להיות צמחוני זה יותר מוסרי?

ישנם אנשים שנחשפו לצמחונות, ומאז חשים רע עם עצמם על כך שהם מתאווים לבשר ו"נהנים" על חשבונם של בעלי החיים. בתוך תוכנו, כולנו היינו רוצים להיות בריות רוחניות "מושלמות", שלא מזיקות לאף יצור, ושלא נדרשות לתאוות ויצרים משום סוג. את זאת נשיג ללא ספק בעולם הבא. אך בעולם הזה נבראנו עם גוף בעל צרכים ותאוות שונים, שהתורה מלמדת כיצד להגבילם מבלי להתנזר מהם. מטרת האדם בעולם הזה היא לקדש את החומר ולרומם את נשמתו מתוך החומר, להתמודד ולהגביל את יצרינו למען ה', מבלי להתכחש לטבענו האנושי. לכן, השאלה הראשונה שאנו צריכים לשאול היא, האם אכילת בשר היא טבע אנושי מולד או נרכש? האם האדם נועד להיות אוכל בשר, או צמחוני?

התורה טוענת שעד ימי נח היו כל בני האדם צמחונים, מה שיכול להצביע על כך שהפיזיולוגיה שלהם היתה אולי שונה משלנו (ראיה לדבר, שבדורות אלו בני אדם חיו במשך מאות שנים). בנוסף, ייתכן שהתוספתן שלנו הוא שריד מימי אדם הראשון, בהם יכלו בני האדם להשיג את כל הנדרש להם בקלות מן הצומח ולעכל תאית כמו כבשים וארנבים.

מכל מקום, לאחר המבול הותרה אכילת הבשר, ומכאן בני האדם קיבלו לראשונה את הטבע הפיזיולוגי והנפשי מאת הבורא לצרוך בשר.

מבחינה פיזיולוגית, לא ניתן להכחיש את העובדה שיש לאדם בימינו את היכולת הפיזית לאכול בשר ולעכל בשר, תוך שהוא משיג ממנו אנרגיה (קלוריות), חלבונים וויטימנים חשובים לגופו.

מנגד זאת, גוף האדם כלל אינו יכול לעכל תאית (צמחייה ועשב) כמו כל בעלי החיים הצמחונים, כגון ארנבים, פרות וכבשים. כמובן שאכילת בשר בצורה מופרזת, ובמיוחד בשר אדום, אינה בריאה לגוף, במיוחד בתקופה זו של דור השפע וההגזמה. עלינו לזכור שגם שתיית יין במידה מופרזת מזיקה לגוף, למרות שהיין מגיע במקורו מן הצומח. כל מאכל יכול להזיק לגוף במידה מופרזת. לשם כך המציאו ארגוני הבריאות את "פירמידת המזון" הידועה.

חכמי ישראל נהגו לאכול בשר רק בשבתות וחגים ולא בימי חול. נוכל לומר, כי במידה מבוקרת, הבשר בריא ואיננו מזיק לגוף האדם. על כן פירמידת המזון המקובלת בארץ ובעולם ממליצה לאדם הממוצע לצרוך מרכיבים מן החי.

הבורא יצר אותנו עם הטבע והתאווה לאכול מזון מן החי, בשר, ביצים וחלב, ולא כיצורים צמחוניים. קיימת הסכמה מדעית גורפת שהאדם הוא "אמניבור", שפירושו, אוכל-כל.

בספר דברים (פרק יב, טו) מתיר ה' את אכילת הבשר, ומכנה אכילה זו בשם תאווה: "רק בכל-אוות נפשך תזבח ואכלת בשר, כברכת ה' אלוקיך אשר נתן לך בכל שעריך... ואמרת אוכלה בשר, כי תאווה נפשך לאכול בשר - בכל-אוות נפשך תאכל בשר".

התורה מתארת את אכילת הבשר כדבר משמח: "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך" (דברים כז, ז).

כפי שאנו רואים, התורה מתייחסת לבשר כאל תאווה אנושית ידועה ומפורסמת בטבע האנושי, וכמו במרבית התאוות, מוסרת לנו היהדות מגבלות כיצד למסגר את תאוותנו, כלומר: אילו בעלי חיים מותרים ואסורים באכילה, באיזו דרך יש לשחוט את בעלי החיים שהותרו לנו, ואיסורים נוספים, כמו האיסור לאכול את הדם.

