כל אחד ו"האתון" שלו

זעקה נוראית מקפיאת דם פילחה את השקט של שעות הבוקר המוקדמות  והקפיצה אותנו החיילים באחד מבסיסי צה"ל במדבר יהודה, מספר א. בהתרגשות רבה בסימפוזיון בסמינר "ערכים". מול עינינו הנדהמות שכב החייל ש. על מיטתו  כשנחש חנק ענק מסוג "אנקונדה כהה" כרוך על צווארו. נחש חנק זה עלול בשניות ספורות לחנוק למוות את טרפו. קפאנו מאימה על עומדנו ואין לאל ידנו לעשות מאומה. אני מביט בפניו החיוורות של ש. כשאנו מבינים שאלו רגעיו האחרונים ח"ו, והוא ממלמל בשפתיו בשקט כמה מילים. אך לנגד עינינו מתחולל נס מפליא, מספר א. באורח מוזר ובלתי מובן, מחליט נחש ענק זה לעזוב את צווארו של ש. באלגנטיות נחשית, ונפרד ממנו בשקט מבלי לפגוע בו וממשיך הלאה להזדחל בחולות מדבר יהודה. ש. קם מהמיטה חיוור כסיד ומספר לנו שברגעים אלו כאשר הוא ראה את המוות מול העיניים, הוא הבטיח לבורא עולם שאם הוא יישאר בחיים הוא משנה את דרכו וחוזר בתשובה שלימה, מספר א. ואכן – מסיים א. את סיפורו - ש. מאז שינה את דרכו וחזר בתשובה שלימה. נו... ומה איתך??  שואל המרצה את א. והלה משיב למרצה:  אני?? הלא הנחש טיפס על ש. לא עלי...

בפרשת השבוע "בלק" נפגשים אנו בפרופיל ההתנהגותי המוזר והמפליא של בלעם הרשע, אשר הכיר את האמת ונפגש עמה, בקירבה הגדולה ביותר שגוי יכול להגיע אליה. הוא ידע על כל ההיסטוריה הפלאית של עם ישראל בהיותו אחד מיועצי פרעה. הוא ראה כיצד כשלה תכניתו השטנית. הוא ידע על  כל ניסי מצרים וידע גם להרגיע את חששותיהם של כל אומות העולם בשומעם את הקולות האדירים של מעמד "הר סיני" כאשר נפל עליהם פחד שמא מבול בא לעולם. בלעם הרגיע אותו בספרו להם בפירוט מדויק כמה דורות התורה היתה גנוזה אצל הקב"ה, ומי הם בניו של הקב"ה שרצונו לתת להם את אותה תורה. בלעם היה נביא עם קשר ישיר לבורא עולם, כאשר שוחח עמו בנבואת הלילה בצורה הישירה ביותר.אך עם זאת, למרות ציווי הבורא לא ללכת עם זקני מדין, הוא מחליט בשנאתו לעם ישראל ללכת עמם, על אף הסיכון מפני בושות שעלולות להיגרם לו, אם לא יצליח לקלל את ישראל. בדרכו למואב משדד בורא עולם את מערכות הטבע וקורה משהו פלאי ביותר אשר לא היה מעולם, כמו שנאמר במשנה באבות: "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות" ואחד מהם הוא פי האתון". בלעם יוצא לדרכו כשהוא רוכב על אתונו, והיא מתנהגת בצורה מוזרה. בתחילה היא סוטה מן הדרך בלא סיבה לכאורה ובלעם מכה אותה. לאחר מכן היא לוחצת את רגלו אל הקיר והוא מכה אותה שנית כאומר לה: מה קרה לך היום? או אז היא רובצת ופותחת בשביתה ללא הגבלת זמן. והוא מכה בה בשלישית.

והנה לנגד עיניו מתרחש הפלא הגדול והמדהים: "ויפתח ה את פי האתון ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים? ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך" (במדבר כ"ב, כ"ח). נעצור כאן ונתבונן, עצם זה שבלעם מנהל עימה דו-שיח כימים ימימה מבלי להיבהל ולהשתומם, זה מפליא ביותר. וכי אתה בלעם הנביא, אינך רואה כאן פלא שמימי נדיר אשר משמעותו הברורה והבהירה כל כך: אתה הולך לאבדון? עצור! וחזור לביתך.

בהמשך הפסוקים אומרת האתון לבלעם: "הלא אנכי אתונך אשר רכבת עלי מעודך ההסכן הסכנתי לעשות לך כה? ויאמר לא". מבאר הספורנו: "ההסכן הסכנתי - והיה ראוי לך לחשוב מאחר שאין זה מנהגי שלא קרה לך כל זה בזה הדרך אלא להורות שלא יצלח, שאף שאין זה נחש, יש סימן!" ולאחר מכן ממשיך המלאך ואומר לו: "בראותך אלה האותות היה לך לשער שהליכתך בלתי רצויה והיא לא תצלח ואיך הקשית ערפך שלש פעמים לדחוק את השעה. הנה אנכי יצאתי לשטן - הנה אני עשיתי האפשר להתנגד לדרכך בזה האופן לטובתך". מה שהאתון מבינה, בלעם הגדול לא מבין ומפנים. מדהים. בורא עולם שולח לאדם סימנים ואיתותים כל כך ברורים אך הוא נשאר בשלו.

