מרים השאירה מאחור את הכנסייה בגרמניה: מודה לה' שבחר בי להיות בתו

"נולדתי בשם ליזל בנדר למשפחה גרמנית כפרית. לפניי אח ואחות ואחריי עוד אחות צעירה", כך פותחת את סיפורה המרתקת, גרת הצדק מרים מימוני. "זיכרונות הילדות שלי טבולים בהמון ירוק. גדלתי בחווה כפרית נידחת, בכפר קטן ובו עשרים וחמישה איש בלבד. סביבנו היו יערות עבותים, ויללות שועלים היוו מוזיקת רקע קבועה בלילות. כך היו פזורים חמשה בתים בלבד במרחק ניכר זה מזה. היה לנו משק מצליח שאבי ירש מסבי, ובו אורוות הסוסים, רפתות הפרות, שדות תפוחי אדמה ומטעי תירס - הכול מאובזר במכונות מתקדמות ומפיק את המיטב שבמיטב באמצעות ידע טכנולוגי מתקדם.

"בוודאי תתמהו איך מסתדרים במקום נידח כזה", היא שואלת, "ובכן", היא משיבה, "התרגלתי כבר מגיל שלוש להשכים קום ולצאת בקור ולעיתים אף בחשכה (באמצע החורף) לתחנת הסעת תלמידים. האוטובוס היה מגיע לקחת אותנו, כל ילדי החווה, לסיבוב ארוך בין הכפרים בסביבה. אחרי שעה בערך של נסיעה הגענו לבית הספר האזורי בעיר הסמוכה פרנקפורט. גם לקניות במכולת, למשל, היה עלינו לצאת למסע דומה. בכפר שלנו לא היה שום כלום חוץ מבתים לאנשים ומעונות לבעלי חיים, ממש כך".

ממש שלווה בחווה. אך מה היה בעבר, בימי המלחמה הקשה?

"בימי מלחמת העולם השנייה, הורי עדיין היו ילדים קטנים ממש. אימי, למשל, נולדה בשנות הארבעים, וכשהייתה בגיל ארבע חמש המלחמה כבר הסתיימה. לאבי נחקק זיכרון אימה מאותם ימים חשוכים. לקראת סוף המערכה, גרמניה הופגזה על ידי כוחות הברית, אך גם אז הכפר הקטן לא היה יעד להפגזות. הוא היה מוסתר בצמחיה עבותה וכלל לא נגלה למשקפות הטייסים. אף אחד מהכוחות הלוחמים לא מצא עניין להפגיז אותו, ובכל זאת יש לאבי זיכרון מבעית, איך הוא, הילד בן השש בערך, נקלע לעיר הקרובה, ופתאום נשמעה האזעקה מייללת בקולה המאיים ומבשרת על הפגזה קרובה. הוא רץ יחד עם העוברים ושבים למקלט, ובאמצע הבריחה טיל פגע בבנין שלצידו ומחק אותו לחלוטין. בתור ילד קטן הייתה זו טראומה נוראה. היא ממש נחרטה בליבו".

מה היה יחסה של משפחתך ליהודים?

 "מעולם לא ראינו בכפר יהודים, לפחות לא כאלו שהצהירו על כך, כך שמבחינתם לא היה לבני  משפחתי את מי לשנוא".

הם לא הושפעו מההסתה הנאצית?

