על יחסי הורים וילדים

"הדור של היום זה לא הדור של פעם" כן, משפט ידוע ומפורסם שחוזר על עצמו מפעם לפעם בפרט בקשר לכל הנוגע לחינוך ולתרבות, למותרות וההוצאות, הבה נתבונן מה באמת השתנה כאן?

מדוע הילדים דורשים יותר ואף פעם לא מסופקים תמיד רוצים עוד ועוד,

מנגד ההורים עובדים קשה מאוד ע"מ לעמוד במירוץ שהחברה מכתיבה, וגם זה לא מספיק!

העולם המערבי, עבר שינוי ב-30 שנה האחרונות, העולם נהפך לנוח יותר, מתקדם יותר, ומשוכלל יותר, תופעת הפלאפונים הניידים, ב-15 שנה האחרונות, התפתחה בצורה מדהימה ביותר, קצב ההתקדמות הוא "שהפלאפון של היום הוא הישן של מחר", בעקבותיה חלה התפתחות עולם המחשבים, אינטרנט, משחקי מחשב, ועוד ועוד, הקידמה ניכרת בכל תחום, בתחום הרפואה, בתעשיית המזון, בתעשיית הרכב, ליסינג תפעולי, מימון, אביזרי רכב, ענף האןפנה, אלפי חניות נפתחות ומרויחות הון עתק, אנשים קונים בתים, משפצים, מרחיבים, ועוד היד נטויה.

העולם לא נח לרגע.

העולם כל הזמן, בהתפתחות ויצירה.

העולם זה אני ואתה.

 ובשביל להשיג את כל הנוחיות וההתקדמות שקיימת, זקוקים אנו להרבה כסף, צריכים אנו לעבוד שעות נוספות, להשיג בונוסים בעבודה, ולראות היכן אפשר עוד, כי כולנו אוהבים להנות מהחיים, ובשביל זה צריך אמצעים טובים. ומי משלם את המחיר?

הילדים שלנו!!!

הם נכנסים ונשטפים למערבולת הזו כבר מגיל קטן, אמא ואבא בעבודה, בהיותו קטן מאוד יש לו מטפלת, שהוא קצת גודל המפתח אצל השכנה ממול... אוכל? יש מיקרוגל חמם ואכול! במקרה הגרוע יש מנה חמה 3 ב-10, תעסוקה? יש לו אופנים חדשות, מחשב עם שלל משחקים, כשהוא קצת גודל, מפתח אצל השכנה, לא כ"כ רלוונטי כלפיו, הוא קופץ לחברים ומבלה אצלם את שעות הצהרים, לפעמים כמעט הערב.

שאמא חוזרת היא מאוד עייפה, היא מנסה להשליט סדר בבית, כי סוף סוף גם הבית חייב לתפקד, חוסר הסדר והבלגן גורם לה לכעסים מיותרים, שבד"כ הילדים הם המפלט הנוח לפרוק אותם עליהם.

הדו-שיח בין ההורים לילדים, פעמים מסוימות מסתכם, במשפטים קצרים כמו,

"אבא אני צריך כסף לטיול".

או "אמא אני נקרעו לי המכנסים" וכדו´.

או מצד ההורים "תסדר את החדר, תמיד אתה מפוזר".

או "לאכול ולישון".

למחרת בבוקר. בלחץ השורר כמעט בכל בית בשעות אלו, הילדים יוצאים בחופזה ללימודים. כך שבקושי משוחחים עם ההורים שגם הם מזדרזים לעיסוקיהם, וכך חוזר חלילה, אמנם יש זמנים יותר רגועים אבל המהלך השגרתי הוא כזה.

והילד?

הילד זקוק יותר מכל לאמא ואבא תומכים ואוהבים, שלא רק נותנים פקודות וצעקות, אלא גם מעניקים ותומכים, אוהבים ומפרגנים.

קראתי פעם סיפור, על ילד "בן טובים" שכל מה שרצה נתנו לו, בהגיעו לגיל 3 ההורים קנו לו אופניים חדשות, שגדל מעט קנו לו טרקטורון ממונע, הוא היה הראשון בכיתה שהיה לו אופני הרים חדישות, בתיכון הוא כמובן הראשון עם אופנוע חרף התנגדות הוריו, זה פשוט לא עזר להם הרבה, הוא רצה! הוא קיבל!

ההורים היו אנשי קריירה בעולם העסקים, נעדרו הרבה מהבית, גם נסעו לעיתים תכופות לחו"ל, לילד השאירו חשבון פתוח במסעדה מול הבית, שם היה אוכל עם חברים, כמובן על חשבון הברון...

