מה דינו של ש"ץ שאמר וכל אויבך ואויבַי מהרה יכרתו?

לפני כמאה וחמישים שנה אירע המעשה הנורא, כאשר הוזמן אחד המתפללים על ידי גבאי בית-הכנסת לשמש כשליח-ציבור. הגבאי חשב לתומו כי יהודי זה ראוי והגון להיות הש"ץ, אך לא ידע שהסתכסך הלה עם מספר מתפללים במנין, עד שהפכו להיות כאוייבים ושונאים זה לזה, רח"ל.

עלה החזן לבימה, והחליט לנצל את ההזדמנות "לסגור חשבונות" עם עמיתיו, ועשה את הלא-ייעשה: בחזרת-הש"ץ אמר, "למינים ולמלשינים אל תהי תקוה, וכל הזדים כרגע יאבדו, וכל אויבך ואויבַי, וכל שונאיך ושונאַי מהרה יכרתו..."

הציבור המזועזע עמד מסומר במקומו. ולאחר מכן קמה מהומה גדולה במקום.

באו ראשי הקהל ושאלו: מה דינו של יהודי זה, שעשה את התפילה הקדושה כקרדום לנגח בו אוייביו?

תשובה

נפתח בדברי אגדה נפלאים מרבינו יעקב אבוחצירא זצ"ל.

בפרשת השבוע כתוב: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ (בראשית ל"ז, כ"ו). ופירש ה'אביר יעקב' (בספרו 'פתוחי חותם'), שכידוע, השופך דמים, כגון המלבין פני חבירו ברבים, אין תפילתו נשמעת, שנאמר: גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ, יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ (ישעיהו א', ט"ו). והנה "בצע" - ראשי תיבות של שלוש התפילות: בוקר, צהרים וערב. וזהו שאמר יהודה: "מה בצע" - מה תועלנה  תפילותינו  שלוש פעמים ביום, אם ננהג בשנאת חינם, ויתגאלו ידינו בדם, חלילה! לדאבון לב, אף על 'בעל-התפילה' שבשאלתנו, שניסה 'להרוג' את אחיו בפיו, נכון להמליץ פירוש זה.

ומעתה ניגש לדון בנידון דנן.

ובכן, המתפללים מיהרו לשגר את שאלתם לגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל, שהשיב להם בצער[1]: אם כי אני טרוד מאד בימים הללו ואיני משיב לשום אדם, לכם אני משיב, כי רע עלי המעשה מכמה טעמים:

רק מה שהוא צורך רבים מותר להוסיף בקול רם (בתפילת החזרה), אבל מה ששייך ליחיד אסור להוסיף בתפילתו על תקנת חז"ל[2]. 

הש"ץ עבר על דברי חז"ל שאמרו (בברכות דף י' ע"א) מי כתיב יִתַּמּוּ חוטאים?! חַטָּאִים כתיב.

מבואר במגן-אברהם (סימן נ"ג ס"ק כ"ב), שצריך הש"ץ להסיר הקנאה והשנאה בתפילתו.

מבואר בשולחן ערוך (סימן תקפ"א ס"א), שאם מכוין הש"ץ שלא להוציא שונאיו בתפלתו - גם אוהביו אינן יוצאים בתפלתו. והטעם נראה על פי דברי המגן-אברהם הנ"ל, שהואיל ומכוין לא להוציא שונאיו, מוכח כי אינו מסיר הקנאה בלבו, ובזה פסול להיות ש"ץ. וזה שאמר ואויבַי, גילה דעתו כי אינו מכוין להוציאם, ואומדנא דמוכח הוא, ואף אם הוא אינו מכוין לכך, על כל פנים אויביו לא יענו אמן על ברכה זו, וכיון שגורם שאויביו אין יוצאים בתפלתו, גם אוהביו אינם יוצאים[3].

בברכת המינים ראוי להחמיר יותר, שהרי כלל הש"ץ את שני האויבים יחדיו, דהיינו, אם הם אויבי-עמך וגם אויבַי - הם יכרתו, ומשמע, שאם הם אויבי-עמך ואינם אויביו - לא יכרתו. ונמצא איפוא אוהב לאויבי ישראל!

אי לכך, מסיים רבי שלמה קלוגר, ראוי לסלקו מלכהן כש"ץ ולהדפו ולרדפו ביותר!

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.