"יש לנו תמונה של אילה – ונדאג שהיא תשוב להיראות כך"

בדאגה רבה עוקב עם ישראל אחר החלמתה של אילה שפירא, שנפגעה לפני מספר שבועות מבקבוק תבערה שנזרק לעבר הרכב המשפחתי בו נסעה עם אביה. אילה ספגה את הבקבוק שהתלקח והחל שורף אותה, אזרה את כל הכוחות שילדה בת אחת עשרה יכולה להשיג - יש מאין, וחילצה את עצמה מהרכב הבוער. לאחר שהיתה מורדמת ומונשמת, ומצבה הלך והתייצב בדרך נס, היא מחלימה כיום לאיטה, וכבר מדברת עם הסובבים אותה ב"ה. עיניה היפות שניבטו אלי מכל אייטם אפשרי באתרי החדשות, הפנטו אותי. קשה היה לי שלא לחשוב על הקטנה העדינה הזו, מגלה תושייה כל כך לא מובנת מאליה, רצה לביתה, בוערת, נאבקת בכאבי התופת, בוכה לאביה, אבנר, שנפגע קשה גם הוא, מתחננת אליו שאין לה עוד כוח...

את סביה, ישראל שפירא, אביו של אבנר, אני משיגה בשעת ערב לא מאוחרת מדי. הוא בדרכו לאילה – למשמרת לילה בת 6 שעות. באדיבותו הוא מקדיש לי את הזמן - עד שיעלה לחדרה, ומתרגש לספר על נכדתו הבכורה.

אילה שפירא (צילום: באדיבות המשפחה)

חודש לפני הפיגוע – אמא של אילה ספגה בקת"ב ואבנים

"מה אפשר לספר על אילה"? הוא חוזר באיטיות על השאלה שלי. "היא הנכדה הבכורה שלי, אני לא אובייקטיבי, אבל היא באמת מאוד חכמה, תופסת דברים מהר, ילדה מלאת חיים. ערנית, אוהבת לשחק ולקרוא ספרים – דברים שילדים אוהבים לעשות".

אלמתן, השכונה בה מתגוררים אבנר ורות שפירא, היא שכונה מבודדת, סוג של גבעה קטנה – "שוויצריה הקטנה", כפי שמתאר ישראל, לאורך נחל קנה, סמוך למעלה שומרון. "אבנר ורות היו הזוג השני שהגיע לגור שם", הוא משתף. "במקום ישנם 12-13 קראוונים, ואילה נולדה וגדלה שם – בטבע היפה הזה".

מצד אחד הנחל, מצד שני שטח שולט - כל מנוול יכול פשוט להגיע לשם, להסתתר ולעשות כחפצו. עזון, אחד הכפרים הידועים ביותר לשמצה, הוא שכן ממש צמוד של אלמתן. מה שכמעט אף אחד לא ידע, זה שחודש קודם ספגה רות, אמה של אילה, בקבוק תבערה שהושלך לעבר רכבה. בדרך נס החליק לכביש ולא התלקח. האבנים שהושלכו בעקבותיו, שברו את החלונות וחדרו לרכב. כוח שב"כ ומשטרה שהגיעו למקום, חקרו מעט, שאלו שאלות, סיכמו את האירוע שהסתיים ללא נפגעים בגוף, והלכו הביתה.

חזרה מחוג מתמטיקה בבר אילן - ילדה מחוננת, מלאת שמחת חיים

יום הפיגוע התחיל כעוד יום רגיל ושגרתי בבית משפחת שפירא. אילה, ילדה מחוננת שהתחנכה עד לפני שנה אצל אמה, רות, בחינוך ביתי, נסעה עם אביה, אבנר, לחוג מתמטיקה בבר אילן בו היא לומדת. "כשנכנסה לראשונה לכיתת בית ספר, לפני כשנה, הבהירו להורים שהיא מחוננת" מספר הסב הגאה. "זו אולי גם הסיבה לכך שאילה, אינטליגנטית ובוגרת לגילה, הצליחה להציל את עצמה ולהלחם על חייה במצב הבלתי אפשרי כמעט, בו היתה".

איך מתמודדים עם המצב החדש אליו נקלעתם?

