וואו, הבן שלי קיבל תעודה!

לפני כשנה סיפרה לי חברה שהוזמנה לשיחה בבית הספר של הבת שלה בכיתה ד'.

החברה ידעה שבמבחן האחרון במקצוע כלשהו המסווג כ"חשוב", הילדה קיבלה 40 עגול ולכן "הובהלה" לשיחה. המורה אכן ציינה בפניה את ההישגים הנמוכים של ביתה והיא התבקשה "לעקוב" אחר הילדה, לעודד אותה וללמוד איתה.

"אני מתכוונת לתת לה מבחן חוזר", אמרה המורה. "חבל שהציון הנמוך יפגע לה בתעודה"...

באותו שבוע קיבלה הילדה מבחן חוזר. היא יצאה באחד השיעורים מהכתה, ישבה בחדר המורות, ונבחנה, יחידה בכתתה, מחדש. זאת עשתה לא לפני שאמה(!) קיבלה פתק ארוך ובו פירוט החומר למבחן ובקשה מפורשת "לשבת וללמוד עם הילדה"... ואכן אותה ילדה "עשתה טובה" לאמא ואחרי בקשות ופיוסים הואילה בטובה וישבה ללמוד איתה למבחן.

אבל גם במבחן החדש הציון לא היה זוהר במיוחד ועמד על... 60, למגינת ליבה של המורה הרחומה והמתחשבת. "אפילו שהיא קיבלה במבחן 60, החלטתי לפרגן לה", סיפרה בשיחת טלפון דאוגה לאמה, "אתן לה במבחן 80, כדי שיהיה לה ציון טוב בתעודה"...

* * *

מטרת התעודה היא תיעוד ההישגים של התלמיד. באלו מקצועות הגיע להישגים טובים ובמה הוא עוד צריך השקעה ושיפור. אבל, האם התעודה של היום אכן מעידה ומאפשרת לתלמיד להכיר בתוצאות מעשיו ולקחת אחריות על הלמידה שלו? למי שייכת התעודה? לאמא ולאבא? למורה שצריכה להוכיח הצלחה להורים או למנהלת?

או אולי... לתלמיד?

של מי התוצאות?

סיפרה לי אמא בחוג, שלילה לפני "קבלת התעודות" היא לא כמעט לא ישנה מרוב מתח ופחד...

מדוע?

למה תעודה "מקווצת" מפחידה או מביישת אותנו?

כי אותה אמא, כמו רבות מאיתנו, הייתה בטוחה שהתעודה מעידה עליה או על כישורי האימהות שלה! נדמה היה לה שההצלחות או הכשלונות הם שלה!

האם זה אכן כך?

כהורים, אנחנו עושים כמיטב יכולתנו, בנושא בית הספר (לידיעתכם - ה-נושא ה-בוער היום בבעיות בבית). נכון יותר לומר שאנחנו עושים הרבה מעבר למה שעשו אימותינו ובטח דור אחד אחורה. אנחנו קוראים ולומדים על חינוך ללא הרף, בוחרים בקפידה את בית הספר הכי טוב, לומדים עם הילדים, משננים וחוזרים, אבל שוכחים דבר אחד – אנחנו אחראים, כהורים, לעשות את תפקידינו בדרך הטובה ביותר, אבל האחריות לתוצאות אינה שלנו! "אין עליך המלאכה לגמור, ואין אתה בן חורין לִהבטל ממנה" (מסכת אבות). הכישלונות של הילד כמו גם ההצלחות שלו, לא תלויות בנו ואינן באחריותנו.

לקחנו על עצמינו, בטעות, את האחריות על הלימודים ואנו גם נושאים בתוצאות וממהרים "ליישר את השטח" אם הילד מעד או נכשל... אבל, למעשה, מה שיוכל ללמד את הילד שלי אחריות אמיתית ללמידה ולחיים בכלל, הרבה יותר מכל לימוד אחר, הוא תוצאות מעשיו. במקרה שלנו - התעודה בעצמה...

