קטיושה מתוקה שלי

זה קורה במשפחות הכי טובות. היצר הרע יודע באומנות דייקנית כיצד להכניס מקלות רעים ולהבי סכינים, בגלגלי משפחות שראוי להתפאר בהן. השלום, האחווה והידידות יכולים לשוט להם על נחלי ופלגי מים של אהבה משפחתית חמה ונעימה, וממש ראוייה לקנאה. השמחות המשותפות, הטיולים המשפחתיים, האבא יושב בראש השולחן וכל אחד לפי התור אומר וורט מחודש שבדיוק מתאים לארוע, לשמחה, לבר-מצווה, וליום הנישואין של הזוג המארח. נכון, צפוף, לפעמים אפילו מלאה, אבל בכל זאת משפחה רחבה למופת. וזרעו לברכה, ממש תענוג לעיניים וגם לאוזניים. יצר הרע סבלן. הוא יודע שמאחורי מנגינות השלום ונאומי האחווה מרחפת לה מאחור רוח מלחמה, שטנית, זוממת רעה, שרק ממתינה לסדק קטן בתמונה האופורית הזו, כדי לפרוץ קדימה ולחולל בוקא ומבולקא, אש ותמרות עשן, שינאה ופירוד, נאצות וגידופים, ושאר מרעין בישין.

"אנחנו שלושה אחים ואחות בכורה אחת לאבא אחד, עליו השלום. אמא נפטרה כשהיינו צעירים למדי. אבא לא רצה להינשא בשנית, כדי שלא נסבול מסימפטום האמא החורגת. הוא היה אבא צדיק. הפיץ חום ואהבה לכל אחד מאיתנו באופן שווה, אף אחד לא הרגיש מקופח, וגם קינאה לא קיננה במעוננו. היינו ארבעה יתומים, אחותי הבכורה בת ה-16, אחי השני בן 15, ואנחנו התאומים בני 10. אבא עבד קשה כפועל בנין, ולא חסך מאיתנו דבר. "כולנו למדנו בישיבות קדושות, ואף פעם לא חסרו לנו דמי כיס. אבא דאג לטלפן פעם או פעמיים בשבוע, ואחת לשבועיים קפץ לבקר אותנו עמוס כל טוב הארץ. נכון, הלב היה שבור בלי אמא, הגעגועים קרעו לנו את הלבבות, אבל אבא היה נחמה גדולה. הוא ידע לחבק ולנשק כמו אמא, ולתת מכה כשצריך, כמו אבא. הוא ביצע את כפל התפקידים בצורה הכי מושלמת שניתן להעלות על הדעת. "גרנו בעיר צפונית בדירה בת שלושה חדרים, קטנטנים. היא היתה עבורנו ארמון מלכות, למרות שכל פינה בבית הזכירה את אמא, ותמונתה בסלון תמיד שבתה את ליבנו. אני זוכר את עצמי במשך שנים טומן את הראש עמוק בכרית, ובוכה מגעגועים. ואז מגיע אבא, מלטף את ראשי, מנשק ואומר לי "איבני, אמא בשמים שמחה, אתה לומד תורה בישיבה...". מילים פשוטות שנותנות כוח.

"השנים חלפו. גדלנו. אבא ברגישות מופלאה חיתן אותנו אחד אחד. לא נח ולא רגע עד שבדק כל משודכת מן המסד ועד הטפחות, העיקר שבניו יהיו מאושרים. "תראו בני" היה אומר "אני לא מאמין שאמצא לכם כלות כמו אמא שלכם ז"ל, אבל אני אעשה הכל כדי שיהיה לכם טוב עם עקרת הבית משורש נשמתכם, כמו שהיה לי טוב עם אמכם עד שהשיבה נשמתה בטהרה". "התחתנו בעניות, ליתר דיוק בצניעות. אבא נתן לכל אחד מאיתנו כמה אלפי שקלים דמי שכירות לשנה. סייע במימון חתונה צנועה ורקד כמו נער צעיר בחתונות, למרות גילו המתקדם. הערצנו אותו כל האחים והשתוקקנו, כל אחד, להיות הורה נפלא כמוהו. כל כך פשוט, וכל כך גדול. "עשינו לו כבוד מלכים. כל שבת הוא התארח אצל אחד מאיתנו. בחגים, בימי הנישואין, בשמחות השונות, היינו נפגשים כל המשפחות עם אבא באחד הבתים. הוא ישב בראש השולחן כמו מלך, הנכדים היו מנשקים לו את היד ועטרו לראשו עטרת פז. במוצאי שבת היינו מחזירים אותו הביתה בנשיקות וחיבוקים. הוא היה מאושר, אנחנו היינו מאושרים, חשבנו שמשפחות כמו שלנו, אין בעולם. והאמן לי שזה לא רחוק מן האמת. "אבא חלה בסכרת, אחר כך בניוון שרירים. אין שליטה על הזיקנה. ערכנו אסיפת אחים והחלטנו שאחד מאיתנו חייב לטפל בו באופן רציף, השאר יעזרו. אני הצעיר מבין התאומים, התנדבתי לקבל את אבא אל ביתי השכור בפאתי אותה שכונה. אבא התעקש להשאר בביתו, "אני לא עוזב את הבית שבו גידלתי אתכם עם אמא..." אמר "מי שרוצה לעזור לי שיבוא לגור אצלי".