"המפלצת הנאצית בגרמניה הצליחה להפוך את היהודים למוקצים מחמת מיאוס באמצעות כנסי הסתה המוניים, נאומים לאומה ברדיו, קריקטורות ארסיות בעיתונים וכו'. כך התיאוריה החולנית הזאת השתלטה על נפשם של הגרמנים, אך אל החווה הקטנה והזנוחה אף מסית לא בא לטמטם את המוח. אף כלי התקשורת שלנו היו דלים ממש. אולי היה מכשיר רדיו מיושן אחד בחווה, וגם לו לא היה לאף אחד זמן מיותר להקשיב... כך משפחתי הקרובה לא נחשפה לשטיפות המוח המטורפות של היטלר, ולא הושפעה מהן כלל. אדרבה, סבי מצד אבי, זה שניהל את החווה, היה אוהב כל אדם באשר הוא אדם. טיפוס כזה הדואג ואכפתי לסובל, ולכן תיעב ממש את היטלר ימ"ש ושנא את הנאצים על רשעותם. באותם ימי מלחמה, החלו לפקוד את החווה הזנוחה אורחים אומללים, כאלו שנעו ונדו בדרכים, נמלטים מאימת הקרבות. סבי פתח את ביתו לפליטים, לאו דווקא גרמנים, ואירח אותם ברוחב לב".

הוא הסתכן בכך?

"לא במיוחד. המרחק בין הבתים סייע לו לשמור על פעילותו מעין זרה. אף אחד לא היה שם כדי להלשין או לפעול נגדו. יתכן שהוא פעל עוד יותר, איני יודעת. גם הוא וגם סבתא נפטרו כשהייתי ילדה ממש קטנה. כשגדלתי והבנתי כבר, לא היה סביבי אף אחד מאותם מבוגרים שאפשר להתעניין אצלם איך ומה היה. סבי מצד אמי, שגר בעיר, גויס בכוח למערכה. הוא נשלח כחייל לקרב המפורסם על לנינגרד, שם נפצע קשות מהפגזות הרוסים והוחזר לביתו כפצוע. מספר שנים הוא נאבק על חייו, עד שמת בקיצור ימים, הכול בגלל הטירוף הנאצי".

נחזור לעבר הקרוב, מתי התחלת לחוש כנטע זר בעולמך הגויי?

"כבר בילדותי, מתחת לפני השטח התחללו סערות אינסופיות בקרבי, מאבקי איתנים השתוללו בליבי. אמי הייתה מאמינה אדוקה, היא תמיד לימדה אותי לדבר עם האלוקים, לבקש ממנו את כל צרכיי  ולהודות לו על הכול. באמת חשתי מחוברת אל הבורא ומקושרת אליו במילותיי שלי. אך דווקא בביקור השבועי עם אמא בכנסייה הנוצרית, שכביכול הייתה עבורי "בית אלוקים", חשתי ממש דחייה וכעס כלפי האיקונין וכל ה'תמונות' למיניהן.

"מדוע עלי להתפלל 'לאותו בן' אם אני יכולה להתפלל ישר אל האב הגדול? הרי גם אני הבת שלו, של בורא עולם, ומה הייחוס שלו יותר ממני?

"מה פתאום 'נתקע' לו ה'מושיע' כטריז ביני ובין קוני ועלי להשתמש בתיווך שלו כדי לבקש או להודות לבורא עולם? למה מהללים דווקא אותו ומבקשים ממנו מחילה?

"הרהורים אלו חלפו לא פעם במוחי, עד שהתחלתי להתעלם באומץ מכל התפאורה שבהיכל הכנסייה, מכל הצלמים המפארים את אותו האיש ימ"ש ואמו וכל מיני הטומאה הנוצרית. החלטתי נחרצות שאין לי צורך בכל הצרמוניה הזאת, שרק מפריעה לי להתרכז בדיבוריי הישירים לאלוקים.  

"דרך אגב, אחרי שהתגיירתי, נטשה אמי לחלוטין את הכנסייה. פעם אחת פגש אותה הכומר ותמה באוזניה על כך שאינה מגיעה לכנסייה.

'אין לי צורך בכך יותר', הטיחה בו אימי באומץ, 'מצאתי את האמת'. היא תמיד אומרת, שאם הייתה צעירה גם היא הייתה בוחרת בחיים ומתגיירת.

