למען השלום: מה עושים עם הירושה של סבא?

שלום הרב,

סבא שלי נפטר לפני חודש בפתאומיות, 5 שנים אחרי שסבתא שלי נפטרה.

לצערי הגדול, כבר בימי השבעה התחילו חיכוכים ומתחים קשים על הירושה של הדירה והקרקע. לא אלאה אותך בכל הפרטים, אבל עיקר הוויכוח הוא, שבצוואה שכתב סבא לפני 20 שנה הוא מוריש את הבית לכל הילדים בשווה, שימכרו ויחלקו את הכסף. אולם, אמא שלי טוענת כי בשנים האחרונות היא היתה בקשר קרוב מאד עם סבא, הרבה יותר משאר המשפחה, והוא אמר לה בעל פה מספר פעמים שהוא כתב צוואה חדשה בה הוא מעניק לה ולאבי את כל הבית, ושאר האחים יתחלקו בקרקעות.

הצוואה לא נמצאה, אבל הוויכוח נטוש במלוא עוזו בצורה מאוד מכוערת ומעליבה, ופותח הרבה תיבות פנדורה ישנות. כולם טוענים שזה בכלל לא עניין כספי, והם היו מוותרים על הכסף בשמחה, אלא הכי חשוב מהו רצונו של אבא...

ב"ה מאז שהתחזקתי, ההורים, שהם מסורתיים פלוס, מעריכים את דעתי. ניסיתי להשכין שלום ו"להוריד אותם מהעץ". דיברתי על כך שנכון לוותר למען השלום, אפילו אם הם בטוחים שהצדק איתם ושהצד השני לא בסדר, ושזו גם הדרכת התורה, אבל אבא שלי הגיב מיד בספונטניות: "אנחנו לא מאלו ששותקים ומוותרים כשדורכים אליהם, אנחנו לא סמרטוט". מיד עלה בדעתי שהמשפט הזה נכון באופן עקרוני, כי ידוע שהיהדות היא לא כמו הנצרות שאומרת "להגיש את הלחי השניה" כשדורכים עליך. עם זאת, ישנם דיבורים רבים ביהדות על ויתור והבלגה למען השלום. אז אני באמת לא יודע מה בדיוק לענות לטענה של אבא שלי, ואיך להצליח לעזור לעצור את מסע ההשמצות והמריבות הזה, שרק הולך וצובר תאוצה מיום ליום.

* * *

שלום רב,

בראש ובראשונה, נראה לי שיש להתייחס בסיפור זה בעיקר לנקודה הרגשית–משפחתית, ולא לנקודת הירושה הכספית, שכן כל צד גם טוען שהאמת והרצון של אבא הוא באמת זה שחשוב.

דווקא לפי הגרסה של אמך יוצא, שבראש ובראשונה היא זכתה לקבל ידיעה שאבא סמך עליה! זה שווה יותר מכל דבר אחר. לעומתה, שאר המשפחה קיבלה לפי גרסתה סטירת לחי שלא תאומן, וזה קשה יותר מכל. אינני יודע מי צודק, אבל דווקא אם היא צודקת, הרי שהיא אמורה לעשות הכל כדי ששאר האחים לא יחיו בתחושת דחייה נוראה ואיומה כזו. לכן, דווקא אם האמת היא כפי שהיא מבינה, הרי שאביה גם סמך עליה שתנהג בבגרות וברגישות הנדרשת, ותתפשר. טענה זו אינה אומרת רק: ותרו למען השלום (למרות שגם זה נכון, כדלהלן), אלא: ותרו כדי לא לפגוע. כל אדם צדיק שהיה בסיטואציה דומה, ברור לי שהיה מוותר, גם אם היה בטוח שהוא צודק. ברור שגם ההורים, שנמצאים בעולם האמת, היו רוצים שיוותר.