חז"ל נדרשו גם הם להתייחס לסוגיה זו לפני קרוב לאלפיים שנה, בהקשר מעט שונה. כאשר נחרב בית המקדש השני, חשבו לגזור איסור על אכילת הבשר מטעמי אבלות על בית המקדש. אך חז"ל לא תיקנו איסור זה משום הטעם: "שאין גוזרין גזירה על הציבור, אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה" (מסכת בבא בתרא, דף ס, עמוד ב).

כלומר, חז"ל הגיעו למסקנה שבני האדם לא יהיו מסוגלים לעמוד באיסור גורף על אכילת הבשר.

אם נביט בעולם סביבנו, נגלה שמאז הופיעה האנושות ועד עצם היום הזה, לא נוצרה מדינה אחת בעולם כולו שבחרה להיות צמחונית. גם התרבויות הטבעיות ביותר, הסינים, האפריקאים והאינדיאנים, עסקו בצייד וצרכו בשר ודגים. אמנם היו לאורך ההיסטוריה קבוצות וכתות שבחרו באורח חיים צמחוני, אך לעולם לא תרבות שלמה שבחרה בצמחונות כאורח חיים. חז"ל גילו לנו את הסיבה לכך: מכיוון שאכילת הבשר הינה טבע אנושי, אין מצב שבו ציבור שלם יהיה מסוגל להתנזר ממנה. צמחונות היא סוג נוסף של התנזרות מטבע אנושי, וככזו היא היתה ותישאר נחלת יחידים.

הבורא בכבודו ובעצמו יצר את התאוות שלנו, והוא אשר טבע במין האנושי הנאה גדולה כל כך מאכילת בשר, מלבד הצורך הטבעי להשגת אנרגיה וויטימינים. זו הסיבה שכל התרבויות הגיעו לכך.

יש הטוענים כי לאחר בוא המשיח והגאולה, כשנהפך לבריות קדושות ורוחניות יותר, נתעלה על רבות מהתאוות האנושיות עימן ירדנו לעולם, ואז לא נזקק שוב לאכילת הבשר. זו היתה גישתו של הרב קוק זצ"ל, שלא היה צמחוני, אך טען שלאחר הגאולה נתקדם שוב למדרגה זו של האדם הראשון. יחד עם זאת, הרב קוק גם הזהיר שהנסיון להגיע למידה שכזו לפני הגאולה יבוא על חשבון הדאגה לבני האדם, מכיוון שכיום כח האהבה של האדם מוגבל. על כך נדון בהרחבה בהמשך הכתבה.

מטרת הדברים הללו היתה לומר, שאם האדם נברא כיצור שאוכל ומתאווה לבשר, ובנוי לצרוך בשר הן מבחינה גופנית והן מבחינה נפשית, הרי שלא יהיה זה הגיוני להטיף "מוסר" שלא לאכול מזונות מן החי. שכן, כך הבורא יצר אותנו. כמובן שכיהודים עלינו להגביל את תאוותנו כפי שמורה לנו התורה, לדאוג ולרחם על בעלי החיים כפי יכולתנו, אך לא מוטל עלינו בשום אופן להתנזר מהטבע האנושי שלנו.

האם בעלי חיים סובלים כבני אדם?

למרות שהבורא טבע בנו את הצורך והרצון לאכול בשר, עדיין יש אנשים שמרגישים רע עם העובדה, שבעלי החיים נדרשים לסבול על חשבוננו.

בכתבה הקודמת הבאנו דוגמאות רבות לרגישות הרבה בה התורה דורשת מאיתנו לנהוג עם בעלי החיים שברשותנו, משום שאין ספק שבעלי חיים מרגישים צער וכאב, אך האם הם מרגישים צער כמו בני אדם?

נראה שככל שהתרחק האדם מן הטבע ומן הטיפול הישיר בבעלי החיים - כך הוא נוטה יותר ויותר להאנשה כלפיהם.

ההיכרות של מרבית הילדים בדורנו עם בעלי חיים, מגיעה מדמויות מצויירות שפגשו על המרקע ובספרים, יותר מאשר הגידול והטיפול בתרנגולות ובעזים. אנשים שוכחים מהם בעלי החיים, ועל כן מאנישים אותם יתר על המידה.