"מקור לסיפוק, אך גם לספקות, היה עבורי ספר התנ"ך המתורגם לגרמנית, שאותו לקחתי בהיחבא מילקוטו של אחי הגדול. הוא היה עבורי מעיין השראה בלתי נדלה. משה רבינו ייצג עבורי את דמות המנהיג האלוקי. לא פעם דמיינתי את עצמי ניגשת עימו לפרעה ומצווה עליו לשחרר לחופשי את העם העברי הסובל. הייתי חוצה עם אותו עם קדום את ים סוף ומשתוקקת להכניסו לארץ חמדת אבות. כך קראתי אין ספור פעמים את המקרא. זה היה ספר הקריאה הנצחי שלי באותם ימים. אולם הברית החדשה, אותה סיפחו הנוצרים לתנ"ך, כלל לא דיברה אליי. לא התחברתי לכל הבדותות וההטפות הכתובים בה, ומעולם לא עיינתי בה מרצוני החופשי. לא פעם התייסרתי בספקות, האם איני חוטאת לאלוקים בכך שאיני נמשכת כלל ל'בן שלו' ולכל כתבי הנצרות אלא רק ל'ברית הישנה' (התנ"ך).

"כך גדלתי עמוסה בתהיות. אך כמובן לא היה לי את מי לשתף בכל הסתירות הפנימיות האלו".

"הגעתי לגיל 12, גיל משמעותיי לכל הדעות, והנה ללא סיבה הגיונית התחלתי לסבול מבעיות קשות בעיכול. כל ארוחת צהרים הסתיימה אצלי בהקאה. אימי המודאגת מיהרה עימי לרופאים, אך למרות כל הבדיקות המתישות שעברתי, לא נמצא שום ממצא שמצדיק את ההקאות התכופות, הן גם לא היו על רקע רגשי, וכמובן שלא גרמתי להן בכוח. בהמשך גליתי שדווקא תבשילי הבשר אינם מתעכלים אצלי. התחלתי להתנזר מהם ולהסתפק בדגים ומאכלים צמחוניים. באותם ימים סברתי שאני מאותם בעלי מעיים רגישות, אך להפתעתי, בגיל 15 בערך, התארחתי אצל חברה במשפחה אדוקה ביותר, שם האם הורתה לסועדים להודות לאלוקים על האוכל לפני האכילה ואחריו. כיון שהסעודה הייתה בשרית, חמקתי מיד החוצה, להקאה התמידית, אך לתדהמתי הפעם העסק עבר בשלום ומנת הבשר נשארה בקרבי".

 זה מה שעורר בך איזו נקודה למחשבה?

"ממש לא. בכלל לא קישרתי בין העובדה, שהאוכל נאכל אחר ברכה לאלוקים, לעובדה שהוא לא נפלט החוצה. החמאתי בלבי למארחת  שהיא בשלנית מעולה, ושיש לה כישרון יוצא דופן להפוך מאכלים כבדים לקלים לעיכול אפילו למעיים רגישות כמו שלי".

"כאשר סיימתי את חוק לימודיי, פניתי ללימודי המשך במלונאות. לשם כך יצאתי אל העיר הגדולה, לפי נקודת מבטי כבת כפר, אך קטנה במושגים גרמניים. הייתה זו עיר תיירות עמוסה וגדושה בבתי קפה ובתי מלון. באחד הערבים קבעתי להיפגש עם חברה בבית קפה צדדי ממש, אך היא התמהמהה משום מה, ואני נותרתי לי לבדי עם כוס קפה. פתאום ניגשה אליי מישהי זרה. 

"את ליזל?", פנתה אליי באנגלית.

"כן, מניין את מכירה אותי?"

מתברר שהיא בכלל לא הכירה אותי, אלא ניסתה את מזלה בשם גרמני טיפוסי. מכל בתי הקפה שבעיר, מכל הבנות, דווקא בי ובשמי היא בחרה כאובייקט להיכרות, והייתה שליחה נאמנה משמיים להיכרות ביני לבין העם המופלא, העם היהודי.