בגמרא מסכת "בבא מציעא" דף פג עמוד א, מופיע הסיפור הבא:

"רבה בר בר חנה השכיר פועלים להוליך חביות ממקום למקום. נשברה להם אחת מהם ונתחייבו לשלם לו עליה מפני שהיו נושאי שכר. מכיוון שלא היה להם לשלם, לקח להם רבה בר בר חנה את מעיליהם כמשכון. ראו זאת הפועלים, הלכו ותבעו אותו לדין לפני רב, רבו של רבה. לאחר שסיפרו את כל המעשה, אמר רב לרבה: החזיר להם המשכון. שאל רבה את רבו: האם כך הדין?! אמר לו רב: כן, כפי שכתוב (במשלי ב'): "למען תלך בדרך טובים". אך הפועלים נשארו על עומדם וטענו: אנחנו עניים וטרחנו כל היום ואין לנו פרוטה להביא הביתה. מגיעה לנו משכורת על עבודתנו. אמר רב לרבה: תן להם שכרן. שאל שוב רבה: האם כך הדין?! לא די ששברו ולא שילמו, אלא אף אתן להם שכר?! אמר לו רבה: כן, שכך כתוב בהמשך הפסוק: "ואורחות צדיקים תשמור".

המפרשים כולם הסבירו שלפי הדין הפשוט ברור שרבה בר בר חנה צודק, אך רב אמר לו שכך הדין, משום שהכיר אותו ואת מעלתו, ולפי מעלתו גם הליכה לפנים משורת הדין זהו הדין בעבורו.

אינני מכיר את הוריך כדי לדעת אם אכן גם עליהם יש תביעה ממשית שזהו הדין הפשוט עבורך, אבל יודע אני שבוודאי לפנים משורת הדין יש צורך בהדרכת החכם מכל אדם בספר משלי: "למען תלך בדרך טובים ואורחות צדיקים תשמור". וכבר נאמר בגמרא במסכת שבת: "לא חרבה ירושלים אלא משום שהעמידו דבריהם על דין תורה". אין ללכת רק לפי הדין בשעה שהמציאות זועקת שיש ללכת לפנים משורת הדין.

* * *

ומכאן לנקודת השלום:

הייתי רוצה להיכנס לסוגיה וללמוד אותה באופן עיוני בלי קשר למקרה הנידון, כי יש כאן שאלה חשובה שעולה מהשאלה שלך. כתבת בצדק, שהיהדות לא גורסת שלום בכל מחיר, גם במחיר שידרכו עליך. היהדות אינה כנצרות שאומרת כי יש להגיש את הלחי השניה, אלא היא מצווה להוכיח (בצורה נכונה ומתקבלת) את מי שפגע בך ולא להיות כסמרטוט הנדרס. אבל מצד שני מצאנו הדרכות של וותרנות גדולה במקומות רבים במקורות. כיצד מתיישבות ההדרכות הללו ביחד?

א. אכן, כשמדובר על כלל ישראל או על כבוד ה' וכבוד התורה, יש צורך להלחם ולא לוותר. אך הבעייתיות שיש כאן, היא שהאדם הפרטי חושב שכבודו העצמי והמהולל הוא לפני הכל, ואם אדם פגע בכבודו, זהו מבחינתו העיוות הברור ביותר. האדם מודד את העולם על פי עצמו, והוא זה שקובע איך העולם יראה כשפגעו בכבודו העצמי. יש כאן סכנה של איבוד פורפורציות בגלל נגיעות אישיות שקיימות אצל כל אדם. לכן ההדרכה לכל פרט היא לוותר כמה שניתן, כי אדם לא יכול לסמוך על עצמו לעולם שהוא נקי לגמרי מכל נגיעה, אפילו צדיקים גדולים.

ב. התורה אכן מדריכה לא לשתוק ולשמור את הטינה בלב, אלא יש מצוות עשה להגיד לחבר את שבלבך, וכפי שניסח הרמב"ם (הלכות דעות פרק ו): "כשיחטא איש לאיש לא ישטמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים: 'ולא דבר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון', אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו: למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני, שנאמר: 'הוכח תוכיח את עמיתך'", אך יוכיח בלשון רכה ועדינה המתקבלת. רק אם אין אפשרות להוכיח, כי דברי לא ישמעו, אז יש לעשות עבודה עצמית קשה כדי למחוק את הטינה מהלב.