רבים שכחו, או אינם יודעים, שבעלי החיים פועלים על אינסטינקטים (תכונות מולדות), ואינם חושבים מחשבות או מבינים. ציפורים אינן לומדות לעוף, אלא ידיעה זו טבועה במוחן כתכונה מולדת, בדיוק כפי שנמלה יודעת כיצד לבנות קן או להשיג אוכל בשיירה. בעלי חיים אינם יודעים כלל מהם "רחמים": אותה חתולה שדאגה במסירות נפש לגוריה הקטנים, תהיה מסוגלת לתקוף אותם כעבור כמה חודשים עבור פיסת מזון, כאשר יהיו בוגרים יותר. דובים שנקלעים לרעב ממושך יאכלו את הגורים שלהם, כי רק כך הם יוכלו לשרוד ולהביא עוד גורים לעולם בעתיד.

אין בעלי חיים "טובים" או "רעים" בטבע, כי אין להם בחירה בין טוב לרע. מעשיהם נקבעו עבורם מראש, והם מתנהגים באופן אוטומטי לפי התכונות הטבועות בהם. מכיוון שבעלי החיים פועלים על פי אינסטינקטים, ניתן למצוא דרכים קלות לאלף אותם.

מכאן נבין, שאין לבעלי החיים מחשבה מוסרית או רעיונות של צדק, שכן, כל פעולותיהם נובעות מתכונות מולדות שהבורא טבע בהם במטרה שיצליחו לשרוד בטבע.

הזברות אינן מתלוננות על כך שיש אריות, הן פשוט חיות את הסיטואציה הזו בדיוק כפי שקודם לכן אכלו עשב ושתו מים. ה' ברא את בעלי החיים ללא יכולת מוסרית, כך שהם אינם מבחינים בין טוב לרע, ולכן מטבעם אינם מתלוננים על מה שאנו מגדירים כרוע או כסבל. זברה שנטרפת על ידי אריה לא מרגישה את הצער-המוסרי שאנו מרגישים כלפיה, היא אינה שואלת "למה?", ואין לה תחושה של חוסר-צדק, עצב או כעס כלפי הבריאה. היא מקבלת את הדברים כפי שהם, ואינה מצטערת על כך שמתה "על לא עוול בכפה".

כמו כן, בשונה מבני האדם, בעלי החיים אינם נגעלים מריח רע, ואף עשויים להימשך אליו. בהמות מטבען מצטופפות בקבוצות דחוסות גם בטבע, יושבות במקום אחד במשך שבועות וימים, ואינן חשות שעמום כבני אדם. ארנבים וחיות רבות מסוגלות לשבת ימים וחודשים במחילות.

יש לשים לב, כי אין פירוש הדבר שבעלי חיים אינם מרגישים צער וכאב. ברור מעל לכל ספק שיש לבעלי החיים רגשות. יחד עם זאת, אין להם שליטה ומחשבה על הרגשות הללו. ומכיוון שאין לבעלי החיים מחשבה ובחירה, יש להימנע מהאנשה המציירת להם תכונות אנושיות של הבנה ורגש מוסרי.

בנוסף, אין ספק שבעלי חיים מתוחכמים יותר, מרגישים יותר צער, מאשר בעלי חיים "פשוטים". העובדה שאנו היהודים אוכלים רק בעלי חיים תמימים וחסרי הבנה (כגון פרות ותרנגולים), מבטלת מאיתנו מידה של אכזריות הנפוצה אצל הגויים בעולם, האוכלים בעלי חיים מתוחכמים יותר (כגון חזירים, כלבים, חתולים, קופים, דולפינים, לוויתנים וכו').

האם מטרת המצוות היא לרחם על בעלי החיים או לרומם את האדם?

אמנם ראינו דוגמאות למצוות רבות שלכאורה מראות התחשבות כלפי בעלי החיים, ואף הגמרא מציינת דוגמאות רבות להקפדה של ה' כלפי מי שמזלזל בכאבם של בעלי החיים. אך אין פירוש הדבר שמצוות אלה נועדו עבור בעלי החיים. עובדה שבעלי החיים הורגים ונהרגים בטבע, עם או בלי האדם.

חז"ל אוסרים לומר שמצוות שונות נועדו עבור בעלי החיים, כי יש לראות בכל המצוות את גזירותיו של מלך. כך נאמר במשנה: "אומר על קן צפור יגיעו רחמיך... משתקין אותו" (משנה במסכת ברכות דף לג, עמוד ב). כלומר, אדם שאומר שמצוות שילוח הקן מראה את רחמיו של הקב"ה על בעלי החיים, עוצרים אותו ומתקנים את דבריו. הרמב"ם מבאר, שאם מצוות שילוח הקן נועדה עבור היונים, אז התורה היתה צריכה לאסור את אכילת כל בעלי החיים מטעם זה של "רחמים" על בעלי החיים.

