הכריות לא מדברות

אם הכרית של טלי פרץ, מורה בכירה בת 32, יכולה היתה לדבר, הייתם שומעים ממנה תפילה וזעקה מן הלב. הכרית של טלי פרץ אם לשלושה ילדים (האחרון מבניה, אז, תינוק בן יומו) עברה חוויות לא מעטות של דמעות ללא סוף, תחנונים ובקשות לקב"ה בכל סיגנון שתעלו בדעתכם, במשך חודשים ארוכים של אימה ובלהות.

צריכות הנשים היולדות להודות לקב"ה השכם והערב, על היציאה מסכנת הלידה בבריאות איתנה של נפש וגוף. נכון, שעות המכאוב והסבל מסתיימות על פי רוב בחיוך מאושר של אם מתרגשת ושל תינוק מקומט משהו, הנכנס לעולם, צווחני וצרחני כמיטב המסורת של מי שלפתח חטאת רובץ.

כשטלי ילדה את בנה השלישי מיכאל, הכל היה תקין. מיכאל קיבל ציון גבוה מיד עם היוולדו, משקלו 4.5 ק"ג בלי עין הרע, הלידה היתה קלה ומיד אחרי הבשורות לסבים וסבתות ולבני המשפחה העליזים, הובל מיכאל למחלקת התינוקות ואמו הוזזה לנוח שנת ישרים במחלקת יולדות.

לאחר שש שעות שינה עמוקות התעוררה טלי וביקשה לקום מן המיטה. זה לא כל כך הלך. הרגליים היו כבדות עליה, והידיים עוד יותר. היא ניסתה להזיז אצבעות, אבל זה הלך בקושי. היא חשבה שהיא חולמת וביקשה לישון עוד קצת... אולי זה רק חלום בלהות. היא עצמה שוב עיניה וניסתה להירדם... אחרי שעה ניסתה שוב לקום, אך אבוי, חוץ מהראש שנע ימינה ושמאלה, ושאר חושיו, כל הגוף היה מאובן ומשותק כאבן שאין לה הופכין.

הזעקה המבוהלת של טלי פרץ הדהדה מקצה המחלקה והגיעה עד לחדרי הניתוח, ועד מעבר לחלונות בית החולים. צעקה-זעקה של שוד ושבר, אובדן, בהלה, חרדת מוות מפני הבאות. מה לא. חולים, רופאים ואחיות אטמו אוזניים.

טלי, סגנית המנהל, מורה בכירה בבית ספר מכובד במרכז הארץ, אשה כשרונית ורבת-פעלים, נחשפה לראשונה בחייה, ללא הכנה מוקדמת לנורא מכל. שיתוק טוטלי של הגפיים. היא, שהיתה הרוח החיה, נעה מכיתה לכיתה, מנחה מורות, בודקת ויוזמת מבחנים ופרוייקטים חינוכיים, מנהלת ישיבות ביד רמה, מצוייה עכשיו בתחושה משפילה של כלי אין חפץ בו... והרופאים? לאחר בדיקות ארוכות נותרו פעורי פה וחסרי אונים לא פחות ממנה. גם רופאים מומחים שהוזעקו מחו"ל לא הצליחו לאבחן מה מקור הבעיה, האם זה וירוס, חיידק חצי-טורף, או אולי טורף וחצי, קריסת מערכת העצבים, פגיעה מוחית. שומכלום. תמהון ושיתוק מקצועי אחז בהם.

לאחר שבועיים של נסיונות טיפוליים, איבחונים ובדיקות שונות ומשונות הועברה טלי פרץ שבורה לבית לוינשטיין אולי שם תרשם איזו ישועה. מיכאל התינוק נשאר אצל סבתא. טלי היתה רוויה געגועים פוצעים. בעלה גלעד, איש טוב ירא שמים וחרוץ לא עזב אותה לרגע, ופיו מלא מילות עידוד ואופטימיות, כמו שבעל יהודי צדיק צריך להיות. "משותק לנו הגוף" לחש גלעד לרעייתו, "אבל אין לי ספק אשתי, שישועה קרובה לבוא".

טלי פרצה בבכי תמרורים. שלושה חודשי שיתוק מוחלט היו כבדים מנשוא. כוחות נפש עצומים נדרשו לה כדי לומר לגלעד את המונולוג הבא "גלעד, אתה עדיין איש צעיר, ועתידך לפניך, יש לנו שלושה ילדים מתוקים שצריך לגדל. אני מחוץ למשחק החיים. אני רק ראש בלי גוף, ובשביל לגדל ילדים ולבנות משפחה צריך גם גוף. הקב"ה נטל ממני את הגוף, זה רצון השם ואני מקבלת גזירה זו באהבה עד כמה שביכולתי... אתה בעל צדיק ואיש נפלא ויקר, ואני מלאת הערכה לעידוד שלך ולחיזוק היומיומי, אבל אני מאפשרת לך לבנות חיים אחרים גלעד, בלעדי".

טלי בלעה את דמעותיה וליבה נכמר בקירבה, אבל היא הרגישה שזו האמת לאמיתה, וכי אין זה הוגן וצודק להעמיס על גלעד גם אותה, החולנית והמשותקת...

"אני עד יום מותי אשאר בעלך" ענה גלעד "את עוד תלכי על הרגליים... חידלי מדברי ההבל הללו...".

