אסון מגדלי התאומים לאור ההלכה

ביום כ"ג באלול בשנת תשס"א, הוחרבו בנייני התאומים בניו-יורק בפיגוע טרור רצחני איום ונורא, כאשר מחבלים ארורים חטפו שני מטוסים גדולים, הטיסום לעבר המגדלים, בהם שהו אלפי אנשים, והתנגשו בהם בעוצמה רבה.

לאור המאורעות המסעירים, נפלה שאלה רבת משקל בדיני נפשות בבתי המדרשות:

כאשר המטוס החטוף, שבתוכו ישבו נוסעים תמימים, נחטף במטרה להטיסו לתוך מבנה, בו נמצאים אלפי בני אדם, ולמוטטו על כל יושביו - האם מותר ליירט (על ידי שליחת טיל) מטוס זה על נוסעיו, במטרה להציל אובדן רב יותר של נפשות במבנה המגדל?

תשובה:

טרם נובא לעסוק בשאלתנו, הבה ונציג שאלה נוראה נוספת:

סיכול פיגוע המוני הכרוך בהריגת יחידים

ביום מן הימים, חשף מידע מודיעיני כי בעוד דקות מספר עומד מחבל לחדור לתוך שוק גדול עם רכבו הטעון חומר נפץ רב עוצמה היכול להביא להשמדה המונית רח"ל.

לאלתר נשלח מסוק, שאיתר את המחבל הנוהג בתוך מכונית התופת, ובעוד רגעים ספורים יחדור לתוככי השוק. כעת האפשרות היחידה לסכל את הפיגוע הנורא היא על ידי יריית טיל מהמסוק היישר אל הרכב, אלא שפעולה זו תביא בהכרח להריגתם של מעט יהודים, הנמצאים בסמוך לרכב הממולכד. ספק גדול עלה בליבם של מפקדי הצבא - היאך יש לנהוג במקרה שכזה?

ובכן, ילמדנו רבינו: מהי דעת ההלכה בשאלה חמורה זו?

תשובה:

אין מאבדין נפש מפני נפש

א.  הלכה בידינו בדיני נפשות ש"אין מאבדין נפש מפני נפש", ולכך אם אומר האנס לאדם מישראל שיהרוג ישראל חבירו, ואם לאו יהרגנו - דין הוא שייהרג ואל יעבור! ודבר זה סברא הוא והדעת נוטה לו שאין מאבדין נפש מפני נפש (רמב"ם פ"ה מיסודי התורה ה"ז).

ומקור הדברים בדברי הגמרא במסכת פסחים (כ"ה:), שם מסופר: מושל עיר אחת ציוה על ראובן שיהרוג את שמעון, ואם לא יהרגהו - יהרוג המושל את ראובן. שאל ראובן את רבא: האם מותר לי להרוג את שמעון? השיב רבא: "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דלמא דמא דחברך סומק טפי". כלומר, מניין לך שדמך אדום יותר מדם חברך? אולי דם חברך חביב יותר מדמך, ולכן אסור לך להרגו!

ב.  גם במקום שנאנס לאבד נפש אחת על מנת להציל נפשות הרבה, ואם לאו תאבד הנפש ההיא יחד עם כולם, מכל מקום הדין הוא שאין למסור לאנסים נפש אחת מישראל, שכך שנינו בתוספתא (תרומות סוף פ"ז): "סיעה של בני אדם שאמרו להם נכרים תנו לנו אחד מכם ונהרגהו, ואם לא הרי אנו הורגים את כולם, ייהרגו כולם ואל ימסרו נפש אחת מישראל. אבל אם ייחדוהו (את אותו אחד), כמו שיחדו לשבע בן בכרי[1] - יתנוהו להם ואל ייהרגו כולם".

ונחלקו האמוראים (בירושלמי תרומות פ"ח ה"ד) בביאור הדברים: רבי יוחנן סובר כי בייחדוהו גרידא מספיק, וכל שייחדו להם אחד - מותר למוסרו. ואילו ריש לקיש סובר שרק במקרה הדומה למעשה עם שבע בן בכרי, שהיה מחוייב מיתה - מותר למסור את אותו אחד, אבל כשאינו חייב מיתה, אפילו ייחדוהו - אל ימסרוהו.

ופסקו הסמ"ג ועוד ראשונים (יעויין ב"י יור"ד סימן קנ"ז) כר' יוחנן. אך הרמב"ם (פ"ה מיסודי התורה ה"ה) פסק כריש לקיש, וכתב כי אם ייחדו האוייבים יהודי מסויים, וגם הוא מחוייב מיתה כשבע בן בכרי - יתנו אותו להם, אך אין מורים כן לכתחילה. ושתי הדעות הובאו להלכה ברמ"א (יור"ד שם ס"א).