הקב"ה בעצמו יצר מציאות שבה בעלי חיים טורפים אלו את אלו, אם כן, מדוע ידרוש מאיתנו לרחם על בעלי החיים שברשותנו, כאשר אינספור בעלי חיים כבר נטרפים באכזריות בעולמו?

התשובה לכך נמצאת בפתגם שאמרו חז"ל: "לא ניתנו המצוות, אלא לצרף בהן את הבריות" (בראשית רבה, מד, א). כמו שהצורף מצרף את היהלומים, כך המצוות מתקנות אותנו ומרוממות את נשמותינו. הבורא יתברך נתן לנו מצוות אלו הנוגעות לצער בעלי חיים, לא עבור בעלי החיים - אלא עבורנו, בכדי להחדיר בליבנו את מידת הרחמים על הבריאה.

כך, לדוגמא, התורה דורשת מאיתנו לכסות את הדם של הבהמות הנשחטות, וגם לא לאכול את הדם. בנוסף, התורה אוסרת לאכול גדי בחלב אמו. מובן שמצוות אלה לא נועדו עבור בעלי החיים, שבמילא לא מבינים דבר, לא בחייהם ובטח שלא במותם. אלא, שהמצוות נועדו ללמד אותנו לא לזלזל בבריאה ובמה שניתן ברשותנו. זוהי הדרך של התורה להטביע בנו מידת אכפתיות, חשיבות ורחמים, שבאמצעותן זוכים אנו להידמות לקב"ה.

חשוב לא לצער בעלי חיים - למען חיזוק רגש הרחמים שלנו. הקב"ה לא רוצה שנאבד את צלם האנוש שלנו, אך מותר לשחוט ולאכול בעלי חיים, ולהשתמש בהם לצורך. כך נקשר האדם לבריאה שיצר הקב"ה, על ידי השימוש בטבע ובבעלי החיים, במידה ובהגבלה שמפתחת אצלו את רגש הרחמים. דווקא המגע והצורך בבעלי החיים מאפשר לנו לקיים מצוות אלה, שמצרפות את הבריות.

האם קיימת סכנה מוסרית בצמחונות?

במבט ראשון השאלה נראית מצחיקה. על פי רוב הצמחונים הם אלו אשר יאשימו אותנו, את "אוכלי הבשר", בחוסר מוסריות. אך, עד כה ראינו שהאדם נברא עם הצורך והתאווה לאכול בשר, וגם למדנו לא להאניש את צערם של בעלי החיים יתר על המידה. כמו כן למדנו שמטרת התורה היא לרומם האדם, וללמדו כיצד להגביל את תאוותיו מבלי להגבילם. ההתנזרות אינה מומלצת בעיני התורה, ואפילו נזיר שמתנזר מיין ותספורת, נאלץ בסוף ימי נזירותו להקריב קורבן חטאת. כך חינכו אותנו חז"ל במסכת תענית (דף כב): "אסור לאדם שיסגף עצמו".

שלמה המלך החכם באדם כתב: "אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר, למה תישומם?" (קהלת פרק ז, טז), תישומם פירושו להיות פרוש ומובדל מן הבריות (ע"פ מצודת דוד).

הקב"ה ברא את האדם כדי שישתמש בתאוותיו ובצרכיו לעבודת הבורא, ולא כדי שיתנזר מהם. האם יהיה זה נכון "להתחכם" ולנסות להיות "צדיק הרבה"?

צמחונים רבים בטוחים שהם צדיקים יותר מרוב בני האדם, וגם אם אינם אומרים זאת במפורש, הם חשים שההתנזרות שלהם מוכיחה על עליונותם המוסרית, על היכולת שלהם להתגבר על הטבע האכזרי שיש באדם. מלבד התמודדות עם גאווה, עשויים חלק מהצמחונים לחוש זלזול ואף התנשאות כלפי "אוכלי הבשר", שאינם "חזקים" או "מתחשבים דיים" להתנזר מתאווה זו.

שלמה המלך אמר: "אלוקים עשה את האדם ישר, והמה ביקשו חשבונות רבים" (קהלת פרק ז, כט). האם ייתכן שהתעסקות מוגזמת ברגשותיהם של בעלי חיים עשויה להוביל לאכזריות כלפי בני אדם?

