מאוד לבבי ונחשב לחלק מההווי של החיים שם. לא פעם מצאתי את עצמי מוזמן על ידי עוברי אורח, לישון בביתם או 'להתנחל' למספר חודשים בחווה שלהם, סתם כי באותה תקופה לא נעשה בה שימוש כלשהו. למה? כי בעיניהם, נגינת רחוב נחשבת למשהו מאוד הירואי, משהו שהם היו עושים - אילו יכלו. היו חוות מסוימות, בהן שהינו גם ארבעה וחמישה חודשים והיו לנו למעין בית שני", מספר יפרח.

מה כל כך מיוחד בנגינת רחוב?

מבטו של יפרח נפער לעומתי ועיניו מתרחבות לאות השתאות. "זה עולם אחר, שאין בכלל להשוותו להופעות רגילות שמותאמות לקהל הצופים מראש. בנגינת רחוב יש קסם שאין בשום מקום אחר. האינטראקציה עם הקהל היא הרבה יותר קרובה ונינוחה. אתה לא איזה כוכב בלתי מושג על במה רחוקה, אלא מישהו פשוט, שיכול להתקרב לקהל ולאפשר מגע אישי יותר. אף אחד לא מחוייב לשום דבר, לאף אחד אין ציפיות זה מזה. גם הקהל וגם הנגן – באים ליהנות, ללמוד זה מזה, להתבונן זה בזה. זו שפה חופשית יותר שמאפשרת לך לצלול אל עצמך ממקום אחר ולהגיד דברים בדרך קצת אחרת. מתוך 30 שנות מוזיקה ויצירה, זו תקופה שזכורה לי כמיוחדת במינה. סתם דוגמא, באחד הסיבובים שלנו באיטליה, פגשתי חלילן צד, אלוף בתחומו. החיבור איתו היה כל כך נפלא, עד שמצאנו עצמנו מנגנים ברחוב יחד במשך כמה ימים רצופים. אין ספק שזו הייתה חוויה בלתי רגילה".

אדרבא – תן בליבנו

בגיל 31 קיבל יפרח הצעת עבודה בתיאטרון 'מהרבה', במסגרתו נצרך להלביש צלילים 'חדשים' לשחקני האקרובטיקה וללוליינים שהתהלכו ברחובות. "ניגנתי על כלי הקשה בליווי פסנתר, אך בשלב מסוים נותרתי הנגן היחידי והייתי צריך לחשוב כל הזמן על יצירת צלילים חדשים שיאיירו את תנועת הלוליינים. שם, למעשה, התחיל תהליך מחזור כלי הנגינה לקרום עור וגידים. הצליל הראשון שעליתי עליו היה במקור רעיון שפיתחתי מהכלי המוכר rain stik - מקל גשם, שזה סוג של צבר ארוך שיש לו כנראה קוצים פנימיים שאוצרים בתוכם זרעים. בקיץ, הוא מתייבש, הזרעים נופלים וכשהופכים אותו, מתקבל צליל של גשם. זה כלי מאוד מוכר בעולם כלי ההקשה. על בסיס הרעיון הזה פיתחתי כלי נוסף. ליפפתי בד סביב גליל קרטון קשיח וארוך, בתוכו שמתי חצץ, עדשים לא אכילים וכדומה והידקתי היטב עם מסמרים.  כשאתה משקשק אותו ביד, מתקבל פחות או יותר, צליל זהה לזה של המקל גשם".   

במשך רבות בשנים אימץ לו יפרח רוטינה קבועה: בבקרים עסק בהוראת מוזיקה בבתי הספר, ובערבים הופיע בתיאטרון. בדרכו נחל לא מעט הצלחות. אחת מהן היא הצגה בשם 'נעמי', שהועלתה בתיאטרון עכו, וזכתה במקום הראשון. בהצגה זו שימש כנגן סולו לצד הבמאי טובי זכריה.

סיפורי אי שם: דני שטג - עיירת האומנים

בהמשך היה חבר בהרכבים שונים, עד אשר הגיע לתיאטרון 'סיפור', דרכו קיבל את ההצעה לנגן בתכניתו של יוסף המספר 'יוסף המספר על הכרים', אשר שודרה בערוץ 2. "מאחר והייתי מה שנקרא 'one man band' בתכנית הזו, חגגתי על עשרות כלים - ביניהם עוד, בנג'ו, גיטר, סנטור פרסי, בגלמה טורקית ועוד עשרות כלי הקשה, חלקם פיתחתי ובניתי בעצמי. שיתוף הפעולה עם יוסף עלה ממש יפה ומאוד נהניתי שם".

