בלי פלפלים ועגבניות: החקלאים שבחממות שלהם גדלה אמונה תמימה

חממות הפלפלים של ר' ישראל בן חמו מ'משק 30', שבמושב 'עוצם' הדרומי, נראות לא טוב. הפלפלים לא ראו הרבה זמן מים והם נראים עייפים, נובלים. אך בעליהם אוחז אותם בידיו בגאווה בלתי-מוסתרת, גאווה של גיבור. על פניו, בשונה ממזג האוויר הזועף היום, נסוכה ארשת של שלווה ונינוחות.

"אנחנו מאמינים בני מאמינים", הוא אומר בקול שלו ובוטח, כשהוא אוחז בידיו בעץ פלפל נובל. "אני בן להורים בעלי האמונה, ר' אברהם ומרת אסתר ז"ל. זו תחושה טובה לשמור על השביעית. הקב"ה נתן לנו את האדמות, ואנו משתדלים שהאדמה תנוח שנה אחת, וגם אנחנו נוכל לנוח".

"בשמיטה הקודמת קיבלתי תמיכה. אך בזו עדיין לא קיבלתי שום תמיכה", הוא מספר-קובל. "אני מקווה שאקבל".

ואיך באמת אתה שורד? אני שואל אותו, כשאנו משקיפים על החממות בנות חמשת הדונמים.

"מההכנסות שנותרו משנה שעברה. ה' יעזור".

* * *

ברוכים הבאים למושב עוצם הסמוך לשדרות. השעה שעת צהריים מנומנמת. השילוט הקלאסי שבכניסה, כך מספרים לנו, הומר לאחרונה בשלט ציורי משהו (ראו תמונה). בתים קטנים ונאים לו למושב הקטן הזה. חזותו די מטופחת.

רוח חורפית קרה נושפת בעורפנו. נחליאלי, המהדס לו בקלילות בפתח המושב, מעבה את התחושה החורפית הכבדה.

הפסטורליה שאתה נושם כאן מהולה בתחושת המנוחה של שבת השביעית. דממת אלחוט במקום. ואם בימים כתיקונם יש במושב שלווה והשקט, יחסית לכרך הסואן, הרי שבימים הללו השקט ניתן אף למישוש. שאון כה טהור של שבת שביעית אופף את האוויר. נדמו להם קולות כלי המחרישה והגיזום. רק קול אחד יישמע: קול של תורה ותפילה. היבול של המושב כולו בשביתה טוטאלית. מושב עוצם מכריז ומצהיר אמונה בקונה שמיים וארץ.

וטרם-כל, מספר מילים לתולדות המושב שלפנינו: מושב עוצם ממוקם בחבל לכיש, קרוב לעיר שדרות. הוא שייך לתנועת המושבים ומסופח למועצה האזורית לכיש. היישוב הוקם בשנת תשט"ו ומייסדיו היו עולים ממרוקו. שמו של היישוב נקבע כסמל לעוצמת הקרבות במלחמת העצמאות בין צה"ל לצבא מצרים באזור הזה.

במושב עוצם מתגוררות 164 משפחות וכ-519 נפשות. טווח הגילאים נע בין 40 ל- 60. היישוב הינו מושב חקלאי. האוכלוסייה מעורבת – דתיים וחילונים. היישוב מפעיל: גן משחקים, צרכנייה, בית כנסת, מקווה ותחבורה ציבורית, המאפשרת גישה נוחה ליישוב.

אמרנו אוכלוסייה מעורבת, אולם למעשה גידוליו של המושב הם גידולים תורניים למדי. מתברר אפוא, שלא רק פירות עסיסיים-גשמיים מפיק המושב, כי אם גם פירות רוחניים. בימי שבת ומועד ניתן לראות עשרות רבות של בני-תשחורת מבני המושב אשר לומדים בישיבות ובאים לביתם. ניתן אף להרהיב עוז ולומר, כך אומרים לנו כאן, כי המושב הזה הניב יבול תורני יותר מכל מושב אחר בארץ בעל אופי אוכלוסייה שכזו.

