אורי רווח: "הייתי טוב למערכת, אבל רע מוסרית"

כל אדם שעשה את המסע בחזרה ליהדות מכיר את הקושי בחשיפה החיצונית, אבל עבור אורי רווח, בזמנו כתב הרווחה של ערוץ 2, חבישת הכיפה היתה מורכבת הרבה יותר. הוא כבר הניח תפילין באותה תקופה מאחורי בניין חברת החדשות של הערוץ ("זה היה מבחינתי לצפצף על העולם הזה. זו ההתלהבות של תחילת התשובה. היתה בי אמונה וביטחון, ולא היה אכפת לי מה אומרים עליי ואיך מסתכלים עליי"), אבל עדיין לא הגיע לשלב הכיפה. הוא היה הולך עם כיפה בכיס, מתפלל בנץ החמה, ומוריד אותה ביציאה. המהפך אירע כביכול במקרה. "יום אחד, בשנת 99, קווה שפרן, הכתב המדיני של גל"צ, אמר שהוא שכח את הכיפה שלו אצלי באוטו, ואז אמרתי הנה סימן משמים שזהו, אני צריך לחבוש כיפה ולא לעשות חשבון לאף אחד. ובאמת, מאז הכיפה נמצאת על הראש".

ואיך היו התגובות?

"באתי לעבודה עם כיפה סרוגה על הראש, והתחילו התגובות בנוסח הנה באבא אורי ומהצד השני כל הכבוד. תוך זמן קצר הכיפה הפכה לחלק מהנוף".

כבר מילדותו נמשך אורי רווח, כיום נשוי ואב לששה, לתחום התקשורת. בגיל 14 הוא הוציא עיתון בית ספרי, בהמשך התגלגל ל"מעריב לנוער", שירת ככתב בגלי צה"ל, וטיפס עד לתפקיד כתב הרווחה של ערוץ 2. "הכל קרה כמובן בחסדי השם", הוא מדגיש. "מקטנות היתה בי הסקרנות להביא את הסיפורים, לעורר, לתקן עוולות, לדאוג לחלשים".

אבל יחד עם זאת, רווח לא נמנע מעיסוק בנושאים רכילותיים ובפרסום לשון הרע. הוא מדבר על כך באופן חופשי, ומעלה ביקורת חריפה כנגד הלך הרוח שמתיר לשפוך את דמם של המסוקרים על חשבון אצטלת "האמת העיתונאית". "לא הרגשתי את הבעייתיות, להפך", הוא מספר. "בניתי את כל הקריירה על רכילות, לשון הרע וכו. להביא סיפור טוב זה להביא שחיתות, דם, בשר. השיר של אריק איינשטיין, עיתונאי קטן שלי, בהחלט מדויק בהקשר הזה. גם אז וגם היום. היה למשל את הנשיא המנוח, עזר וייצמן, שהסתבך בפרשת כספים. הייתי נכנס לו לחיים עם שאלות מאוד נוקבות - מתי אתה מתכוון להתפטר?, איך אתה עדיין נשאר בתפקיד?. היתה לי קליפה של עזות פנים, ולא עשיתי חשבון לאף אחד.

"הייתי עיתונאי טוב למערכת, אבל רע מבחינה מוסרית. קמתי בבוקר וחיפשתי רק את השחיתות, למי לשפוך את הדם. עם זאת, זה בא גם מצד הטוב - לתקן, לשמור על הגחלת, להראות לאנשים שהם לא כוחי ועוצם ידי. גדלתי בשכונת מצוקה בבאר שבע בלי אבא, ותמיד שאפתי שלא יהיו עוולות, ניצול של השכבות החלשות ועוד. מן סוג של בגרות ילדותית. זה מה שהוביל אותי. עוד לפני כן, כשהתקבלתי לגלי צה"ל, הייתי צריך להוכיח שגם ילד משכונת מצוקה מבאר שבע יכול להצליח. ירקתי הרבה דם כדי להתקבל לשם".

אבל בהמשך, גם שם הרגשת ריקני.

"נכון. הייתי בתל אביב במשך שלוש שנים וחצי. בהתחלה מאוד נהניתי מהעיר הגדולה, אבל שנתיים לאחר מכן הרגשתי כאילו אני ממש צועק מקירות לבי אל מול כל הריקודים, הבילויים, המועדונים. בכיתי למפקד שלי, אורי פז, תיקח אותי מכאן, אני לא מסוגל להיות כאן. משהו בי צעק. עברתי לירושלים, ומיד אחר כך חתכתי בחזרה לבאר שבע. פניתי אז בדיוק למנכ"ל חדשות ערוץ 2, שקמה אז, והתקבלתי למשרת כתב בדרום.