לאחר שנים של נגינה על עוד, גיטרה חשמלית וכלי הקשה, הקים יפרח בשנת 96' את להקת 'אדרבא'. להקה אשר היוותה קו תפר עבור מוזיקאים מרקעים שונים, ובה שחזר יפרח את צלילי ילדותו. "היינו השישייה המנצחת. אסף זמיר, מתופף להקת 'אב טיפוס' לשעבר שחבר אלינו והיה אחראי על כלי הקשה, ארז מונק – שניגן על טבלה הודית, ינון טייב – ניגן על כלי נשיפה, יהודה אשש – היה בסיסט, ואנוכי – הייתי אחראי על הבנג'ו (שאותו הפכתי לכלי מזרחי), עוד ושירה. שבע שנים הופענו במדיה הארצית והעולמית, עם מה שנקרא היום מוזיקת עולם, ואחרי שבע שנים כל אחד הלך לדרכו".

המשך דרכו של יפרח הוסיפה להשתכשך באמבטיית היצירתיות. במהלך השנים, בנוסף להיותו נגן מקצועי הבקיא בסגנונות שונים ובכלים מגוונים, החל ממציא ובונה להנאתו כלי נגינה מחומרים ממוחזרים. בעקבות זאת, פיתח שיטה ייחודית משלו לתרפיה במוזיקה, בה מתנסים הילדים בניגון על הכלים שהם עצמם בונים מחומרים שונים. כיום הוא אמון על לימוד השיטה במספר בתי ספר בארץ. לפני כשלוש שנים, בעודו שוקד על בניית כלי ההקשה החדש שראה לעיני רוחו, התחקה אחר צליל חדש שלא נשמע קודם לכן.

עמוס יפרח עם ה'ספיריט דראם'

איך הגעת אל הצליל הזה וכמו מה זה נשמע?

"ה' חנן אותי ותוך כדי עבודה על הכלי, הבנתי שעליתי על צליל חדש שלא שמעתי קודם לכן. הכלי עצמו הוא סוג של תוף שבוקע ממנו צליל זהה לזה של הד. זה מזכיר משהו מאוד עמוק ורוחני שפותח את הלב וגורם לך לרצות לפצוח בשיר ביחד איתו. החלטתי להעניק לכלי הזה את השם 'ספיריט דראם' (תוף הרוח), כי הוא מתאים לאנשים שמתעסקים ברוח – נגנים, תרפיסטים, סופרים ועוד. בתחילה, קולגות שראו את הכלי ושמעו אותי מנגן בו, היו סקפטיים והתקשו להאמין שמדובר בכלי 'רציני'. לגרום להם לקבל את ה'ספיריט דראם' ולהבין את הצליל החדש, העמוק והנוגע שהוא אוצר בחובו - היה בערך כמו לשכנע אותם לטעום מאכל חדש. בהתחלה הם רק רחרחו, אחר החמיצו פנים ולבסוף, לאחר הטעימה - ביקשו תוספת מרוב שזה היה ערב לחיך".

* * *

עד גיל 31, התפרסם יפרח בעולם כרוקר ששמו הולך לפניו בעולם הבליינות, והוא לא טרח להסתיר את סלידתו המובהקת מכל מה שקשור ליהדות. לדבריו, מרגע שנכנס לקיבוץ בגיל 14, נפרד כליל ממעט המטען המסורתי אותו 'ירש' בבית הוריו. כל כך חריפה ונחרצת הייתה אז התנגדותו לערכי היהדות, עד אשר גם יום כיפור - היום המקודש ליהודים רבים, גם אם אינם דתיים – הפך לדידו, לזילות.

בגיל 31, על אף תחזיותיו הנאורות והצהרותיו מסוג 'אין סיכוי שאחזור בתשובה אי פעם' - אותן נהג לפזר במחי יד לכל עבר, חל המפנה החד בחייו. כיום, מתוך ששת אחיו, הוא היחידי שמקיים אורח חיים דתי. "לא אלאה אותך בפרטים על חייו של רוקר מפורסם בתל אביב. תוכלי לשער לבד באיזה סגנון חיים נטול גבולות חייתי באותה תקופה - הכל עבר דרכנו, ראינו וחווינו כמעט הכל.

יום אחד ניגש אלי חבר ואמר לי 'תשמע, יש מישהי בתל אביב שאתה מוכרח לשמוע - תופעה שלא ראית מימיך'. מאחר והצטיירתי אז כטיפוס מעמיק ורוחני, חשבתי לעצמי: יאללה, למה לא בעצם? ננסה! זה הצליח לסקרן אותי אז הגעתי, למרות שלא כל כך ידעתי לקראת מה אני הולך. כך בעצם התוודעתי לשיטת ימימה (הכוונה לימימה אביטל ע"ה, מייסדת שיטת החשיבה ההכרתית).