"מתפללים", אומר ישראל ללא היסוס, בקול שקט, רגוע ומלא ביטחון, של אדם שברור לו מהי הדרך. "רות אישה מאוד חזקה. ראינו זאת גם כשתפקדה ללא היסוס כשראתה מולה את אילה שהגיעה מזירת הפיגוע, וגם לאחר מכן, בתפקיד האם, הרעיה, הטיפול בין הבעל לילדה ולארבעת הבנות שנותרו בבית, כולן אגב קטנות מאילה".

החיבוק של עם ישראל עדיין מורגש היטב בבית החולים ובבית המשפחה, והעתיד כולו לוט בערפל, אבל משפחת שפירא מסרבת להביט אל הבלתי נודע. "זה פשוט חסר חשיבות. אין טעם לנסות", מסביר ישראל. "אנחנו צריכים להתמודד עם ההווה, עם המציאות, עם ההחלמה של אבנר, ששוחרר ביום חמישי האחרון לחופשה בבית, ועם ההחלמה של אילה, שעוד תארך זמן, וכשיגיע זמן השיקום – נחשוב על המצב החדש".

אילה חבושה כולה, מכף רגל ועד ראש, כמובן שאין שום אפשרות לדעת כיצד היא נראית תחת התחבושות. "אבל הרופאים לקחו את התמונה שלה ואמרו לנו, 'יש לנו תמונה של אילה – ואנחנו נעשה הכל כדי להחזיר אותה להיות כפי שהיא'. אנחנו יודעים שהכל בידי שמים, אבל נותנים גם ביטחון בשליחים של ה' לרפא".

רוב היום של אילה תפוס בטיפולים, בהתמודדות עם כאבים ותרופות, "אבל ב"ה היא כבר מדברת, מתקשרת, חוזרת לעצמה", אומר ישראל, וברור לו שזה לא מובן מאליו. "היא היתה במצב קשה"? הוא חוזר אחרי שאני מציינת את העובדה הזו. היא היתה מורדמת ומונשמת! לא היה ברור שתחיה, והנה היא כאן, יודעת מה היא רוצה, מפתחת עם בני המשפחה שיחות אינטליגנטיות – פשוט תענוג. נכון שהיא מתעייפת מהר, בכל זאת מצבה לא קל, אבל אנחנו מודים על כל שעה כזו של חסד".

קבוצת ווטסאפ משפחתית – מחכים בתור כדי לקבל משמרת אצל אילה

בבת אחת נפלה משפחת שפירא לשגרה בלתי צפויה. "אבל אנחנו משפחה מאוד גדולה ומגובשת, והתארגנו מיד כך שנמצאים איתה 24/7". מספר ישראל. גם ביטוח לאומי מסייע כפי יכולתו. לרשות ההורים הועמד חדר במלונית בית החולים, וגם בבית, באלמתן, סודרו נשים שיקבלו את הבנות שנותרו בבית, ידאגו להן בערב, ישלחו אותן בבוקר לגן ולבית הספר.

"לי לבד יש שמונה אחים", מספר ישראל בגאווה. "אחותי פתחה מיד קבוצת ווטסאפ, וסידרה משמרות של שש שעות. לא מובן מאליו שבעל של בת דודה, יגיע במיוחד מבאר שבע כדי לשהות משמרת ליד אילה. לא ברור בכלל שאשת בן דוד משחררת אותו ביום שישי קצר ועמוס, כשבבית כמה קטנים, כדי שילך להיות ליד אילה. יש פעמים שממש צריך לחכות בתור כדי לעזור", הוא מחייך.

כיצד הגיבו אחיותיה הקטנות של אילה כשראו אותה?

"הן ביקרו אותה פעמיים, ועדיין קשה לדעת כיצד משפיע עליהן האירוע", מסביר ישראל. "הן קטנות ממנה כולן. הקטנה בת שנה וחצי. אבל כמובן שהכל מתואם ומלווה באנשי מקצוע".

על החיבוקים והסיפורים מאנשים זרים, ישראל ממעט להרחיב. "אני גם לא יודע כמה הם רוצים שאשתף, וגם, כשמתחילים, זה בלתי אפשרי לעצור. אבל אין ספק שעם ישראל הוא פשוט מדהים, דואג, מזדהה, וזה כל כך בלט, עד שהמילים הראשונות שאילה כתבה, לפני שיכלה לדבר, היה תודה רבה לעם ישראל שדואג לה. ההרגשה הזו מאוד מחזקת"

עם העיניים לעתיד – והרבה אמונה

כרגע, גם אם אינם מתמקדים בהשלכות הטרגדיה, הם עם עיניים פקוחות לעתיד. "התחלנו לחשוב כיצד נתמודד עם חזרתה של אילה הביתה. אף על פי שכרגע לא מדברים על זה, חייבים להיערך. וכך אנו עונים לכל האנשים שרוצים לעזור ומתעניינים ושואלים כל הזמן מה אפשר לעשות. אילה ואחיותיה ישנות בחדר אחד קטן בקראוון, וברור לנו שהיא תהיה חייבת חדר מרווח עם מקלחת, מיטה מתכווננת, בגדים מיוחדים, רכים, מבדים עדינים במיוחד, שכן כל הגוף שלה מלא כוויות".