"ערוץ 2 היווה התחלה של דרך מבטיחה. הייתי שם מתשנ"ד עד תשס"א. בדרום היתה תקופה מרתקת עם נושאי אבטלה, פשע, גוש קטיף ועוד. הטלוויזיה מאוד ריתקה וסקרנה אותי. משם לקחתי את תפקיד כתב הרווחה, וסיקרתי גם נושאים כמו בית הנשיא, בריאות וחינוך".

ברמת הרוחניות הגיע רווח מרקע מסורתי. הם ציינו בבית את החגים, אבל לדבריו, הכל היה ברמה של חיצוניות נטולת פנימיות. ההתקרבות אירעה באופן הדרגתי, דרך התוועדויות של הרב, חסיד חב"ד, דני אדרי. ואם היה נדמה לו שבגלל ההתקרבות והמגבלות ששם סביב עצמו הקריירה שלו תלך ותדעך, הרי שקרה בדיוק ההפך.

"המדיה היתה מאוד אכזרית", הוא מספר. "כדי להצליח היה צריך להזיע מאוד, להיות כוחני, להיאבק. אבל כשהתחלתי להרפות מתוך מחשבה שאם הקב"ה ירצה - הוא ייתן לי את מה שהוא רוצה - הייתי יותר ביישוב דעת עם עצמי, ודווקא אז שלחו אותי לשידורים חיים, וזרמו אליי יותר סקופים וסיפורים מעניינים כמעט מבלי שהתאמצתי. מה שרציתי - קיבלתי".

אבל דווקא בנקודה הזו פנה רווח אל תפקיד יועץ התקשורת של שר הדתות לשעבר, אשר אוחנה. הוא כיהן בתפקיד במשך שנה בלבד, הכיר שם את אשתו, שהיתה שם מרכזת לשכה. לאחר מכן התקבל לערוץ 1 בתפקיד כתב לענייני דת. הוא הכין כתבות ל"מבט לחדשות" ולתכנית "הבית היהודי", ולאחרונה קיבל גם את תפקיד הכתב לענייני רווחה.

לא חששת לחזור לתקשורת, בפרט אחרי שהבנת את משמעות שמירת הלשון בעקבות החזרה ליהדות?

"עוד לפני שהתקבלתי לערוץ ישבתי עם המנכ"ל דאז, יוסף בראל, והבהרתי שאני לא מתעסק עם לשון הרע ורכילות. הוא אמר לי אין בעיה. עד היום, למרות הפיתויים והרצון להתבלט, אני תמיד מתייעץ עם רב על איזה נושא ללכת ואיזה לא".

המנהלים לא מסמנים אותך ככתב מוטה?

"כל הזמן מזהירים אותי לא להגיד ברוך השם. ודאי שמתייחסים בזהירות, אבל מאידך יודעים שאני אדם מאוד מקצועי, מאוד בקיא בתחום, וצריכים להתייחס אליי בצורה מקצועית. אני לא חושש להגיד לאנשים שיש קב"ה בעולם, ואני עושה זאת בתכנית הבית היהודי וגם במבט לחדשות. אני אומר לעורך מבט לחדשות תשמור 20-30 שניות במהדורה, כדי שאם המשיח יגיע - נשדר בשידור חי מבית המקדש".אתה כתב טלוויזיה ללא טלוויזיה בבית, ויש לך מאפיין מעניין נוסף: הפכת את חדר העבודה שלך ברוממה לבית כנסת.

"נכון. הקמנו את בית הכנסת לפני 10 שנים. המנכ"ל עצמו לומד פעמיים בשבוע חסידות ופנימיות התורה. ברוך השם, הכל לעילא ולעילא. מדי יום מתקיימת תפילת שחרית ותפילת מנחה. הרב מנשה בן פורת מעביר אצלנו שיעור יומי בגמרא מ-13:00 עד 13:30. בהתחלה היו הרבה התנגדויות, ואפילו הוקמה ועדת חקירה מטעם מנכ"ל הרשות הקודם, כדי לבדוק איך הרחבנו את בית הכנסת. כשהכנסנו ספר תורה לפני כחמש שנים, הקב"ט הראשי אמר נגד ספר תורה אני לא נלחם".

איך חתמת את הפרק הקודם בחיים, אחרי הפגיעה באנשים שונים?

"התקשרתי להרבה אנשים כדי לבקש סליחה, כולל עזר ויצמן, מנכ"ל שירות התעסוקה לשעבר, שולה זקן ועוד. אמרתי שאולי הייתי עיתונאי טוב, אבל לא הייתי מספיק בן אדם. חלק קיבלו את זה בהבנה, חלק חשבו שהשתגעתי. בכל אופן, עד היום אני מנסה לעשות חשבון נפש אחת לתקופה.

"עכשיו קיבלתי את תפקיד הכתב לענייני עבודה ורווחה בערוץ 1, ואני סוגר מעגל למעשה. התחלתי בתפקיד בהיותי אדם לא דתי, ועכשיו אני עושה זאת יותר כשליחות ויותר כעזרה לזולת נטו, מתוך אמונה ויראת שמים".