במושב עצמו, חשוב לציין, ניצבים לתפארה ישיבה (באחרונה עברה ישיבתו של הגר"י מאיר זצ"ל ממושב זרועה לעוצם), שני כוללי אברכים, ומדרשייה לנוער. עוד רגע קט 3:00 בצהריים, ואז, כמו בשעון שוויצרי, ינהרו בני המושב לשיעור באגדות 'עין יעקב' למסכת מגילה שיימסר בבית הכנסת המרכזי של המושב הסמוך לגינת המשחקים הנאה. 'כוללי שמיטה', קוראים לזה בעגה המקומית.

אנחנו נכנסים לבית הכנסת לדקות אחדות, כדי להציץ ולטעום קמעא מן האווירה. ניחוח נעים של פשטות נודף מבית הכנסת וגם מפניהם של החקלאים שמאזינים בשקיקה לדברי מוסר השיעור, הרה"ג רבי חיים בן חמו שליט"א – אחיו של רב המושב. הרב בן חמו מספר על הוויתור של הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל שהביאו לגדולות, וכרומז היה: גדולים אתם החקלאים, שמוותרים הנכם ויתור מוחלט על היבול ופריחתו, כדי לקיים מצוות ה' יתברך. 

לאחר תפילת המנחה, אנו סבים מכאן אחורנית – לעבר משקי המושב, מבקשים להריח את ניחוחה המשכר של שמיטה.

אנו מגיעים לשדות המושב השליו, ומבקשים לשמוע את אשר על ליבם של גיבורי הכוח, נוטרי השביעית. המונולוגים המרגשים – לפניכם. לא נגענו.

שומר שביעית – בפעם החמישית

שם: ר' ישראל בן חמו.

גיל: 73.

כתובת: 'משק 30', מושב עוצם.

מגדל: שעועית ופלפלים.

"אתה רואה", משקיף איתי ר' ישראל בן חמו על החממה הגדולה שלו, "כאן היו שיחי שעועית". ישראל פוסע איתי במרחב החממה שלו שמבותרת לשניים: בחלק אחד - שיחי שעועית ובמשנהו - שיחי פלפלים אדומים. השיחים צבועים צהוב הודות למפקחים המיוזעים שריססו עליהם מפני נוכלים וולגריים שעטים על הירקות ומוכרים אותם בשוק (ראה מסגרת).

"זה לא חדש בשבילי", הוא משיב במענה לשאלתי על שמיטה מיוחדת שעבר. "אני שומר שביעית זו הפעם החמישית. אם אזכה לפעם נוספת, אשמח מאוד".

שיחי השעועית כבר כסוחים למדי. לא נותר מהם מאומה. רק מהפלפלים אנו מוצאים זכר ושארית. אבל גם אלו כבר נובלים עד לעייפה. בימים אחרים הם היו משווקים לחנויות פרטיות באשדוד. "הם מאמינים בסחורה ובתוצרת שלי".

ישראל גדל כאן כילד. "כבר 60 שנה אני מתגורר במושב", הוא מספר, ונזכר: "הגאון רבי מנחם מנדל מנדלזון זצ"ל, רבה של קוממיות, העניק לנו תמיכה בשתי השמיטות הקודמות".

ר' ישראל בן חמו

בטח לא קל לראות את פרי-יבולך נובל. שנה שלמה אתה יושב באפס מעשה.

"תשמע, כל השמיטות קשות – למי שאכן לוקח זאת בקושי. אך מי שלוקח זאת בקלות, יש לו על מה לסמוך. יש לנו מנוחה וגם פנאי ללמוד בבית הכנסת".

ישראל עוצר למספר רגעים, מישיר מבט נוגה-מה לעבר הפלפלים הנובלים, ומבקש להוסיף: "תראה, החקלאות זה לא דבר מתוכנן. לעתים יש לך הכנסות גדולות, לעתים פחות. מה שהקב"ה נותן לנו זה טוב. אין לנו תלונות".