"כאשר היא גילתה לי על יהדותה, ההתרגשות שלי הרקיעה שחקים. לחשוב על כך שאני משוחחת עם צאצאית לעם העברי, שמשה רבינו היה מנהיגו, ואולי אפילו לצאצאית שלו עצמו... הצפתי אותה בשאלות אין ספור על מהות העם היהודי. מי אמר שהם באמת עם התנ"ך? וכיצד הם נוהגים במנהגים הקדומים בימינו אנו, ימי המאה עשרים?

אם הייתה זו נערה יהודית אמריקאית טיפוסית, בוודאי היא הייתה מעט נבוכה מההתקפה שלי. היא סך הכול הגיעה לנפוש בגרמניה, ובכלל לא התכוננה למבחן בהיסטוריה או במושגים ביהדות, ומי יודע אם לא הייתה נמלטת מפני בבושה, כי למרבה החרפה, רוב הנוער היהודי פחות בקי בתנ"ך ממה שאני, הגרמנייה, הייתי אז.

"למרבה ההשגחה, הייתה זו נערה מבית טוניסאי שורשי. היא עצמה  נולדה שם, בטוניס, ובביתם שמרו את כל המצוות. בילדותה המשפחה עלתה ארצה, והיא למדה בבית ספר דתי. החיים בארץ לא הסבירו להם פנים, ולכן הם ירדו למיאמי שבארצות הברית, שם התבססו כלכלית, אך הנוער כבר היה שונה ממה שהם חלמו וציפו. הנה, היא בילתה לה בבית קפה גויי למהדרין... אך למרות הכל, נותרה לה, לרוזליטה, פינה חמה בלב ליהדות. היא בהחלט ראתה אתגר לפתוח לפניי שערים חדשים ולספר לי על חיי היהדות, שאותם הכירה מהבית.

חשתי כמו בחלום. השאלות שעינו אותי באותם ימים, בשביל מה אני בעולם הזה, ומה בכלל תכלית העולם, החלו להגיע לסיפוקן. בין לבין טיילנו יחד ונהנינו בצוותא. אחרי שבועיים גדושים, הסתיימה לכאורה אותה היכרות, ורוזליטה התעופפה לה חזרה לארצות הברית, אפילו ללא החלפת מספרי טלפון בינינו. חזרתי לעבודה התובענית בבית המלון הגרמני שבדיסלדורף, מנסה לשכוח מחיבוטי הנפש שלי.

 חלפו להם מספר שבועות, ופתאום רוזליטה על הקו. היא פשפשה בניירת שלה ומצאה את מספרי, וכך יצרה עימי קשר.

"אני מתגעגעת אלייך ואל שיחות הנפש ששוחחנו בינינו" הודתה לי בחיוך, "אולי נמשיך את הקשר טלפונית?"

"אולי? הלוואי! יש לי עוד הרבה שאלות לשאול אותך".

כך נוצר בינינו קשר טלפוני, לא בתדירות גבוהה, כי באותם הימים השיחות לחו"ל היו יקרות להחריד, אבל אט אט התהדקה הידידות בינינו, ולקראת החופשה הבאה הציעה לי רוזליטה להגיע לביקור ביבשת הקסומה, אמריקה".

ששת לטוס לשם?

"לומר את האמת, לא מצאתי באמריקה עניין, חוץ מכך שהיא מארחת את החברה שלי, שאותה חיפשתי ולכבודה הגעתי. לפני הטיסה נסעתי לבקר את הוריי ולהיפרד מהם.

"יש לי חברה יהודיה אמריקאית" עדכנתי אותם.

אבי שמח, וציין בקורת רוח שיהודי זה טוב. לאמי היה עניין רק בפרט אחד, שהיה הכי משמעותי עבורה:

"היא מאמינה באלוקים?"

"בהחלט!" הצהרתי בשם רוזליטה.