אין מאבדים חיי שעה על מנת לזכות בחיי עולם

רבינו יחזקאל לנדא זצ"ל, העלה בספרו ה'נודע ביהודה' (תניינא, חו"מ סימן נ"ט ד"ה ומה), כי אסור להרוג טריפה (אדם שסופו למות תוך י"ב חודש מחמת חבלות או חוליים מסויימים) על מנת להציל את עצמו מהאנס. את דבריו ביסס על הרמב"ם (פ"א מרוצח ה"ט) שכתב: "העוברה שהיא מקשה לילד - מותר לחתוך העובר במיעיה בין בסם בין ביד, מפני שהוא כרודף אחריה להורגה. ואם משהוציא ראשו - אין נוגעין בו, שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם". מבואר איפוא, כי לא התיר הרמב"ם לחתך את העובר לצורך הצלת אמו, אלא מטעם שהעובר נחשב כרודף, ואף על גב שעל הריגת עובר אינו נהרג, מכל מקום איסור רציחה יש בו. ואם כן נוכל ללמוד שהוא הדין בנוגע לטריפה, שעל אף שאין חייבים מיתה על הריגתו, מכל מקום אין להורגו כדי להציל חיי עולם, (אלא אם כן הוא עצמו נחשב לרודף). והוא הדין בנוגע לאדם שחייו "חיי שעה", [יעויין בהגהת החכמת שלמה יור"ד סי' קנ"ה ס"א].  

וכמו כן כתב רבינו החזון איש (ב"מ, ליקוטים סי' כ', לדף ס"ב.), שאף על גב שמסכנים חיי שעה בשביל ספק הצלת חיי עולם (מסכת ע"ז כ"ז:), מכל מקום אינו בדין לדחות חיי שעה של זה בשביל חיי עולם של חבירו. [ואגב, ישנם הטועים וחושבים: מהו הערך של חיי שעה, לעומת חיים של שנים רבות?! ולכן הם חושבים שמותר להרוג אדם העומד על סף המוות, וליטול את לבו על מנת להשתילו באדם חולה, כדי שיוכל להמשיך ולחיות. אולם לאור מה שנתבאר, תורתנו הקדושה שוללת דעה זו לחלוטין, כי צו עליון הוא שאין כל היתר לנגוע בחייו של הזולת, ואפילו במחיר חייהם של רבים שחייהם חיי עולם!].

דין רודף

במקום אחד קיים חיוב לאבד נפש מפני נפש - וזהו בדין רודף אחר חבירו להורגו. במקרה זה מצוה להציל את נפש הנרדף בנפשו של הרודף. לאור הלכה זו נראה שיש ליירט את ה מדין רודף, שהרי עומד להשמיד רבים.

אולם בעל ה'שמרו משפט' (סי' קכ"ח) העלה סברה נפלאה לדחות טענה זו: בנוגע לשאלתנו, הרי רק גוף המטוס עצמו נחשב לרודף, אך מציאות הנוסעים התמימים אינה רודפת, ואינה מסכנת את הנרדפים. נמצא איפוא, כי באנו לשאלה אחרת: האם מותר לפגוע בגוף הרודף אחר הנרדפים להצילם, בו בשעה שעל ידי פגיעה בגוף ידחו נפשות אחרות?

ולכאורה אין מסתבר שיהא מותר לעשות זאת. ואפילו אם הנרדפים מהגוף מרובים יותר מהאחרים שיפגעו כתוצאה מהפגיעה, מכל מקום אין דוחים נפש מפני נפש, אפילו לא מעטים מפני רבים!

ספיקו של החזון איש

דן רבינו החזון איש (סנהדרין סי' כ"ה): מה הדין כאשר רואה אדם חץ שהולך להרוג אנשים רבים, ויכול להטותו לצד אחר, ועל ידי זה ייהרג רק אדם אחד שנמצא בצד האחר והרבים ינצלו. האם מותר לעשות זאת?

מחד גיסא יתכן כי אין לדמות פעולה זו למסירת האחד להריגה, שכאמור לעיל אסור למוסרו על אף שיביא הדבר להריגת כולם, שהרי המסירה הינה פעולה אכזרית של הריגת נפש, ואין בפעולה זו מצד עצמה ('בטבע של הפעולה') הצלת אחרים, אלא שבנסיבות שלפנינו תגרם הצלה לאחרים במסירת היחיד. לעומת זאת, הטיית החץ לצד האחר בעיקרה נחשבת לפעולת הצלה, ואינה קשורה כלל להריגת היחיד שבצד האחר, רק שבמקרה עתה נמצא יהודי אחר בצד, (ודומה הדבר לאדם שנורה לעברו חץ ופשוט מתכופף והחץ ממשיך לעבר אדם אחר). ולפיכך מוטל עלינו להשתדל במקרה זה למעט ככל שניתן באבידת ישראל, וכשם שלולינוס ופפוס נהרגו בשביל הצלת עם ישראל, ונאמר כי אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן [יעויין במסכת תענית דף י"ח:].