תרצה, לסיום,  להעביר מסר לעם ישראל? 

"מה אני יכול לומר להם? הרי אין להם קרקעות. אני יכול רק לבקש מהם שיסייעו ויתמכו בשומרי השביעית, כמו למשל בתרומה לכולל השמיטה 'קומי אורי' שתומך בנו כלכלית במלגות. כך הם ייחשבו לשותפים במצווה".

 "המכה שהלמה בחממותיי הייתה רמז משמיים"

שם: כפיר סוויסה.

גיל: 39.

כתובת: 'משק 31', מושב עוצם.

מגדל: עגבניות.

"אל תיכנס לשם, אל תיכנס", מתרה בי כפיר סויסה, רגע לפני שחושיי העיתונאיים הנמהרים מבקשים הימני לחדור לחממת העגבניות שלו. "לא כדאי לך. הקרקע מלאה ביצה טובענית של ימות הגשמים".

החממה של כפיר משתרעת על שני דונם. את יבולה הוא משווק לחנויות פרטיות ברחבי הארץ. היום שקט בסביבה. אפילו הניילוניות, שתחת כנפיהן חוסה החממה נוטות ארצה, משדרות עליבות.

"השנה החלטתי לשמור שמיטה", הוא מספר לי בקורת-רוח ובחיוך קל של חדווה. "בשמיטה האחרונה, שאותה חיללתי לצערי, יבולי החדש לקה וירד לטמיון בעקבות הופעת ה'קרה' שהקפיאה את היבול עד-אימה. עם הזמן התחזקה אמונתי וגם ניצבה, ואז הבנתי כי המכה שהלמה בחממותיי לא הייתה אלא רמז משמיים כי עליי להסיג את ידיי מעבודה בשביעית, וכך אכן עשיתי".

אמונה מניין? אתה עומד כל בוקר מול יבולך הנובל ואומר לו: לשנה הקרובה, שלום ולא להתראות.

"אני חושב ששמיטה זה הבסיס שלנו. כמו שבכל עבודה אדם זקוק להפוגה לצורך מנוחה, כך גם מעבודת השדה זקוק החקלאי למנוחה". 

"זה לא קל לבן אדם לפגוש בשדהו בשנה השביעית כשהוא מושבת כליל", מתוודה סויסה לאחר הרהור קל. "האדם חש שהוא מאבד את מקור פרנסתו. אבל זה מתחיל ומסתיים במילה אחת פשוטה כל-כך: אמונה. בלעדיה האדם לא מוצא את ידיו ואת רגליו".

את עסק היבול ירש כפיר מאביו, אבא מוריס ז"ל. "התלוויתי אליו עם השנים", הוא משחזר. "כשהוא נפטר, נכנסתי לעסק ביתר-שאת. מדובר במקור הכנסה טוב מאוד, לדעתי", הוא אומר. "יש לך כל העת ביקוש".

אביו ז"ל קיבל תמיכה כלכלית, אולם הוא עצמו מבכר לסור לעבודה מזדמנת, וממנה הוא משתכר קמעא.

 כמשקיף מן הצד, האם לדעתך התמיכה הכלכלית המוענקת לחקלאים אינה פוגמת בטוהר שבקיום מצוות השמיטה? איך אתה מרגיש? אנחנו שואלים את כפיר.

"מה זו התמיכה לעומת מקור הכנסה?" הוא תוהה כשהוא מניף את ידו בביטול. "מדובר בפרוטות לעומת ההכנסה החודשית הקבועה".

נשמח לשמוע ממך מסר לעם ישראל שאיננו בשדות, שלא מריח את ריח העגבניות כל בוקר.

"אשוב על הדברים: הכול מתחיל באמונה. ראיתי במו-עיניי מאורעות חריגים שהכריחו אותי להבין כי יש מישהו שם למעלה שמנווט את הכול, שיש לנו אבא בשמיים, שרוצה שנקיים את מצוותיו וחוקיו. אני מאמין שכל אחד - גם אם איננו חקלאי - שינסה לחוות את התחושות הללו, יגיע להתרוממות הרוח".