לפני שנציג דוגמאות, עלינו להדגיש תחילה שיש להזהר מאוד מדימויים והשוואות הנוגעות לשואה הנוראה. השוואות אלו נוטות לרוב לדמגוגיה ורחוקות מן האמת. כך לדוגמה, רבים טוענים שהיטלר ימ"ש היה צמחוני, אך האמת היא שהוא לא היה צמחוני מתוך בחירה, כי אם מסיבות רפואיות.

למרות הנאמר, ובהסתייגות רבה מהקצנת הנושא, ניגע בנקודה חשובה וגם רגישה זו, והיא העובדה המאוד מוזרה שרבים מן החוקים המדיניים הנוגעים לצער בעלי חיים, נוסדו לראשונה בגרמניה הנאצית... הנה מספר דוגמאות:

"ב-21 באפריל 1933, בסמיכות מיידית לעליית הנאצים לשלטון, העביר הפרלמנט שורת חוקים המסדירים שחיטת בעלי חיים. ניסויים בבעלי חיים הוצאו מחוץ לחוק בבווריה ובפרוסיה, ואחר כך הותרו בתנאים מגבילים. סוסים, כלבים, חתולים וקופי אדם זכו להגנה מיוחדת. היו חוקים מיוחדים בנוגע לפירזול סוסים והמתות חסד, ואף הנחיות באשר לבישול לובסטרים וסרטנים במסעדות. בשנים 1934-1935 עבר המיקוד בחקיקה הנאצית לחיות הבר. הענישה על עבירות על החוק היתה חסרת תקדים בחומרתה ביחס למקובל במדינות אחרות באותה תקופה... ב-1936 נוסד האיגוד הגרמני לפסיכולוגיה של בעלי חיים, וב-1938, נושא ההגנה על בעלי חיים התקבל כחומר לימוד רשמי בבתי ספר ציבוריים ובאוניברסיטאות בגרמניה. העיסוק בהגנה על בעלי חיים בגרמניה הנאצית נמשך כמעט עד סוף מלחמת העולם השנייה" (פורסם בכתבה בשם "עבודת הגבולות בגרמניה הנאצית" (Ynet, 21.04.09), מתוך הספר Regarding Animals).

מבחינה פסיכולוגית, קשה מאוד להסביר תרבות שכזו: כיצד ייתכן שאנשים שהיו רוצחים בני-אדם ללא רגשות מצפון, באדישות קרה ומחושבת, התחשבו כל כך בצערם של בעלי החיים? האם הסתירה אינה זועקת מאליה?

הבה נזכור שהנאצים לא ריחמו גם על בני מינם הגרמנים, והיו רוצחים בתאי הגזים נכים וסוטים שלא פגעו באיש, במחשבה שבכך הם משבחים את הגזע שלהם (תוכנית זו נקראה בשם T4 ובה רצחו כ-90 אלף גרמנים בעלי נכויות, מומים מולדים ומחלות). אם על נכים ומסכנים שהם בני-משפחתם לא ריחמו, והיו חונקים למוות ללא נקיפות מצפון, מדוע, אפוא, דאגו והתחשבו כל כך שלא לצער בעלי חיים בעת הריגתם? כיצד ייתכן שעל בני אדם ערכו הנאצים ניסויים רפואיים איומים ומפלצתיים, ובו בעת אסרו לערוך ניסויים רפואיים על בעלי חיים?

חלילה וחס מלומר, או אפילו לרמוז, שיש קשר כלשהו בין רצח לבין צמחונות, כי עובדה שהנאצים לא היו צמחונים. אך מצד שני, גם לא נוכל להתעלם מהעובדה שתרבות שכה דאגה לסבלם של בעלי החיים, ואף התעניינה מאוד ב"פסיכולוגיה של בעלי חיים", מנגד זאת התעללה כה רבות במין האנושי באדישות קרה ומחרידה עד אין קץ. כיצד הדבר ייתכן?

גם בשנות האלפיים שמענו על "דאגה" דומה לבעלי חיים, כאשר אנשיו של ארגון צמחוני ידוע, שלחו בעבר מחאה אל יאסר עראפת בגלל הפגיעה בבעלי חיים, לאחר ש''חמור תופת'' טעון בחומר נפץ נהרג במהלך פיגוע טרור נגד ישראלים...