בשבילי, השיעורים של ימימה היו כמו זכייה רוחנית בלוטו (הגברים היו יושבים מאחורי מחיצה). בעצם, יותר מכך, זה היה לזכות בחיים שלי מחדש. מתוך כמה אלפים בודדים שהיו פוקדים את שיעוריה מדי שבוע, אני חושב שלפחות 70% אימצו אורח חיים דתי, על אף שהיא תמיד נהגה להדגיש שהמשנה שלה היא אינה תורה, חס וחלילה. היום אני יודע שאלמלא היא, אין כמעט סיכוי שהייתי מסכים להתקרב ליהדות. למעשה, אם אני מתעמק בזה אני פתאום מגלה שעד לרגע בו הכרתי את ימימה ושיטתה, לא האמנתי שהחיים מתרחשים באמת. כן, הם באמת חלפו על פניי, אבל אני לא בטוח עד כמה באמת חייתי אותם".

קהילות שרות פיוט וניגון

לפני 13 שנה, ייסד בחור בשם יוסי אוחנה מיזם מופלא: פרויקט 'קהילות שרות פיוט וניגון', שהרעיון העומד מאחוריו הוא להנגיש את עולם הפיוט היהודי לקהל הרחב, על מנת למנוע נדידה לתרבות הגויים, וכן לעניין את הציבור בתוכן הקסום והבלתי נדלה שיש בעולם הפיוט היהודי. "לפרויקט נבחרו 13 אנשים, ביניהם אנוכי, וכל אחד מן הנבחרים היה אחראי על על הקמת קבוצה משלו. במשך שנה וחצי חקרנו בקדחתנות את הנושא הזה לאשורו ומשם זרקו אותנו למים, להנחות וללמד קבוצה משלנו. קבוצתי מנתה כ-40 אנשים מכל הסוגים והסגנונות ובטווח גילאים שבין 20-80, הגיעו מדי שבוע למפגשים - במשך שבע שנים תמימות. הפרויקט הזה היה אחד המפעלים הכי מרגשים שהוקמו אי פעם, ושזכיתי להשתתף בהם. הרבה אמנים ששומעים היום בז'אנר הרוקנרולי, כדוגמת ברי סחרוף, ערן צור ומיכה שטרית, מתעסקים בפיוטים, הכל הודות למפעל הזה.

אחרי ארבע שנים, הבזיק במוחי רעיון אותו שטחתי באוזני הפייטנים. אמרתי להם 'רבותיי, אני רוצה לחבר את פרשת השבוע לפיוט'. התחלנו לחפש הקשרים בין הפיוטים לפרשת השבוע".

ומה הייתה תגובת הציבור הכללי? הם הרי באו לשמוע פייטנות יהודית ולא ללמוד תורה...

"ראשית, צמד המילים 'תורה' ו-'חילוני' הן לא בבחינת מילים שהס מלהזכיר. הכל בסדר. כל מטרת הפרויקט לכתחילה הייתה ליהנות מהשהייה ביחד, ללמוד הכל מתוך קורת רוח ולא מתוך כפייה. הרעיון שלי הוצע כאופציה, לא חייבתי אף אחד להסכים. שאלתי אותם 'מה דעתכם שנעשה את זה?', והתגובות של כולם, בלי יוצא מן הכלל, היו 'בוא ננסה'.

יותר מזה, גם אחרי כמה שנים, כשנגמר החוזה שלי ועזבתי, צלצלו אליי לשאול האם אפשר עוד להשתמש ברעיון הזה. כמובן שהסכמתי, מה השאלה? ברוך ה' עד היום הם קוראים את פרשת השבוע עם פיוט".

* * *

כיום, משתייך יפרח לקהילת בעלי תשובה ידועה בתל אביב וקובע עתים לתורה על בסיס יומי. בנוסף לכל הדברים הנפלאים שהוא עושה, הוא אף זוכה לתרום מכשרונותיו המוזיקליים הרבים ומשמש כנגן סולו, לצד השחקן המוערך דני שטג, בתוכנית 'סיפורי אי שם', המשודרת בערוץ הידברות.

כמי שמגדיר עצמו כחובב חידושים מושבע, הוא מהנהן בראשו לאות שלילה כאשר אני שואלת אותו האם יש סיכוי שנשמע אותו שר בשפה אותה שמע בביתו, ערבית מרוקאית. "אין ספק שללמוד את הקלאסיקה ולהתחבר לשורשיות שלך זה חשוב, אך אני בפירוש לא מגדיר עצמי כמוזיקאי של שורש. נהפוך הוא, אני מחפש להתחדש כל הזמן, ללמוד סגנונות בינלאומיים ולהצליח לנגן אותם - בשבילי זו השמחה האמיתית". 

לכל הסדרה "סיפורי אי שם", הקליקו כאן.