כפיר, עמוד ככפיר באמונתך העזה!

לומד ב-2 וחצי לפנות בוקר

שם: ר' עמרם ארז'ואן.

גיל: 73.

כתובת: 'משק 13', מושב עוצם.

מגדל: פרחים.

בשיפולי הקיבוץ אנו פוגשים את ר' עמרם ארז'ואן. עמרם, יהודי של פעם הוא. פגשנו אותו קודם לכן בירכתי בית הכנסת, כשהוא ממלמל פרקי תהילים בהשקט וברגש. כעת הוא מביאנו אל שדות הפרחים שלו.

את סדר יומו מתחיל עמרם בחסות העלטה העמוקה: בשעה 2 וחצי לפנות בוקר. בשנה אחרת, שעות אחדות אחרי כן, אחרי תפילת הנץ כוותיקין, הוא יתפנה להשקות את יבולו. היום, סדר היום שונה בעליל. "אני לומד ב'כולל שמיטה' בבוקר ובערב. אל תדאג, יש לי תעסוקה..." הוא אומר בחיוך.

אתה חולף מדי בוקר על פני פרחיך הנובלים, לא קשה?

"אני לא אומר שלא קשה לי, אבל אני מרגיש טוב עם זה. אנו שומרים על ציוויו של הקב"ה. אני מאמין גדול שמה שהקב"ה נותן לי, אני מרוצה, ומה שאין לי, אני מאמין שלא מגיע לי".

תרצה להעביר מכאן מסר לעם ישראל?

"כן. שמרו על השמיטה כהלכתה. תודה לקל, אחרי עבודה של שש שנים מגיעה השמיטה ויש לנו מנוחה".

* * *

מילות פרידה מן המושב השובת: אם רצית לחזות במו-עיניך באמונה יהודית תמימה וזכה – סור נא בהקדם למושב עוצם. המונולוגים של החקלאים מדברים אפוא בעד עצמם. אולי בשונה ממה שמנסים לצייר, הם אינם חרדים מן הבאות, אינם חוששים מן הפרנסה שבוששת מלבוא. על פניהם נסוכה שלווה עילאית של שבת. שבת שביעית.

עוצם, שבת שלום.

"החקלאים - בעלי אמונה עזה מאוד"

"דומני, שהמושב שלנו ממוקם אחרי מושב קוממיות, המושב החרדי הנודע, בשמירה על 'שמיטה לחומרא'", פותח רבו של מושב עוצם, הרה"ג רבי דניאל בן חמו, את שיחתו המרתקת עמנו במעונו, שבטבורו של המושב, לא-הרחק מבית הכנסת. "הכול מושבת. פשוט הכול".

סיירתי קודם בשדות המושב. ישנה תחושה של שבת באוויר.

"ממש כך. אנשים לא עובדים ולא מעבדים את שדותיהם. אתה לא רואה טרקטורים נעים בכבישים. גם לא משאיות שאוספות יבול. זה דבר גדול וחשוב מאין כמותו. מדובר באנשים בעלי אמונה עזה מאוד. שווה בנפשך: חלקם הגדול התפרנס מהחקלאות, שהניבה להם הכנסה של אלפי שקלים בחודש ויותר, ועתה הם מקבלים לכיסם מאות שקלים בודדים".

כ-4 שנים מכהן רב המושב כממשיך-דרכו של אביו, הגאון רבי משה בן חמו זצ"ל, רב המושב מאז הוקם בשנת תשט"ו.

"זכרתי ימים מקדם", נזכר הרב בן חמו, "כאשר רבו של מושב קוממיות, הגאון רבי מנחם מנדל מנדלזון זצ"ל, היה מגיע לכאן לעתים קרובות מאוד, ומעורר ומחזק את בני המושב לשמור על השמיטה. הוא ראה במושב עוצם פוטנציאל רב-עוצמה".