ישנם שני סוגי איתותים. יש איתות אשר בורא עולם מראה את אהבתו וחיבתו לעם ישראל ע"י ניסים אשר יראו להם שיש מנהיג לבירה, מתוך תקווה כי בעקבות הנסים האדם ישנה את דרכו. כמו למשל בתקופת הניסים הגלויים וההשגחה הפרטית במלחמת תשכ"ז, אשר גם היהודים ה רחוקים מכל ריח של מצוות לא יכלו להתכחש לניסים, בסגנון התבטאותו של ראש הממשלה הראשון כי מי שראה את כל מה שנעשה במלחמות ולא מאמין בניסים, הוא לא ריאלי... והמפליא ביותר שבאותה תקופה תוך כדי סיפורי הניסים, נשלח מכתב למערכת בעיתון דבר שכותרתו: " מתי יגמרו הניסים ונוכל כבר לנסוע לים בשבת" רחמנא ליצלן. כך היה במלחמת המפרץ על ניסיה הגדולים, שכידוע במסיבת הודיה הגדולה שנערכה לאחריה דיבר שם המרגיע הלאומי-נחמן שי (כיום ח"כ מקדימה) כשכיפה על ראשו, והוא פתח במילים אלו: אל תחשבו שהכיפה על ראשי היא מטעמי נימוס גרידא, אלא דעו לכם אני יודע אילו ניסים פלאיים התרחשו כאן ומאיזה תופת נוראית ניצלנו  בהמשך הוא תיאר את הניסים הגדולים, מה שלא גרם לו להותיר את הכיפה על ראשו... נאמר בחז"ל: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן במעשה המרכבה", היה אומר על כך רבינו הגדול מרן בעל האבי עזרי זי"ע, כי גם לאחר קריעת הים, סוף כל סוף נשארה השפחה... שפחה.

יש פעמים אשר בורא עולם בחמלתו על האדם בדרך לתהום הרוחני, שולח לו איתות ברור שהוא בכיוון הלא נכון והאדם מתעלם לחלוטין. על פרופיל התנהגותי שלילי זה מלמדת אותנו  פרשה זו בהלך התנהגותו של בלעם הרשע. בלעם מקבל את כל האיתותים והסימנים הכול כך ברורים, ניסים שלא היו מעולם והוא ממשיך בדרכו. זאת בניגוד מוחלט להנהגתם של חכמינו זל, כאשר בכל עת בו קרה להם משהו מצער או מוזר, מיד הם עשו חשבון נפש ופשפוש רוחני לדעת מה זה ועל מה זה. כמו הסיפור הידוע בגמרא בברכות (דף ה:) על רב הונא אשר החמיצו לו 400 חביות יין ונגרם לו הפסד עצום. כשבאו חבריו לבקרו הם  לא אמרו לו: "המקום ימלא את חסרונך", אלא הם ביקרוהו מלשון: ביקורת, כלומר בדוק בעצמך מדוע נזק זה קרה לך! הגמרא מספרת שלבסוף התברר שאכן היתה סיבה לכך ורב הונא תיקן זאת, ומיד הנזק נמנע, או שהחומץ חזר להיות יין או שהחומץ התייקר ונהיה שווה בערכו ליין.

כך הגמרא בב"ב (דף י.) מספרת על רב פפא אשר נשבר לו שלב בסולם, ורק בדרך נס הוא לא ניזוק מכך פיזית. מה היה עושה אדם מן השורה? היה מנסה לתקן זאת בעצמו, או מתלונן למכון התקנים... אך חכמינו לא חשבו כך! הם ראו זאת כאיתות שמשהו לא בסדר, ולכן שאלוהו אולי העלמת עין מן העני? זו המעלה של חז"ל בניגוד גמור להתנהגותו של בלעם. כמו שנאמר במדרש בויקרא: "אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה", הוא שולח איתותים ועל האדם להקשיב לאיתותים ולהפנים זאת. זה גם הרעיון של הצומות עשרה בטבת ושבעה עשר בתמוז, אשר הם היוו איתות מבשר רעות לכלל ישראל, על החורבן העתידי. בתחילה היה המצור שלא גרם להם לשנות את דרכם, ולאחר מכן נבקעו חומות העיר, וגם לאיתות זה לא היתה השפעה חיובית, עד שבסופו של דבר נחרבו הבית הראשון והשני. צומות אלו  מציינים בחובם את החורבן באי הקשבה לאיתותים אשר בסופם לצערנו נחרבו הבית הראשון והשני.  יהי רצון שנזכה לשמח בבנין הבית השלישי השנה, ולא נזדקק לצום ולהצטער שוב על עוד שנה בלי בית מקדש ח"ו.