גארי יורופסקי, טבעוני נלהב המדבר רבות בשבח הטבעונות, טוען שהוא חס על בעלי חיים כפי שהוא חס על בני-אדם, אך מי שיעקב אחרי פעולותיו יגלה שאין לו בעיה לפגוע ברגשותיהם של בני אדם בשל דאגתו לבעלי החיים. באתרו כתב: "הגיע הזמן לשחרר בכוח את בני משפחתנו החיות מהשובים שלהם, אפילו אם זה אומר לפצוע או להרוג מישהו במהלך הדברים". בעקבות אמירה זו ביטלו האוניברסיטאות את הרצאותיו.

והשאלה שאנו שואלים: האם רחמים רבים מידי על בעלי חיים עשוי להוביל לזילות בבני אדם?

בתנ"ך אנו מוצאים התייחסות ישירה לכך: "זובחי אדם - עגלים ישקון" (הושע פרק יג, ב). פסוק זה טוען שחיבה מוגזמת לבעלי חיים יכולה להוביל לזילות בבני אדם.

חשוב שוב להדגיש, שאין בדברים אלה כדי לקשור חלילה בין פגיעה בבני-אדם לבין צמחונות או טבעונות. מטרת הנאמר היא רק להדגיש את הסכנה המוסרית המרחפת על מי שחש אמפתיה מוגזמת מידי לבעלי חיים. ובמילים אחרות, אהבה רבה מידי לבעלי חיים עשויה לבוא על חשבון אהבה לבני אדם.

גיא (הפרטים שמורים במערכת), אינטלקטואל בן 40 ואיש משפחה שזכיתי להכיר באופן אישי בתור אדם ישר ומוסרי מאוד, שלח אלי את הסיפור האישי הבא:

"מאז שעמדתי על דעתי, היתה בי חיבה וחמלה כלפי בעלי חיים. בשלב מסויים החלטתי שעלי לתרגם זאת למעשים, והחלטתי לאמץ שני כלבים. באופן טבעי חיבבנו אותם ככל שעברו הימים. במקביל נחשפתי לזוועות שנעשות במשחטות ברחבי העולם ובישראל. כשהבטתי על הכלבים, הבנתי שאין באמת הבדל בינו לבין הפרה שבמשחטה. בעקבות מחשבות אלו, לאחר זמן מה, התחלתי לאמץ אורח חיים צמחוני. בנקודה זו האמפתיה וההזדהות הרגשית עם בעלי חיים נסקה מעלה מעלה, ויחד עם זאת האמפתיה לבני אדם החלה להיסדק ולהתערער. חשתי שבעלי חיים אלו הינם אנוסים בטבעם, חסרי בחירה וחסרי אונים, בעוד בני האדם רודים בהם ומשעבדים אותם לצרכיהם בשל יכולותיהם השכליות כבני אדם. המסקנה המתבקשת ממסקנה זו: בני האדם הם הרעים, ובעלי החיים הם הקורבנות. צורת החשיבה הזו שחלחלה אט אט לתודעתי, למעשה עיוותה סולם ערכים יסודי בתוכי מבלי שהבחנתי בכך. כאשר נתקלתי באדישות או התעלמות מסבלם של בעלי חיים, חשבתי את בני האדם לאכזריים. לא הייתי אקטיביסט, אבל בתוך הנפש פנימה שיוויתי לבעלי החיים מערך רגשות אנושיים, תחושות פסיכולוגיות, ואפשר לומר שיצרתי האנשה לבעלי החיים. הדבר הביא אותי לזלזול בבני אדם, שהם כאמור הצד הרע שבסיפור. עיוות פסיכולוגי זה מסוכן מאין כמוהו - השלכת תכונות אנושיות ומרכיביהם על בעלי החיים הרסנית ומסוכנת לנפש. רחמנות ורגישות יתר כלפי בעלי החיים גררה תוצאה של התעלמות מרגשותיהם של בני אדם. אינני טוען שכל צמחוני או טבעוני נמצא במצב זה, אולם מבחינה פוטנציאלית הוא קרוב לכך הרבה יותר מכל אדם אחר. ובנימה אישית יותר, הצמחונות והטבעונות לדעתי באה לחפות על חסכים נפשיים ולמלא בנפש מקומות שרוקנו מכל תוכן ערכי. לדעתי חובה לחמול על בעלי חיים, אך יחד עם זאת גם חובה לזכור שהם בעלי חיים ולא בני אדם".