במהלך החוג הבינה אותה אמא שהתעודה היא לא "שלה" ולא "בשבילה", אלא "שייכת" לילד ונרגעה משמעותית... ההקלה הגדולה שבאה בעקבות התובנה הזו שיחררה אצלה הרבה לחץ ומתח מול הילד ומול בית הספר.

כשאנחנו לוקחים אחריות, כהורים וכמחנכים, על ההצלחות של התלמידים, אנחנו מעמיסים על עצמינו את מה שאינו שלנו. כתוצאה מכך נוצרת דינמיקה, שבה, באופן לא מודע, נשיג תוצאה הפוכה - הילד יקח פחות ופחות אחריות על הלמידה שלו...

כמו שכותב האדמור מפיצסנא בספרו "חובת הלמידים" (ולא – חובת הורים או המורים!):

"...חוק הוא באדם, שכשיש לו על מי לסמוך, מרשל הוא עצמו וסומך על זולתו, וכן הנער אף אם אינו מסרב, מתרשל הוא בחשבו שאביו ומלמדו יעשו בעדו את כל, וכשישכיל לדעת שהחוב עליו, ורק הוא בעצמו המדריך והמחנך, יתאמץ ולא יתרשל".

אם נהיה לחוצים כי הלימודים הם "שלנו", פעמים רבות ייראה הילד, משום מה, חסר מוטיבציה ואדיש, אבל אם נסמוך עליו ולא ניקח אחריות על מה שלא שייך לנו, הוא יתאמץ ולא יתרשל. הוא ישוב לעשות את חובתו – לשבת וללמוד!

לתת לילד חוויית הצלחה

בחברה המערבית, בה אנחנו חיים, רווחת, לצערנו, התפיסה, שבית ספר זהו סוג של גלולה מרה שצריך לבלוע... חוסר אמון מוחלט ברצונו הטוב של הילד למלא את חובתו, ללמוד ולשתף פעולה, מביא אותנו לשנות את הסדרים ולהגמיש קצת את הכללים, כדי שתהיה לילד מה שקוראים היום "חוויה טובה של הצלחה"...

זוכרים חוויה בה קיבלתם "חינם-אין כסף" מחמאה או תגמול שלא היו שווי ערך בעינכם למה שנתתם? מה הרגשתם?

אני זוכרת שקיבלתי פעם בפורים משלוח מנות מעוצב היטב, מוגזם בהיקפו ובמחירו, משולב במתנה נוצצת ומבחר פוטיפורים משובחים ויוקרתיים... הדבר היחיד שמנע ממני ללכת ולהחזיר את אותו משלוח היה החשש שאבייש את הנותנים... לא לחינם נאמר במשלי "וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה", כי המתנה, לעומת יגיע כפיים, "מקטינה" אותי... אני זוכרת שלא יכולתי להרגע מחוסר נוחות...

בתורת החסידות קוראים לתחושה הזו "נהמא דכיסופא", "לחם עוני" או "לחם בזיון". נפשו של האדם בנויה כך שיהיה שמח באמת רק מעמל כפיו, וכל מתנה שיקבל ללא מאמץ הולם תעורר בו תחושת בושה ובזיון... לכן כשברא הקב"ה את העולם ורצה להיטיב לנו, נבראיו, הוא נתן לנו דווקא עול תורה ומצוות.

* * *

אבל אצל הילדים שלנו אנחנו מורידים כל העת את רף הדרישות והמאמץ, ולעומת זאת מוסיפים "מתנות".

הילדים של היום מקבלים דפי חזרה למבחן ש"לועסים" את השאלות עד-דק (זוכרים כילדים מציאות של דפי חזרה? נדרשנו לעבור על כל החומר מהמחברת... מי שטרח ודאג למחברת מסודרת - "אכל בשבת").

הם מקבלים מבחנים חוזרים (מישהו קיבל פעם מבחן חוזר? היה מועד אחר ומי שלמד - הצליח. מי שלא - לא. מבחן חוזר היה מושג ששייך רק למוסדות לימודים גבוהים).