"מצוין!" שמחה אמא. היא ממש לא אהבה את אורח החיים המערבי וחששה לי תמיד. חברות עם בת המאמינה באלוקים, כך סברה, רק תעשה לי טוב".

אמונת חכמים: מסע לעולם החדש

"הגעתי לארצות הברית, ורוזליטה לקחה אותי להיכרות עם הוריה. בתחילת ההיכרות בינינו, ההורים לא ראו בעין טובה את הידידות שלנו. כמו כל אם יהודייה, נבהלה אמה לשמוע, ובצדק, על החברות של בתה עמי, בחורה גויה, ועוד גרמנייה. היא חששה שחלילה אגרור את הבת לכיוון הרע.

"בכאב לב נורא היא רצה לבית הרב שלהם לבקש את עצתו כיצד לפעול ואיך להפריד בינינו. אך למרבה תדהמתה, הרב הרגיע אותה והנחה אותה שלא להתערב בידידות בינינו, וכמובן שלא לקטוע אותה. הוא איחל לה לראות נחת יהודית מבתה דווקא בזכותי!

"האם, באמונת חכמים צרופה, שמעה לדעת תורה, וכאשר נחַתי אצלם, היא ביקשה לארח אותי בחמימות רבה. מהר מאוד היא גילתה שאני צמאה להכיר ולהוקיר את הדת היהודית ולא חלילה להיפך, ובשמחה הטעימה לי את רזי המסורת היהודית.

"בואי תכירי את המטבח הכשר שלנו", הזמינה אותי למטבח והחלה מסבירה לי את כל כללי הכשרות הבסיסיים הכוללים הפרדה בין בשר לחלב.

"העובדה, שמבשלים נתח צלי מדושן בלי ליטרת חמאה או שמנת, היכתה אותי בתדהמה. בארצות אירופה אף טבח ראוי לשמו לא יוותר על השילוב הזה.

"אבל למה?" תמהתי. על שלא אוכלים חזיר, שמעתי כבר מרוזליטה ודי הבנתי, אך רעיון ההפרדה ממש הדהים אותי.

"כי ככה התורה מצווה עלינו", השיבה האם בפשטות, "כעת, במקום לשאול על כל דבר למה, בואי לאכול".

"ניחוחות התבשילים סחררו אותי. תארו לעצמכם, נערה ייקית טיפוסית ותבשיל תוניסאי אותנטי, עם כל התיבול הפיקנטי. הייתי בטוחה שהפעם איאלץ להימלט למקום צדדי כבר באמצע הביס הראשון, אך למרבה התדהמה, האוכל המפולפל התאזרח היטב במעיי.

"בשלב הזה חדלתי לשאול למה. פשוט חשתי על בשרי שדווקא ההפרדה הזאת מיטיבה עימי.     

"כך חלפה לה החופשה האמריקאית העמוסה בחוויות, שבמהלכה שמרתי את כל אשר לימדו אותי, כולל שבת... הגיע רגע הפרידה בינינו, עד החופשה השנתית הבאה, כך לפחות חשבתי.

"אנא, הישארי בארצות הברית, תהיי לי כאחות", הפצירה בי חברתי היהודייה בדמעות.

"מה פתאום?" סירבתי לשמוע. למדתי תקופה ארוכה מלונאות, עבדתי קשה בהתמחות, וסוף סוף יש בידי תעודה וכל הנתונים להתפתח בגרמניה. מדוע שאסכים להפוך למהגרת חסרת אזרחות באמריקה? שלא לדבר על המשפחה החמה שנותרה בין הרפתות והאורוות בכפר הגרמני הקטן...

אך הנשמה היהודית ניגנה לה ניגון אחר. ידעתי, כי שם בתוך חיי הבליינות הגרמנית לא אמצא אף פעם את סיפוקי.

"אחשוב על כך", שחררתי הצהרה לא מחייבת, ונפרדנו.