ג. אדם בדרגה רגילה נתבע לוותר דווקא במקרה שמדובר בוויתורים חד פעמיים ולא בדפוס קבוע. ברור שכאשר מדובר בדפוס קבוע שעלול לשבש את חייו – יש לפעול כנגד זה. אך במצב שהתעקשות או תגובה מצידו תביא להשפעה הרסנית, ואילו אם יוותר הריב ייעצר ויחזרו לשרור השלום והאחווה – ברור שיש לוותר. ההבדל בין הדברים הוא לא סתם הבדל שכלי מפולפל, אלא זהו הכרח אמיתי של החיים.

ד. גם אדם שהוא בדרגת חסידות גבוהה מאוד, שתמיד מוחל וסולח, אין זה דומה לנצרות כלל. אצל הנוצרים, אדם מתבטל כלפי כל אדם. הוא מוחק את העצמיות שלו כלפי כל העולם, והמציאות מוכיחה שאין זה נכון, שהרי אם כן, אנשים רשעים יעשו מה שהם רוצים בלי מעצור. לעומת זאת, האדם היהודי לא בטל כלפי האדם (קל וחומר אם הוא רשע), אלא הוא בטל כלפי ה'. האדם אינו הופך להיות אפס גמור, אלא בדרגה עילאית הרבה יותר ממקודם: עבדו של הקב"ה. ולאדם כזה גם מובטח בסופו של דבר שה' יעזור לו משום שהבליג: "דום לה' והתחולל לו" (תהילים לט, ב) – מסביר ר' אלעזר למר עוקבא שהטרידוהו מציקים: "דום לה' והוא יפיל לך חללים-חללים". ואמנם מסופר בגמרא שמיד כשמר עוקבא קיבל זאת על עצמו – תפסו השלטונות את המציק ואסרוהו.

ה. על האדם לזכור כל הזמן, שבכל מה שקורה לו הוא עומד מול ה' ולא מול סיטואציה מנותקת שנתקל אליה במקרה. צריך להבין, שהקב"ה הוא זה שגרם למציאות שתקרה כך, על מנת לנסות אותי ובמטרה שאעבוד על מידותי ואקבל כל דבר מתוך אמונה. כמובן זה דבר שצריך תרגול רב מאוד. על כל דבר שלא מוצא חן בעינינו אנו צריכים להיות מאומנים ולדעת שזה ניסיון מאת ה'.

ברגע שאדם רואה כך את הדברים - כל ההתנהגות היא אחרת לגמרי, ככל שאדם יותר מבין שהכל זה תרגול, הוא פחות יכנס לפרטים ויותר יעמוד מול רבש"ע, ואז יוכל לגבור ביתר קלות על הכעס והמחשבות הרעות. גם במקרה שאדם (שהוא בעל בחירה) עיצבן אותך - גם זה ניסיון מאת ה', שגלגל זאת כך דווקא אליך. אם לא היה מגיע לך להפגע - אף אחד בעולם לא היה יכול לפגוע בך.

דוגמא מובהקת לכך רואים אצל דוד המלך. כאשר ברח מירושלים מפני אבשלום בנו, יצא שמעי בן גרא, קיללו וסקלו באבנים (שמואל ב' טז, ה-ו). אבישי בן צרויה ביקש מדוד המלך רשות לערוף את ראשו על מרידה במלכות (שם ט), אך תגובתו של דוד היתה: "כה יקלל, כי ה' אמר לו קלל את דוד, ומי יאמר מדוע עשיתה כן?!" (שם י). אמנם אין כוונתו שבאמת שמעי קיבל ציווי אלוקי לעשות כמעשיו, ויותר מכך – בבוא העת הוא גם עתיד להיענש על כך בתור מורד במלכות. מכל מקום, דוד המלך הבין שכעת מבחינתו – "ה' אמר לו קלל"! בשעת מעשה, אין דוד רואה בשמעי את החוטא והמורד במלכות, אלא את שליח ה' לנסותו אם יאמין שהוא שליח בידי שמים! ואם הוא יסכים לעצתו של אבישי, ויהרוג את שמעי בו במקום – הרי זה סימן, שהוא לא הבין כלל את המסר האלוקי שבאירוע זה.