וכך הוקמה קרן אילה. "אנחנו לא מבקשים שוקולד ופרחים. אלא זה המענה האמיתי, הצורך האמיתי של סיוע לאילה.

קרן אילה - למען אילה שפירא

אין לפעמים רגעים של שבירה וייאוש?

ישראל שותק לרגע, ולאחר מכן אני מזהה צליל של חיוך בקולו, מה שגורם לי להתפלא. מהר אני מבינה שזה לא חיוך מוזר, זה חיוך של נחישות.

"ב-1935 בן דוד של אבא שלי, שהיה בארץ, מראשוני הביתרים, יצא מבית כנסת עם המתפללים, ונאבק בערבים שתקפו אותם. הוא ויתר על חייו כדי שאחרים יוכלו לברוח. הוא נטמן בהר הזיתים, ואת ההספד עליו כתב בן ציון נתניהו. ב-1948 אבא שלי איבד עין במלחמת השחרור, זה אחרי שיצא ממחנות ההשמדה ב-1945. ב-1968 אבא של אשתי נשאר נכה ממלחמת התשה, ב-1973 אח של אשתי נהרג – על שמו קרוי אבנר. ב-1987 נדקר אח נוסף בהר הבית על ידי ערבי, ובשנת 1990 – נהרג בן דוד בפיגוע בקו 405. בשנת 2001 נהרג הרב אלימלך שפירא בפיגוע בפדואל, אף הוא בן דוד".

אני כבר לא נושמת למשמע התיאור שישראל שולף מבלי מעצור, ואני מבקשת לדעת אם יש עוד. כמה אפשר?

"מה שאני רוצה לומר בזה", הוא מיד מסביר באותו טון נחוש והחלטי – "ששום דבר לא יפחיד אותנו".

לקראת סיום, אולי כדי לחדד את המסר של הגאווה, ההמשכיות, ואפס ויתורים בשום מצב, הוא מספר לי סיפור קצר נוסף, אותו סיפר אביו לצוות של סטיבן שפילברג בשנת 1995, שאספו עדויות על השואה.

"זה היה בספטמבר 1942, יום כיפור במחנה עבודה של הצבא הגרמני. אבי ששירת שם, ניגש עם קבוצת יהודים למפקדי הבסיס וביקשו רשות להתפלל ביום הקדוש. מכיוון שזה היה מחנה של הצבא, הוא עוד היה בהתחלה איכשהו נסבל, ואישרו להם את התפילה. התאספו האנשים מאחורי אחד הצריפים ועמדו להתפלל.

במקום, שהיה בסיס אספקה גרמני גדול – עבור הכוחות שלחמו ברוסים, היו הרבה פסי רכבת. פתאום עצרה במקום רכבת. היה צורך לפנות את הפסים, והיא לא יכלה להמשיך. הרכבת הזו הובילה יהודים מבלגיה למשרפות באושוויץ. באחד הקרונות הצליח  אחד היהודים להגיע לחלון. הוא פתח אותו, הביט סביבו, ולפתע ראה חבורת יהודים עומדים ומתפללים. הוא החל לצעוק: 'אנחנו יהודים מבלגיה, מובילים אותנו למוות, תזכרו שצריך לנקום'! האיש שב וצעק וחזר על אותם משפטים שוב ושוב.

התיעוד הזה של אבי היה ביום קיץ, נכדים רבים הגיעו באותו יום לביקור. פתח אבי את החלון, הראה לאנשי הצוות את הילדים המשחקים בחצר, ואמר: זה הנקמה שלי".

ומתוך האופטימיות הזו, עליה מכריז ישראל שפירא ללא היסוס, אני יודעת שלאילה הקטנה נכונה התמודדות לא פשוטה, כדי לשקם את חייה, אבל גב איתן יהיה לה – בוודאות.