 שגדל יותר נשבר ואמר, "היה לי הכל, אבל לא היה לי כלום, לא היו לי אבא ואמא"!

לילד ההורים הם האנשים הכי חשובים לו בחיים, וככל שננסה לפצות אותו בארטיקים, משחקים, וטיולים, זה כלל לא יספק אותו, הוא ידרוש מאיתנו עוד ועוד, ע"מ למלאות את החסר לו, אך ללא הצלחה מרובה, כי כאשר יש חסרון וחסך בנפש, זה מוביל להתנהגות פרועה ולא ממושמעת, לחוסר דרך ארץ, ובמקרים גרועים יותר אף לעבריינות ופשע.

אם נחליט להיות הורים מסורים לילדנו, ולהעניק להם חום ואהבה, איכפתיות ומסירות, תמיכה נפשית והזדהות, הילד ירגיש זאת ויאהב את הוריו, הוא יחוש שיש לו משענת של ממש, יש לו מסגרת משמעתית, והגבלות מסוימות, בשילוב של איכפתיות, פרגון ועידוד, על כל פעליו ומעשיו, אז הנפש שלו תתמלא, והוא פחות יצרוך הנאות רגעיות מסביב, אלא להיפך כל ממתק או מתנה מהוריו יהיה עבורו מתנה ערכית ואמיתית, הוא ידע שזה בא מהלב, ולא לסתום לו את הפה!

נכון ילדים אוהבים ממתקים ויהי מה, אבל הכל במינון ובצורה הנכונה, גם אנו כהורים תמיד שואפים ליותר, להרחבה של הדירה, לרכישת מוצרים מסוימים, העולם כולו פועל על פי שאיפה קדימה, לולי זאת, לא היה פיתוח בשום נושא, אבל שוב, כאשר השאיפות הם במינון הנכון ובהתאם לתנאים האפשריים, אז מוכח שזו שאיפה נכונה ובריאה.

אמנם כיום לכולם קשה הפרנסה, הקללה "בזיעת אפך תאכל לחם" פגעה בכולנו, אבל חשוב לדעת ש"מי שברא יום ברא פרנסתו עימו",  הגאון הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל בספרו "חכמה ומוסר" (עמ רלג), ממשיל את ההשתדלות לפרנסה לנסיעה ברכבת, הנוסע שקנה כרטיס נסיעה והתיישב בקרון, לרגע לא חושב, שהכרטיס שבידו הוא הגורם לנסיעת הרכבת, אלא הקטר שבראש הרכבת, הוא זה שגורם לנסיעה, ויודע זאת בידיעה ברורה, אפילו שלא ראה מעולם את הקטר, הכרטיס הוא זכות נסיעה והשתדלות, ע"מ להכנס לרכבת ותו לא.

ההשתדלות לא מביאה פרנסה! אלא גורמת לנו זכות לקבלת הפרנסה, מי שנותן את הפרנסה, זה הקב"ה, הוא ולא אחר! כאותו קטר המסיע רכבת שלמה, ואף אחד לא רואה אותו.

להשתדל בפרנסה, אבל במינון ובגבול הנכון, לא להתחייב ולרכוש מעבר ליכולות הקיימות, על סמך שנתקדם ,שעות נוספות, וכד´ וגם, מי קבע שצריך לסיים את כל החובות בפרק זמן קצר ועי"כ להלחיץ ולהלחץ, אולי כדאי לפרוס יותר את צורת ההתחייבות ולהקדיש יותר זמן למשפחה ולילדים, במקום להישאר עוד בעבודה.

זה עיקר יסודות החיים, כי לא הקמנו משפחה  בשביל "לעשות כסף", אפשר לעשות את זה בלי עול משפחה ובהצלחה... הקמנו משפחה בשביל לגדל ילדים בריאים בגופם ונפשם, לחנכם לתורה ולמצוות, ולרוות מהם רוב נחת יהודית.

פרנסה? צריך כדי להתקיים! אבל לדעת את הגבולות לזה, לא להפוך את הטפל עיקר, ואת העיקר טפל, אלא את העיקר לטפח, לרומם, ולדאוג להיות עם הילדים, כמה שאפשר בזמן שהם ערים ופעילים לשוחח איתם לשחק איתם, לחוש ולהזדהות עם החוויות והתחושות שלהם, לקשור ולהקשר איתם בקשר נפשי בלתי ינותק, להדגיש ולומר להם כמה אנו אוהבים אותם, וגאים בהם,

והכי חשוב...

תפילה לבורא עולם, שינחה אותנו בדרך הטובה והישרה, יתן לנו בריאות ופרנסה טובה, אמן.