אחי החליטו "דוד, סיים את חוזה שכר הדירה שלך, ולך לטפל באבא בביתו. "עשיתי זאת בשמחה. כיבוד אב מצווה נפלאה, שיש לה שכר של אריכות ימים. רעייתי ברכה על הרעיון, וילדי מאד אהבו את סבא. נכנסנו לבית אבי, ובמשך למעלה מ-10 שנים מסרנו נפש בשבילו. באהבה. בשנתיים האחרונות הוא היה נכה ממש שאינו שולט על צרכיו, אך עדיין שמר על כבודו העצמי. הייתי מטפל בו בעדינות, ומשמיע לו מילות ניחומים ועידוד. ודברים היוצאים מן הלב, נכנסים אל הלב. אשתי ואנוכי חשנו, שהילדים שלנו מתחנכים באווירת החסד הנדירה הזו, שהיא לכשעצמה מתנה משמים. "בשבת פרשת "ראה" לפני חמש שנים אבא נפטר. אחרי השבעה, הגיע הביתה עורך דין צעיר ובידו צוואה חתומה. לאבא היו מספר קופות גמל אותן הוא ביקש לחלק שווה בשווה בין ארבעתנו. את דירתו הקטנה הוא הורה להעביר אלי, רק אלי בטאבו. כך הוא ביקש לתגמל אותי על מסירות של 10 שנים. הרגשתי נבוך, אבל גם מאושר. סוף סוף יש לי דירה. וכאן נכנס השטן לתמונה. אחותי ושני אחי לא כל כך אהבו את הרעיון וניסו לשדל אותי למכור את הדירה ולחלק את שוויה בינינו. לאף אחד מאחי אין דירה והם משלמים שכירות חודשית בדוחק. אל תשאל למה ומדוע התעקשתי שהדירה שלי, והיא מגיעה לי על פי צוואת אבא.

מכאן ואילך החלה מסכת של מריבות וגידופים, קנאה, שינאה ותחרות. אני עמדתי על שלי, והם בשלהם. ובשורה התחתונה המשפחה המפוארת התפרקה לחלוטין. אחַי, אחד אחרי השני עזבו את הצפון. אחותי עברה לאלעד-מזור החדשה, אחי הגדול התמקם בקרית-ספר, ואחי התאום עבר לאופקים. אני נשארתי בדירה שנתן לי אבא. "שלוש שנים אחר כך פרצה מלחמת לבנון השניה, 5,000 קטיושות נחתו בגליל ובצפון. הקטיושה פגעה בקיר המטבח של הדירה שירשתי מאבא וזרעה שם הרס רב. בנס לא נפגענו. ירדנו בזמן למקלט, כשעלינו למעלה ראינו את החורבן. הרהיטים חלקם עלו באש, המקרר התפרק, הארונות הוטחו על כל קירות הבית... נזק עצום. נמלטנו דרומה. אחי ואחותי לאחר שנות הניתוק חיפשו אותי, וביקשו לארח אותי עם משפחתי... הם העלימו את הקפדתם, או שסלחו כליל. אינני יודע. "התביישתי, לא הרגשתי נוח. אני מתגורר כאן בנתניה בפנימיית נוער, בתנאים של גלות ממש. סובל ושותק ומזיל דמעה. "תאמין לי שאני יודע למה אני בגלות. הקטיושה המתוקה שלי היא בת קול משמים שלימדה אותי לקח: לעולם יהא אדם וותרן בממונו. כשם שגרמתי לגלות ופיזור של המשפחה המורחבת שלי, קיבלתי גלות בעל כורחי. התפזרתי. הבית שלי מנופץ, המשפחה מפורקת. "בעזרת השם, עם תום המלחמה, אני מוכר את הדירה ומחלק את שוויה בין כולנו. טוב פת חרבה ושלווה בה, מבית הרוס ומשפחה של קרעים קרעים".כך סיפר לי דוד מאירי תושב הצפון בשלהי מלחמת לבנון השניה, ביום קייצי מהביל בנתניה. וכל מילה מיותרת.

הסיפורים באדיבותו של הסופר והעיתונאי הרב קובי לוי מתוך סידרת ספרי "העיתונאי"

ניתן לרכוש את סדרת הספרים בהידברות שופס