* * *

אני מודע לכך, שעיקרון זה של הבלגה וויתור, עומד בניגוד בולט לעמדתה של התרבות המערבית בימינו], לפיה חשוב מאוד שהאדם יאמץ לעצמו דרכי תגובה תקיפות, שירגיש חופשי להביע בפני האחרים את תגובותיו הרגשיות ואת מחשבותיו, כאשר הוא רוצה בכך. הוא אומר את אשר על ליבו במידה ניכרת של ביטחון, בלא לחשוש יתר על המידה מעימות שעלול להתפתח. השומע חרפתו ואינו משיב – יהיה רחוק מלקבל ציון חיובי מהתרבות המערבית בת זמננו. להיפך: יוצע לו מן הסתם לקבל טיפול פסיכולוגי לשיפור האסרטיביות שלו. הגישה ההתנהגותית בפסיכולוגיה אף פיתחה תוכניות מיוחדות של "אימון לאסרטיביות". מאמנים ילד חסר ביטחון להיות חוצפן ולפגוע באחרים(!). כאמור, גישה זו עומדת בניגוד גמור לעמדת היהדות, והיא גם מתעלמת ממציאותו של בורא ומכוון העומד מאחרי כל מה שקורה לנו. גישה זו גם מוכיחה במבחן המציאות עד כמה צדקה התורה. המריבות, הכעסים, האלימות, הגירושין, הרציחות, החוצפה ועזות הפנים של דורנו – הם מבחן התוצאה. אכן מדהים עד כמה התורה מכוונת ועוזרת לנווט נכונה בכל משעול בחיים, בראייה המדויקת והמאוזנת למען חיים טובים ומאושרים.

* * *

נחזור לנידון שלנו. אבא שלך אמר: "אנחנו לא מאלה שמוותרים כשדורכים עלינו". אבל לפי מה שכתבנו כאן, אין זה שייך לאופי ולהרגלים – אם אנחנו "מאלה" או "לא מאלה". זה שייך לעבודת המידות ולמשימת החיים של כל אדם כאן בעולם הזה - לזכור שהוא עומד מול ה', לטובתו ולתועלתו, על מנת שיזכה בחיים טובים. זה לא שווה את האנרגיה, את הצער, את הכאב, את הכסף, את הנסיעות, את הלב השבור, את המריבות והנתק שלא יתאחו לעולם.

החכם מכל האדם אמר במשלי (פרק יז): "פוטר מים ראשית מדון ולפני התגלע הריב נטוש". רש"י הסביר: "פוטר מים ראשית מדון - המתחיל במריבה הוא כפותח חור בגדרי אגפי אמת המים והמים יוצאין בו, והחור הולך ומרחיב, עד שמתקלקל ללא תקנה. כן המדון הולך וגדל תמיד. ולפני התגלע - קודם שתתגלע חרפתך נטוש את הריב". עוד הוא אומר שם (פרק טו): "איש חמה יגרה מדון וארך אפים ישקיט ריב".

השאלה אם יהיה ריב או לא, תלויה, בסופו של דבר, במידות של האנשים. גם כאשר יש אנשי חמה, מספיק ארך אפים אחד כדי להשקיט את הריב.

אם דבריך יכולים להשפיע ולהתקבל על הלב, מצווה לנסות למנוע את כדור האש הלוהט שהולך וצובר תאוצה, ולהסביר להורים שה' נתן להם תפקיד חשוב מאוד, שהוא אומנם ניסיון גדול, דווקא משום שהם בטוחים בצדקתם, אך השכר מובטח פי כמה וכמה, שכן "לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל - אלא השלום" (משנה עוקצין, ג, יב).