הם מקבלים ציון "משופץ" בתעודה... אני זוכרת שהתפלאתי לראות בתעודות של הבנות שלי ציון "חדש" שלא היה בתקופתנו: 'טוב מאוד' ולידו מינוס קטנטן שכמעט ולא נראה... פעם זה היה פשוט "כמעט טוב מאוד" או "טוב"...

שלא לדבר על מבחנים עם הקלות או מבחנים מותאמים כאלה ואחרים. נתונים מהשנה האחרונה מצביעים על כך שלא פחות מ-30 אחוז מהתלמידים בממוצע מקבלים הקלות במבחן או מבחן המותאם להם אישית!!! (מישהו זוכר מבחן "מותאם" כשהיה ילד?).

אנחנו חוששים, מתוך חוסר אמון, לתת לתלמיד להתאמץ ולהתמודד עם הלמידה ותוצאותיה, ולכן מעדיפים קצת ליפות את המציאות... כדי לספק לו "חוויות הצלחה" מדומות...

אבל על מי אנחנו "עובדים"?

במידה והתלמיד מקבל ציון או פרס על מגש של כסף הוא יודע היטב שהוא לא הרוויח אותו בכבוד... "חוויות ההצלחה" האופנתיות, למעשה, מספרות לו ש"אתה לא יכול לבדך", "אתה קטן ונזקק", "אתה לא באמת רוצה ויכול להתאמץ ולהצליח", ומביעות חוסר אמון גדול בכוחותיו וכישוריו.

קשה לו

אני מבינה שמתנת חינם מקטינה ויגיע כפיו מעצים, אבל לפעמים הלימודים באמת קשים...

בדור ה"אינסטנט" בו אנו חיים, שבו תפיסת העולם השגורה בכל מוצר צריכה ופרסומת היא "מקסימום תוצאה במינימום יגיעה", נדמה לנו ש"קשה" ו"מאמץ" הן מילות גנאי... אנחנו רוצים תוצאות טובות ו"נקיות" מהר, צ'יק צ'ק, כאן ועכשיו...

אם נבין שקושי הוא לא בעיה, אלא הזדמנות ללמידה ו"אימון על החיים", לא נחשוש ממנו... אם השאיפה שלנו, כחברה, היא להכין את הילדים שלנו "לקחת על עצמם את העולם" ולהמשיך את דרכנו, לא ניבהל מילד שמתאמץ, מזיע, טועה, נכשל, אבל אז, כשהוא מצליח, הוא מצליח באמת.

* * *

אני זוכרת את עצמי בתור כלה צעירה מנסה, ללא הצלחה מרובה, לשמח את בעלי ולאפות חלות לשבת... תקופה לא מבוטלת הן היו יוצאות קשות, שרופות או מתפוררות...

הייתה לי חברה נשואה, שבחודשים הראשונים שלחה לי בקביעות חלות מהממות וריחניות שלידן החלות שלי נראו כמו אבני בליסטראות מתקופת האבן... אבל עדיין, כששאלה אותי האם להמשיך ולשלוח, עניתי בשלילה...  

למה לא בחרתי לעשות לעצמי חיים קלים ופשוט לקבל חלות מושלמות כל שבוע?

כי ידעתי שכדי להגיע להיות בלבוסטע אמיתית אין לי ברירה אלא להמשיך לאפות את החלות העקומות והשרופות, אבל שלי... כדי שבסופו של תהליך אצליח, בס"ד, לאפות חלות יפות ומהודרות... גם הן ממש שלי...

להישאר נקי...

אז מה כדאי לעשות כשיש לילד שלי "תוצאה" כזו של מעשיו, כדוגמאת תעודה חלשה?

אם אני ממהרת "ללמד אותו לקח" ולתת לו שיחות מוסר על השקעה ומאמץ, אני עדיין רואה את עצמי כאחראית וה"לקח" שלי הופך לעונש... הילד שלי ישאר אדיש או יתנגד לדבריי, והעניין רק יחריף.