אפרופו היסטוריה, הרב בן חמו מספר אפיזודה, שלא משה מזיכרונו מימי טל-ילדות: "למדתי אז בכיתה ח' בת"ת חזון יחזקאל", הוא מספר. "מאן-דהו, חקלאי מושב 'ניר בנים' הסמוך לקריית-מלאכי, הגיע לת"ת וביקש שנסייע לו לנטוע עצי ערלה באדמה. הוא סיפר שהאמונה לא פיכתה בקרבו, אך פעם הזדמן אליו רבה המיתולוגי של קוממיות, הגאון רבי בנימין מנדלזון זצ"ל,  והפציר בו כי ייאות לשמור את השמיטה. 'אתה תראה, יבולך יפרה פי שלוש מאשר בשדותיך כיום', הטעים רבה של קוממיות. משראה כי הוא עדיין חוכך בדעתו, המשיך בהפצרתו: 'קח צ'אנס, תנסה, מה כבר יקרה?' בשביעית גירו אותו חבריו החילונים: 'שוב לעבודתך, איך הנך עומד מנגד בשעה שזרים בוזזים את יבולך...?' אך זה עמד עיקש בדרכו. לבסוף, הבלתי-ייאמן התחולל: שדותיו הפיקו בשמינית יבול פי שלושה משל כל המושב כולו(!!!) דבר זה גרם למהפך בחייו, הוא שב למוטב, ואת בניו העביר למוסדות לימוד תורניים. בנוסף, הוא גם הקים בית כנסת במושב והִרבה פעלים ליהדות במקום".

כאמור, בבית הכנסת המרכזי של המושב מצאנו 'כוללי שמיטה' המיועדים לבני המושב השובתים ממלאכתם. מי שמנווט את הלימוד הוא הרב בן חמו.

-מה היו הניצנים להקמת 'כוללי השמיטה'? אנו מתעניינים.

"מאחר שברוך השם יש כ-95 משקים במושב, השובתים לחלוטין בשביעית, הוחלט ע"י ארגון 'קומי אורי' שבראשות בנו של גאב"ד קוממיות זצ''ל, הגאון רבי משה מנדלזון שליט"א, להקים מסגרת תורנית לחקלאים השובתים. כך הוקמו כוללי השמיטה, המהווים מענה תורני לכל שעות היום: ה'סדר' הראשון מתקיים בין השעות 9:30-12:30, השני בשעה 14:30 בצהריים עד שעת המנחה, והשלישי, למי שקצרה רגלו מלבוא בשעות אחרות, בין השעות 19:30-22:30 בלילה. "היוזמה הזו", ממשיך הרב בן חמו, "איננה חדשה, אם כי במושבנו היא חדשה בעליל. בעבר התקיים כאן שיעור קטן בשעות היום. כיום מדובר במעצמה של תורה". יצוין, כי הארגון הנזכר אף מעניק מלגות לחקלאים הלומדים.

 ומה לומדים כאן?

"החומר הנלמד הוא בעיקר הלכות שמיטה, אך גם ענייני דיומא והלכות חגים ומועדים".

אחת לחודש נוסעים הלומדים לקברי צדיקים ועורכים שם סעודות מצווה. לעתים קרובות מביא הרב בן חמו מרצים ידועי-שם שיבואו להרעיף עליהם דברי חיזוק ועידוד לקיום המצווה היקרה של שמיטת הארץ. אף הרבנים הראשיים לישראל שליט"א הגיעו למקום במסגרת זאת.