דברים אלו מחזקים את מה שכתב הרב קוק זצ"ל, על כך שיש לאדם כח אהבה מוגבל בעולם הזה, כאשר האדם מרחם על בעלי חיים מעבר לנדרש ממנו - אהבה זו תינתן במוקדם או במאוחר על חשבון אהבתו לאחיו בני האדם. כך לדוגמה, מי שאוהב את כלבו הנאמן קצת יותר מידי, צריך להיזהר שאהבה זו לא תבוא על חשבון אהבתו וטיפוח ילדיו ה"פחות נאמנים".

במקורות נוכל למצוא שיש לתופעה זו יסוד פסיכולוגי עמוק, הנוגע לתכלית החיים.

רבי יוסף אלבו מזהיר בספר העיקרים, מפני התייחסות של הפקרות כלפי בעלי חיים, ומבאר שמסיבה זו התורה הגבילה אותנו בדינים רבים הנוגעים לאכילת הבשר, כיסוי הדם וכו', אך יחד עם זאת מזהיר אותנו הרב אלבו מפני דאגה יתירה, ומספר לנו שקין רצח את הבל רק לאחר שריחם על בעלי החיים יותר מן הנדרש ממנו, וזו לשונו:

"כי קין לקח לו אומנות לעבוד את האדמה, לפי שהיה חושב שאין יתרון לאדם על בעלי החיים, אלא בזה, בהיותו יודע לעבוד את האדמה, להיותו ניזון ממבחר הצמחים. כי אחר שראה האדם ניזון מן הצמחים כשאר בעלי החיים, חשב שרוח אחד לכל, וּכְמות זה כן מות זה... אבל עיקר החטא היה לפי שלא חשב היתרון שיש לאדם על בעלי החיים לכלום, וחשב גם כן היותו אסור בהריגת בעלי החיים אחר היותו שווה אליהם לפי דעתו, כי כְּמות זה כן מות זה, וחשב שעיקר תכליתו היה לאכול ולשתות אחר היותו ניזון מן הצמחים כבעלי חיים"  (ספר העיקרים, מאמר שלישי, פרק טו).

הרב אלבו מלמד אותנו, שעיקר החטא של קין בא מזה שהתייחס לבעלי החיים כבני אדם, ולא הסכים לשחוט אותם לקורבן.

מכאן אנו למדים יסוד חשוב: אכילת הבשר מזכירה לנו שיש בנו "צלם אלוקים" המבדיל אותנו מבעלי החיים, ולכן אנשים צמחוניים יחושו באופן פסיכולוגי קרובים יותר לבעלי החיים, ועשויים לאבד בכך את מידת החשיבות שהם מייחסים ל"צלם אלוקים" שלהם.

בנוסף, חשוב לזכור כי בעלי החיים נבראו לתועלת האדם, ובלעדיו הם לא היו נבראים. התורה מלמדת את האדם לעשות פעולות "בשריות" כמו קורבנות ולשמוח באכילתו, לא רק כדי להשתמש בבעלי החיים למטרות קדושות של שמחה והתעלות בעבודת הבורא העליון, אלא גם כדי להזכיר לו תמיד את תכליתו הרוחנית כאדם לעומת בעלי החיים. גם רחמים צריכים סולם עדיפויות. התורה מזכירה לנו זאת באופן תדיר, שאיננו כשאר בעלי החיים ותכליתנו חשובה משלהם.

עם זאת, אין זה אומר שהתורה מתירה להתייחס לבעלי החיים בהפקרות. כמו בכל עניין, התורה מלמדת אותנו לא להקצין רגשות. גם רחמים ללא מידה עשויים להזיק, כגון אותם יהודים שמרחמים כל כך על המחבלים ובני משפחותיהם, עד שהם תומכים באויבנו המבקשים לכלותנו. רחמים מופרזים יכולים להוביל לבסוף גם לשנאה. באופן דומה, האנשה ודאגה מוגזמת לבעלי-חיים יכולים להוביל לזילות בבני אדם.

אמנם אין איסור מן התורה להיות צמחוני. אולם, על הצמחוני להכיר ולהיזהר מן הנזק המוסרי שעלולה הצמחונות להובילו.

בע"ה נעשה את המוטל עלינו בתור עבדי השם, נשיג את המוסריות שלנו מתוך ובזכות התורה, ונשיג את התכלית האמיתית למענה נבראנו.