בחדר של טלי היו עוד שלוש חולות באיזשהו תהליך של שיקום, אם בכלל. האחת, מירב, אשה צעירה עיוורת, השניה, נורית חולת טרשת נפוצה, והשלישית, נוגה, פצועת תאונת דרכים צולעת קשה שאיבדה את יציבותה הנפשית במידת מה, ועסקה ברקימת כריות. כשטלי הגיעה למחלקה היא העניקה לה כרית במתנה "את חברה שלי" אמרה נוגה, "תניחי ראשך על הכרית שלי, ובעזרת השם תבריאי".

כשגלעד הלך השמש כבר שקעה, וירח צהבהב עגמומי משהו ריצד מעבר לחלון יחד עם שלל כוכביו הזערוריים. טלי השקיעה את ראשה בכרית הקטנה שקיבלה מנוגה והחלה לדבר עם הקב"ה:

"אבא שבשמים, אני יודעת שאני לא צדיקה גדולה, ואין לי ספק שהשיתוק הוא גזירה מתוך רחמים. אני יודעת שנלקחו ממני הגפיים בגלל עבירות אבל יש לי תינוק קטן בבית. שעוד לא ליטפתי, שלא חיבקתי, שלא הניח ראשו על ראשי. מיכאל שלי עדיין לא חש מגע של אמא מגפפת וחמימה. למה? למה אבא שבשמים? אולי תרחם עלי ובמקום משותקת 100% תהפוך אותי לעיוורת כמו מירב. נכון היא עיוורת, אבל היא יכולה לחבק את ילדיה... ואני כל כך רוצה לחבק את מיכאל... ואם לא עיוורת אז אולי תחליף את השיתוק הנורא שלי בטרשת נפוצה, כמו שיש לנורית. נכון, זו מחלה סופנית, אבל לפחות עכשיו נורית יכולה לשחק עם ילדיה... או אולי לחילופין אבא שבשמים, אני אפילו מוכנה לאבד את היציבות הנפשית כמו נוגה, שהיא אומנם משונה, אבל לפחות היא אמא עם רגשות ויכולת לחבק, לנשק... כמה נורא להיות משותקת, חסרת אונים, כמו סמרטוט שאין בו שימוש...".

והכרית של טלי פרץ הפנימה וספגה הכל לתוכה.

"אבא שבשמים... אתה יודע מה, מי אני ומה חיי שאבקש מחלות וצרות של אחרים. אתה הרי יודע מה טוב ומה נכון בשבילי... עשה בשבילי רק מה שמגיע לי... רק לי, לא רוצה משל אחרים".

וגם את זה שמעה הכרית. ותפילה זו בקעה רקיעים.

למחרת הגיע לבית לוינשטיין דר ארנולד סקופשטיין מהולנד מומחה בעל שם עולמי. הוא בדק את טלי פרץ במשך שעה ארוכה, עיין בתיק הרפואי ואמר: "השיתוק שלה זו תופעה חולפת, לפי הערכתי זה ייעלם והיא תבריא תוך חודשיים או שלושה חודשים לכל היותר".

המילים החמות הללו היו כמים צוננים לנפשה העייפה של טלי פרץ. לראשונה היא שומעת רופא מומחה שמשמיע עתיד ורוד.

אחה"צ כשהגיע גלעד עם אחותו נחמה לביקור, הוא שמח לשמוע את אבחונו של דר סקופשטיין. לפתע נעורה בו תקווה שניתן לקצר את הזמן. הוא חיכה לרגע שבו חברותיה לחדר של טלי תלכנה לחדר האוכל.

הוא נעל את הדלת פנה לטלי ואמר "טלי את בריאה. לבי אומר לי שהגזירה בוטלה. דר סקופשטיין איננו מדבר מגרונו, זו בת קול משמים, קומי עכשיו מהמיטה!!!".

טלי היתה המומה. "קומי" צעק גלעד "את בריאה!!! זהו, עכשיו זה זמן של רחמים. הוא ביקש מאחותו נחמה לאחוז בידיה של טלי ולסייע לה לשבת. טלי לא האמינה, לפתע נוסכו בה כוחות טמירים, היא צבטה את רגליה וחשה בכאב דקיק... כאב שחודשים ארוכים נעלם ממנה. נחמה סייעה לה לעמוד והיא התחילה לגרור רגליים... נשענת על קירות וכיור ודלת. לא יאומן, גוררת צעדים אבל מתקדמת. לקח לטלי פרץ 10 ימים לחזור לעצמה, עדיין לא ב- 100%, אבל השיתוק הנורא נעלם כלא היה. היא נפרדה בנשיקות מחברותיה לחדר ואיחלה להן החלמה מהירה. כשהיא פנתה ללכת, קראה לה נוגה "טלי, טלי... אל תשכחי את המתנה שלי, קחי אותה איתך... את הכרית הרקומה שנתתי לך ביום שהגעת לכאן". טלי נטלה את הכרית מידיה של נורית וחיבקה אותה חזק חזק. כשהגיעה הביתה, היא נפנתה לחדרו של מיכאל, תינוקה החמוד, הרימה את ראשו והניחה את הכרית למראשותיו. "ילד מתוק שלי... הכרית הזו שמעה הרבה תפילות של אמא... תפילות שהרקיעו שחקים. היא גם מלאה דמעות של אמא. יהי רצון שהן ילוו אותך ילדי בהמשך חייך, בבריאות ושמחה". טלי נעמדה סמוך למיטתו של מיכאל לתפילת ערבית. עיניה זלגו כשהגיעה לברכה: "ברוך אתה השם רופא חולי עמו ישראל".