דומה שהדברים הבאים בוערים בליבו החם של הרב בן חמו: "בעלי הקרקעות הם בעלי אמונה חזקה מאוד", הוא אומר בלהט. "הם נטלו על שכמם עול כבד מאוד: להשבית את יבולם טוטאלית. ממש טוטאלית. זה כולל הימנעות מוחלטת מ'גידולי בהמות'; 'היתר מכירה'; ואפילו 'אוצר בית דין'. הללו מקפידים לשמור 'שמיטה לחומרא'. כפי שראית, כל השדות צהובים, כמו אחרי פסח, זאת כדי שלא יגיע זר ויעשה מסחר בשדות. בשמיטות קודמות היו שקצרו את החיטים ומכרום בשוק והחקלאים זעמו על כך, ולכן הצבנו מפקחים שירססו את השדות. וועד המושב מפעיל מפקחים שמוודאים שאכן לא מעבדים את השדות, ובכך הם מונעים פרצות. אני רוצה באמת לשבח את וועד המושב שסר מבית לבית והפציר בתושבים שלא יחכירו את שדותיהם לאחרים שיעבדו את שדותיהם. צריך להבין, שבאמת הניסיון הוא גדול, שכן אנשים יכולים לשלם לחקלאים על-כך טבין ותקילין".

ואיך, כבוד הרב, איך באמת מחזקים ומעודדים אותם בקיום הצעד הדרמטי הזה?

"אני מספר לחקלאים סיפורים רבים אודות חקלאים ששמרו על השמיטה ושדותיהם התברכו לשנה הבאה, כמובטח בתורה: 'וציוויתי את ברכתי'. מלבד זאת, אני מביא בפניהם את דברי הספרים הק' כי השבתת השדה מביאה ברכה - לא רק באסמיהם, כי אם גם בחינוך הילדים ואף בכלל בצרכי האדם".

הרב בן חמו מבקש להעמיד דברים על מקומם: "חשוב לציין, שאני מבהיר להם כי ראש וראשון לכל דבר הוא האמונה המוחלטת שלנו בבורא. אנו מקיימים את מצוותיו ללא הרהור וערעור, כי כך ציוונו. לא בשל הברכה המובטחת. ועל-זה בדיוק הפליגו חז"ל בשבחם את החקלאים, ותיארום בתואר הנכבד של 'גיבורי כוח עושי דברו'".

אחרי הדברים האלה, לא אוכל לנצור לשוני מהשאלה הבאה: האם באמת התמיכה הכלכלית לא פוגמת בטוהר של המצווה – באמונה התמימה?

"ממש לא. ראשית, כי כמה מאות שקלים זו בכלל מלגה ולא תמיכה. לא הם שיביאו את האוכל הביתה. שנית, אספר לך: כאשר הבאתי להם את כסף התמיכה, הם מיד הגיבו: אנחנו לא צריכים. אנחנו באים ללמוד בשביל האמונה, משום שאנו מאמינים בכל-יכול שהוא ימציא לנו כלכלה. היה אף מי שהפטיר לעברי בנחרצות: אם זה יגרע מהשכר שיעניק לי בורא עולם בשמיים, אינני נוטל פרוטה! צריך להבין, שכאשר אני מעניק להם את התמיכה הזו, אני מרגיע את חששותיהם, כי זו באה רק כנתינת תמריץ וחשק לשמור השמיטה. לא יותר מכך. את הברכה יצווה בורא עולם. מלבד זאת, הכסף מתעכב לא אחת, ואיש לא רוטן ולא מתאונן. זה מעיד בהחלט על החשיבות הפחותה שהם רואים בכסף".

לסיום הדברים, מבקש רב מושב עוצם להראות לנו איגרת נרגשת שהוא שיגר לאחרונה לקהל שומרי השביעית:

"אחים יקרים!

אל אחינו החקלאים בעלי המשקים והמטעים, שלום וברכה.

אנו נמצאים בשנת השמיטה תשע"ה וב"ה מתחזקים חזק באמונה וזוכים לשמור את המצווה שבה התלויה ביאת המשיח. חקלאים שומרי תורה ומצוות אזרו עוז, התפקדו על ציוויו של מלך מלכי המלכים הקב"ה ונמנים על גיבורי כוח עושי דברו, שומרי משמרת הקודש של ארץ ישראל נחלת ה', וממהרים את ביאתו של משיח צדקנו, הוותיקים שזכיתם והמצטרפים החדשים הי"ו.

ידידים אהובים ויקרים!

