מסר את נפשו כדי להציל את הילדים מפחד

מעשה מפורסם אירע בשואה האיומה, ברופא איש החסד ה. גולדשמידט הי"ד, המכונה 'יאנוש קורצ'אק', שהיה מנהל בית היתומים בוורשא.

כאשר באו הנאצים, יימח שמם ויאבד זכרם, להוביל את היתומים הקדושים למוות, נתקפו הילדים בפחד נורא והצטופפו סביב יאנוש קורצ'אק. הוא הרגיע אותם, ואף החליט להיכנס יחד עמם לקרונות המוות, שהובילו אותם לכבשני אושביץ!!!

 לפי השמועה, הציעו הנאצים לרופא היהודי שיעזוב את הילדים והבטיחו לו חופש, אך הוא סירב, והשיב כי אינו מוכן לעזוב את ילדיו היקרים בשעת אימה זו, אלא הוא ילך עמם למקום שהם הולכים... ואכן, נספה הצדיק יחד עם הילדים. הי"ד.

ונשאלת השאלה: האם מותר לאדם על פי דין תורה להישרף כדי להציל ילדים מפחד, בשעה שבין כך הם ייהרגו ולא יעזור להם במאומה להצילם, כי אם להרגיעם לפי שעה?

תשובה

מו"ר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א השיב, כי יתכן שהיה מותר לרופא למסור נפשו לשריפה כדי לפרסם בעולם כולו, שעדיין לא פסו אמונים מבני אדם, וישנם אנשים המוכנים ליהרג כדי לא להשאיר ילדים אומללים אחוזי פחד מוות לבדם, בו בשעה שהעמלקים, בעלי לב האבן, חיות הטרף, סמל האכזריות, שופכים דם נקי על לא עוול בכפם. ויש בזה משום קידוש ה'.

והנה נאמר בפרשת וישב (בראשית ל"ז, י"ג-י"ד): וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה... והקשה בספר 'תיבת גומא': איך הלך יוסף אל אחיו בעודו יודע כי הם שונאים אותו ומבקשים רעתו, הלא קיימת בהליכתו סכנת נפשות, ועבר על מצות עשה ולא תעשה, כמו שכתב הרמב"ם (הל' רוצח ושמירת הנפש פרק י"א ה"ד): "כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצוות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה, שנאמר השמר לך ושמור נפשך. ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה, ביטל מצות עשה, ועבר על לא תשים דמים". ואמנם יצא יוסף בשליחות אביו, אך מכל מקום אין מצוות כיבוד הורים דוחה אפילו מצוה מדרבנן (כמבואר ביור"ד סי' ר"מ)!

ויישב ה'תיבת גמא': עיין ביור"ד (סימן קנ"ז), שבשאר מצוות אם אדם גדול הוא, וכל שכן כשבא קידוש ה' על ידו, רשאי למסור עצמו. ובדורו היה מזולזל מן קצתם בכיבוד אב, מסר נפשו...", עכ"ל. ויתכן שגם בנידון שאלתנו היה מותר לנהוג כן, משום שהיה בזה קידוש ה'.

גדולי ישראל מסרו נפשם לבלתי שבור רוח אחיהם

הרשות העליונה של הכנסיה, ביקשה להוציא מגיטו וורשא שלשה רבנים ומשפחותיהם ולהסתירם, הרי הם הגאונים: ר' מנחם זעמבא, ר' שמעון שטוקהמר ור' דוד כהנא שפירא. התכנסו הרבנים הקדושים, ור' דוד אמר: אין בידינו לעזור לאנשים הנמצאים בגיטו במאום, אולם עצם הדבר שהננו עמהם, שלא עזבנו אותם, יש בזה עידוד עבורם. ר' מנחם החליט: אין לנהל שום משא ומתן בענין זה. ואף ר' שמעון הסכים שבל להם לברוח ולהותיר את אחיהם לבדם בצרתם. הסוף ידוע: ר' מנחם זעמבא נהרג בגטו הי"ד, ר' שמעון שטוקהמר נספה בטרבלינקה הי"ד, ורק ר' דוד ניצל.

יש לראות בסיפור זה, שעידוד גובל בפיקוח נפש, ומותר היה לגדולי ישראל להפקיר את חייהם למען העידוד, כי בין האנשים הרבים ודאי ימצאו אנשים ששבירת רוחם תביאם לידי סכנה, ומותר לצדיקים למסור נפשם למען חזק רוחם. ובפרט שיש בזה משום קידוש ה' כשאנשים מוסרים נפשם למען הזולת, בו בשעה שדם נקי נשפך בעולם כמים.

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.