 אחוזת לבטים שבתי לבית המלון הגרמני שבדיסלדורף, לבחון בכובד ראש את ההחלטה הגורלית, ולהיות בטוחה שאכן אני נוקטת בצעד הנכון.

"סוף סוף חזרת, איפה היית?" 'התנפלה' עלי מרי, קשישה קמוטת פנים וזעופת מבט, אישה בלתי נסבלת שרק מתלוננת ומקטרת על כל מה שסביבה. אותי, משום מה, היא די חיבבה, ותמיד דרשה שאני אשרת אותה בשהותה במלון.

"הייתי בארצות הברית, ודווקא נהניתי שם", התחלתי לספר לה בגילוי לב את כל הלבטים שלי, ופתאום גיליתי שבעצם אני מאוד רוצה לפתוח דף חדש בחיי, להיות יותר קרובה לאלוקים כמו המארחים היהודים שלי, וכל הרתיעה מהצעד הזה הוא בשל החשש מפני העתיד הלא נודע.

"מה את מתלבטת כל כך? אם זה טוב לך, אל תתני לחששות לכבול אותך", נעצה בי הקשישה מבט למוד סבל. "את יודעת מה קרה לי? כשהייתי צעירה תמיד חששתי והיססתי, כמוך פחדתי לצעוד צעד גורלי קדימה, שאולי אתחרט עליו. הייתה לי הצעה להתבסס בצרפת אך חששתי לנטוש את המוכר והרגיל לי, וכך דחיתי הצעות רבות לקידום בחיים. את רואה אותי כיום? רווקה זקנה, עצבנית ומרירה על כל העולם. בגלל ההססנות המיותרת הזאת, החמצתי את חיי! את רוצה להיות כמוני?"

אוי לא, נחרדתי עד עמקי נשמתי, המחשבה שחלילה אמצא את עצמי דומה למרי הרגזנית טלטלה אותי נוראות. עוד באותו היום החלטתי לצעוד את הצעד הגורלי".

עקירה לצורך נטיעה

"שבתי הביתה, כך לפחות חשתי בחיק משפחתה של רוזליטה. תקופה ארוכה התלבטתי והתחבטתי אם באמת אני בשלה להפוך ליהודייה, עד שחשתי כי הגיע הרגע לעשות את זה. החלטתי להתגייר.

"לאחר הגיור נמצא עבורי זיווג מתאים בקהילה התוניסאית החמה. יחד התקדמנו עוד ועוד ביהדות, למדנו יחד לעומק כיצד ואיך להתקרב לאלוקים. כמובן, שמשאת ליבי הייתה להקים דור המשך. כמהתי לזכות בפרי ראשון מהשורשים הצעירים שלי, שרק החלו להיאחז בקרקע ולינוק בצמא ממעיין היהדות. אך הדבר לא הגיע בקלות, ממש לא. כבר לא הייתי צעירה כל כך, והרופאים לא בישרו טובות... שוב ראיתי בכך ניסיון מבורא עולם להיאחז רק בו ולבטוח רק בחסדו. מה לא עשינו באותם ימים של קשיים וניסיונות? התפללנו וביקשנו ברכות וקמעות מצדיקים, לא שכחנו שהכול זה רק השתדלות והעיקר זה לדבר בשפה שלי, בגרמנית, לה', בפשטות. בדיוק כמו שהייתי מבקשת ממנו בילדותי קלמר חדש, כך לבקש ממנו כעת ילד בריא ושלם. 

בחסדי שמים, בט"ו בשבט, בדיוק באותו תאריך לועזי (27 לינואר) שבו התגיירתי, ובעצם כמו נולדתי מחדש, זכיתי לאחוז בידי בפרי חדש, בבני משה, שזכה להיוולד כבר כיהודי. כבר בהיותו בן שמונה חודשים עלינו ארצה, לארץ חמדת אבות. עד היום אני מודה לבורא עולם שבחר בי להיות בתו ממש, בת ישראל, וזיכה אותי לגור בארצו, ארץ ישראל".