בפסוק נאמר: שש שנים תזרע שדך וגו' (ויקרא כה, ג-ד). בשנה זו של השמיטה אפשר לומר שהניסיון מלווה אותנו משנות שמיטה קודמות, כגון ביאור ההלכה, חיזוק באמונה, ואנו יודעים ומאמינים ששכר מצווה זו רב הוא.

ידוע לנו שמצוות השביעית בפועל בשדה, במטע ובכרם אשר בה זוכים אנו בהתיישבות, הינה מבחן לאמונה בבורא עולם מנחיל הארץ, מבחן ליראת שמים, מבחן לאהבת הארץ האמיתית ומבחן לכיסופי הגאולה השלמה.

נ. ב. ברצוני לברך את כל תושבי עוצם היקרים, שבשנה זו זכינו שכל החקלאים שומרי שביעית לחומרא והשדות מושבתים ודינם הפקר.

בזכות מצוות השמיטה בהידור ובשמחה, נזכה לשבת לבטח בארצנו הקדושה ולביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.

בברכה

דוד דניאל בן חמו, רב מושב עוצם"

הגר"מ רבי משה בן חמו זצ"ל

קשה לכתוב על מושב עוצם בלי למקד את הזרקור על דמותו של רבה המיתולוגי הנערץ, הגאון רבי משה בן חמו זצ"ל, שהיה מגדלור רב-עוצמה, שהאיר את האזור שהיה שרוי באפלה הרוחנית ששררה אז, בימי ראשית הקמת מדינת ישראל. הקווים המשורטטים בזאת לדמותו פותחים צוהר כואב וגם משמח לדברי הימים ההם:  

הגר"מ בן חמו זצ"ל נולד בכפר מהכפרים שבפרברי מרוקו. בנערותו הוסמך ע"י הגאון הגדול רבי רפאל ברוך טולדנו זצ"ל, רבה של מרקש. בגיל 18 לימד וגידל תלמידים בת"ת בעיר. בגיל 24, יחסית מאוחר למקובל במרוקו, נשא לאשה את הרבנית תחי' לבית משפחת דהן, שהייתה ידועה במרוקו כמשפחת רבנים דגולה ונאצלת. בשנת תשט"ו הגיע למושב עוצם, ועלה לכהן פאר כרבו. היה זה בשיא השלטון המפא"יניקי של ראשית המדינה, כשהאפשרות להעסקתם ולפרנסתם של העולים החדשים, ובעיקר אלה ממרוקו, הייתה תלויה ב'פנקס האדום' וב'חסדיה' העלובים של מפא"י. הדבר הביא לכך שבאותה תקופה החלו לנשב רוחות זרות ורעות בין העולים החדשים, ורבים מהם נכנעו ללחצים אידיאולוגיים שהופעלו עליהם על ידי האחרונים. כשהחלו בני המושב לשלוח את ילדיהם לחינוך במושב 'תלמים' הסמוך, שם היה בית ספר מעורב, או לבית ספר 'עיינות' לחקלאות, עמד הגר"מ בן חמו כחומה בצורה נגד הרוח העכורה שפשתה אז בין בני הקהילה. הוא לא השלים לרגע עם כך שפוגעים בחינוכם הטהור של ילדי ישראל. הוא כינס את הורי הילדים בבית הכנסת, וללא חשש ומורא השמיע באוזניהם דברי מחאה נגד הרפיון שאחז בהם מול המפא"יניקים השולטים בהם ללא כחל ושרק.

עם-זאת, רשת ידועה שהחזיקה בת"ת לבנים ו'בית יעקב' לבנות במושב 'חזון יחזקאל' הסמוך, לא ניאותה לקבל לשורותיה את בני המושב המתחזק ביהדותו. אולם הגר"מ זצ"ל לא אמר נואש, והוא פעל באורח בלתי-נלאה כדי להעביר את רוע הגזירה. הוא עלה ירושלימה ונם לילות רבים בעיר כדי למצוא מענה חינוכי לעניי הרוח. "לא אזוז מכאן עד שיימצא מענה חינוכי הולם לבני הנוער שלנו", הכריז-הצהיר בעיקשות בלתי-מתפשרת. רק לאחר הפצרות מרובות ניאותו אנשי הנהלת אותה רשת להכילם במוסדות. בו ביום יצאו שני אוטובוסים עמוסים נערים לעבר מוסדות אלו, וכך רווח והצלה רוחנית עמדו להם.