אולם מאידך, יש לומר כי נידון זה של הטיית החץ חמור יותר ממסירת האחד להצלת הרבים, משום שנחשב המטה את החץ להורג בידיים!

ולכאורה ספיקו של מרן החזון איש, שייך אף בנוגע לשאלתנו השניה. וצריך עיון[2].

אולם בנוגע לשאלה הראשונה, עדיין יש לדון כי יש ליירט את המטוס המפגע (על אף ספיקו של החזון איש). ונבאר דברינו:

היאך יש לנהוג כאשר גם האֵם וגם העבר ימותו?

במסכת סנהדרין (דף ע"ב:) שנינו: "אשה המקשה לילד... יצא ראשו - אין נוגעים בו, שאין דוחין נפש מפני נפש". והקשה רש"י: ואם תאמר איך יתיישב דין זה עם מעשה דשבע בן בכרי, שם הרי דחו נפשו מחמת נפש האחרים, כדכתיב "הנה ראשו מושלך אליך"? ויישב רש"י בב' אופנים: א) במעשה דשבע בן בכרי אפילו אילו לא מסרוהו, הוא היה נהרג בעיר כשיתפשנה יואב, ואנשי העיר היו נהרגים עמו, אבל אם היה הוא ניצול, אף על פי שהם נהרגים, לא היו רשאין למוסרו כדי להציל עצמן. ב) משום שמורד במלכות היה.

ובספר "פנים מאירות" [ח"ג סי' ח', הביאו הגרע"א באהלות פ"ז מ"ו] נאמר: נשאלתי מאשה שהיתה מקשה לילד ויצא וולדה דרך מרגלותיו, האם מותר לחתוך הוולד לאברים כדי להציל את האשה?

והשיב כי מדברי רש"י [בפירושו הראשון] הנ"ל יוצא, שאם ידוע שכאשר יוצא הוולד דרך מרגלותיו שניהם ימותו, מצילין את האשה, ודוחין נפש מפני נפש[3]. וסיים ה"פנים מאירות": אך עדיין צריך להתיישב בדבר.

לאור דברי ה"פנים מאירות", נראה שיש מקום לומר, שמכיון שממה נפשך ייהרגו הנוסעים במטוס, יהיה מותר לבצע את פעולת ההצלה של יירוט המטוס, ואין דומה הדבר לאיסור איבוד חיי שעה לצורך הצלת חיי עולם, משום ששם מדובר על חיי שעה שאינם נמצאים ב'מעגל הסכנה', וכאן מדובר על נוסעים שבעוד רגעים ספורים ממילא ימותו, ולכן מסתבר יותר שמותר להציל את האחרים במקרה זה בכדי להמעיט את היקף ההשמדה[4]. אולם יצויין כי נראה שאין שיטת ה"פנים מאירות" מוסכמת, יעויין בכסף משנה [פ"ה מיסודי התורה ה"ה. וע"ע בלחם משנה שם].

לסיכום:

א)  נראה כי תלויה שאלתנו הראשונה בב' דרכי ההבנה דלעיל - האם יש להציל את הרבים על ידי הריגת היחידים, כאשר אלולא נצילם בודאי ימותו כולם. וכמו כן לפי הצד האחד של רבינו החזון איש, נראה כי ניתן למנוע את הפיגוע הגדול על ידי יירוט המטוס. וצריך עיון. ומו"ר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א אמר, כי יתכן שמצוה להציל את הרבים על ידי שליחת טיל לעבר המטוס, אך קשה מאד להכריע בדיני נפשות החמורים.

ב)  על כל פנים נראה שיקיימו נוסעי המטוס עצמם את מצות "ונקדשתי" אילו יינקטו פעולה שתביא לריסוק או התפוצצות המטוס, על מנת להציל את אחיהם שבמגדל, כשם שלולינוס ופפוס נהרגו בשביל הצלת עם ישראל, ואין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן.

ג)  לגבי שאלתנו השניה, אולי תלויה היא בספיקו של החזון איש, כמבואר לעיל. וצריך עיון.

ויהי רצון שיצילנו הקב"ה מכל צרה וצוקה, ומכל נגע ומחלה, ויקויים בנו הכתוב: כי ה' אלוקיכם ההולך עמכם להלחם לכם עם אויביכם להושיע אתכם, ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד, אכי"ר.

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.