מה יכול להועיל?

לא להתערב. לעבוד על עצמי לצאת מהרצון ללמד אותו לקח או להוכיח אותו, ולתת לו ללמוד לבדו את השיעור שקיבל.

אז מה כן להגיד?

כשמזדמנת "תוצאת מעשים" אצל הילדים שלי, אני תמיד שואלת את עצמי מה הייתי אומרת לבעלי אילו היה נקלע לאותו מצב. כך אני יודעת כיצד לנהוג.

כשילד מסרב לקחת סוודר ביום חורפי וחוזר ומספר לי שהיה לו קר, אני פשוט משתתפת בצערו ומציעה לו סוודר מחמם או כוס תה, אבל לא אומרת לו: "אמרתי לך! בפעם הבאה תקשיב לי!..", כפי שלא הייתי אומרת לבעלי...

נחשו מה קורה למחרת?

אף סוודר לא נשאר מיותם על המתלה...

גם בקשר לתעודה, במידה והציון גרוע, לא כדאי "להידחף" או לנסות ללמד אותו מה היה אילו... הוא הלא שמע את זה מאיתנו כבר כל כך הרבה פעמים... אפשר להשתתף בצערו ולהביע הזדהות עם הקושי או להציע עזרה, אבל להישאר בחוץ מתוך הבנה ברורה שזה שלו בלבד, תוך מתן אמון שהוא יכול ומסוגל לעזור לעצמו.

* * *

סיפרה לי אימא שבסוף מחצית השנה בבית הספר הילדה שלה חזרה עם תעודה נמוכה בעקבות התדרדרות בהכנת השיעורים ובלמידה למבחנים. הילדה הראתה לאמה את התעודה הלא-מוצלחת, הסתגרה בחדר ובכתה כמעט יום שלם... אותה אימא סיפרה שהיא נכנסה וישבה לצידה בשקט, בלי נאומים, הטפות והסברים... כי הלקח היה ברור.

ואכן, במחצית הבאה, בלי מילים ומבלי שיצמידו לה עזרה כלשהי, הילדה "ישבה היטב על הכסא" ושיפרה באופן מדהים את הציונים.

מה היה קורה אילו האמא היתה מטיפה לה מוסר ולוקחת את האחריות על עצמה?

פרסים

גם שיטת הפרסים כמו העונשים, שהם "אותה גברת בשינוי אדרת", מביעים חוסר אמון ברצונו הטוב והמהותי של הילד.

נתפלא לדעת שילד בטבעו מעוניין ללמוד ולשתף פעולה עם מה שחשוב לנו, כהורים, אפילו יותר ממה שאנחנו מעוניינים... ולכן אינו זקוק לפרסים, כפי שכל-כך מקובל היום, כדי ללמוד או להצליח.

אנחנו רוצים לגדל ילדים שעושים לא "כי מה יצא לי מזה", אלא "כי השם ציווה", או "כי צריך" - וזה עצמו יהיה הפרס!

כי הפרס על סידור החדר הוא... חדר מסודר!

הפרס על תרגולי קריאה הוא... היכולת לקרוא!

הפרס על התנהגות יפה הוא... עצם שיתוף הפעולה והזכות להיות חלק חיובי במשפחה או בכתה!

אני זוכרת שהבנות שלי, התלוננו פעם, ש"כל החברות מקבלות פרס לתעודה - ורק אנחנו לא".

"אתן דווקא מקבלות פרס שלא יסולא בפז", אמרתי להן, "את הלמידה הנהדרת שמשתקפת בתעודה שלכן"...

דקלה יוספסברג היא מנחת הורים ויועצת בגישת שפר.

דקלה יוספסברג בסדנה "פשוט להיות אמא" תעזור לך לעשות שינוי בקשר עם הילדים, והכי חשוב - תחזיר לך את השמחה והכיף של להיות אמא. כרגע בהצעה מיוחדת! לפרטים הקליקי כאן.