מאבקו אכן השפיע על ההורים, שלמרות התנאים הקשים – הפיזיים והרוחניים כאחד - שלחו את ילדיהם ללמוד בחינוך התורני. בזכות תקיפותו חסרת הפשרות, צמחו באותה תקופה רבנים וראשי מוסדות חינוך המכהנים פאר במוסדות תורה רבים ברחבי הארץ שזכו להגיע ולעלות בדרך התורה. בזכותו נתברך המושב בבני תורה רבים. בערוב-ימיו מפאת חולשתו הרבה נערכו תפילות במניין בביתו בלילות שבת ובמוצ"ש, אך בימיו האחרונים לא ויתר וביקש שעל אף חולשתו יביאוהו לבית הכנסת. גם על המנהג שנתקן עוד במרוקו, שעל פיו במוצ"ש לאחר תפילת ערבית היו יושבים המתפללים וקוראים ב'זוהר', לא פסח. תושבי המקום והסביבה היו מתכנסים בביתו לשם כך, ובתום הלימוד היה מברך בחביבות כל אחד ואחד מהם באשר היה נצרך לו. הגר"מ זצ"ל קנה בחייו חלקה בהר הזיתים, אך בשנים האחרונות שינה את דעתו וביקש להיטמן במושב עוצם בו כיהן כרב עשרות בשנים, בהטעימו, כי תלמידיו שתמיד באו למעונו, לבטח ירצו לפקוד גם את קברו, והדבר יקשה עליהם ביותר אם יצטרכו לנסוע עד הר הזיתים אשר בירושלים. אוהל מיוחד הוקם במקום מנוחתו, ורבים עולים להשתטח ולהתפלל במקום. יצוין, כי גם זקנו, הגאון רבי משה בן חמו זצ"ל, שהיה מוכר במרוקו כגאון מופלא ומקובל, שנודע בסוד קדושים רבה, נטמן לידו, לאחר שהועלו עצמותיו ארצה ממרוקו.

איך באמת הייתה נראית השמיטה במחיצתו של האבא זצ"ל? על מה, למשל, היה מעורר רבה המיתולוגי של עוצם במשאותיו? שאלנו את הרב בן חמו – הבן.

"אבא זצ"ל היה מעודד את בני המושב לשמור את השמיטה כהלכתה, בציינו את הזכות העצומה שנפלה בחלקם לשמור שמיטה, בהיותם בעלי חממות, בשונה מבני העיר שלא ניתנה בידם זכות זו".

"לא אשכח", ממשיך הרב בן חמו – הבן, "את משאותיו חוצבי-הלהבות של אבא זצ"ל בפני החקלאים. כך היה נושא בפניהם בלהט: 'היודעים הנכם מה שורשה של מצוות שמיטת הקרקעות בשביעית? זאת מפני שכאשר הגענו הנה לארץ ספחנו קרקעות לחלקנו בלי אומר ודברים ובלי לשלם על כך מאומה. ואזי ודאי נופלת התחושה בליבנו, כי יכולים אנו לעשות בהם כחפצנו – כי שלנו המה. לכן אנו מתבקשים להדוף תחושה כפרנית זו באמצעות השביעית. על ידיה אנו מצהירים ברורות קבל עם ועולם כי אינם שלנו וכי רק של הקב"ה הנם!' דברי אבא זצ"ל, כך זכורני, עשו רושם רב על החקלאים". 

"אבא זצ"ל", הוא מציין, "שמר על קשר הדוק עם הגאון רבי בנימין מנדלזון זצ"ל – מי שכונה לימים 'רב השמיטה'".

המייל של אברהם ישראל פרידמן: abyisrael@gmail.com