אז איך אתה יושב?

מעשה שהיה

"הצצתי בשעוני, בעוד 10 דקות הן אמורות להגיע", כך מספרת גב מירי הופמן מנהלת מכללת שלם, מרכז לימודים חרדי לרפואה משלימה. האורחות להן המתנתי היו מאיגוד מקצועי ממרכז הארץ שאינו מזוהה, וזאת בלשון המעטה, עם תפיסות דתיות כלשהן. האורחות- מנהלת האיגוד ומזכירתה הגיעו. "להפתעתי, המנהלת הייתה לבושה חצאית ארוכה ושאר סממנים המעידים על תערובת לא ברורה של היותה דתית ולא דתית. במהלך השיחה לא התגברתי על סקרנותי והתעלומה נחשפה. דורית (שם בדוי), אישה צעירה סיפרה את סיפורה: במשך למעלה משנה סבלתי מכאבים בברכי. המצב הלך והדרדר, שום תרופה לא הועילה. גררתי את עצמי ממש. יום אחד הזמינה אותי חברתי להרצאה במסגרת מרכז כלשהו למודעות יהודית, נכנסתי והתרגזתי. המרצה, לבוש חליפה שחורה ועטור בזקן וכפה שחורה לראשו הודיע לקהל, לא פחות ולא יותר, שכל איבר בגוף ניזון ממצווה רוחנית. כך שאם יש כאב במקום מסוים הרי שחסר לאותו איבר המזון הרוחני של המצווה השייכת לו. בסוף ההרצאה ניגשתי אליו ובטון לא עדין במיוחד אמרתי לו שאם לא אכפת לו הרופאים כבר כמעט גזרו עלי נכות בגלל מצב הברכיים שלי. ספרתי לו שכבר שנה וחצי מצבן הולך ומדרדר ואני בקושי סוחבת את עצמי. עובדה, זה מצב פיזי! הרב המרצה חייך ואמר; "אמרת ברכיים? ובכן ברכיים זה מלשון ברכה בלשון הקודש, לכן אני מציע שתתחילי לברך על מה שאת אוכלת ושותה וזה יכול לעזור...". שמעתי את דבריו בגיחוך ובכל זאת החלטתי שבין כה אם אין מה לרופאים להציע לי, ננסה לברך. לא תאמיני, זה התחיל לפני חודש, בררתי את הנוסח של הברכות וברכתי...! וראית איך נכנסתי למשרד שלך... אני יכולה ללכת. זה פשוט לא יאומן". ממשיכה גב הופמן בסיפור המפגש המאלף "אמרתי לדורית, זה באמת סיפור מרגש, זה דבר ידוע שמי שעושה צעד ראשון לקראת עליה רוחנית, מהשמים נותנים לו דחיפה מיוחדת להתקדמות ונראה שאת בהחלט זכית בזה". לענייננו, ברך מלשון ברכה. מה הקשר? ובכן, בשפת הגוף של האדם ישנם אברי הבעה מובהקים כגון ידיים, אצבעות, ראש ופה. לעומת זאת רגליים וברכיים בפרט, לכאורה אינם משמשים לצורך ביטוי כלשהו, עם זאת משקלן המטפיזי, הרוחני, גדול וצדק אותו מרצה, האיבר ברך הוא מלשון ברכה. מדוע? מה גורם לברכה בברכיים יותר משאר אברי הגוף? ראשית נברר מה תפקידן של הרגליים בהשתקפות האישיות.

הרגליים

"הרגל היא האיבר האחראי לכך שמכלול האדם – גוף, נפש, רוח – יעבור מאזור השפעה אחד לאזור השפעה אחר. מכיוון שהאדם מורכב ממה שמשפיע עליו, הרגליים הן המובילות אותו למערכות אקלימיות וחברתיות שונות. מכאן שכל מה שהאדם חווה מסביבו, נתון במידה רבה לאחריותן של הרגליים, הקובעות לא מעט איזה סוג של אדם יתקבל בסופו של דבר. אם כן, הרגליים אינן רק איברים מכניים, המובלים את האדם, אלא נושאות הן במידה רבה גם באחריות לכלל ההרגלים של האדם, התחושות וההשקפות שלו. במילים אחרות: הרגליים קשורות לכוח ההרגל ומכאן שמן - רגליים... ישנו מאמר ידוע של חכמי המוסר - הרגל הופך לטבע. הרגליים הן החלק שאליו אנו הכי פחות מתייחסים במהלך היומיום בתודעתנו. איש אינו משקיע מחשבה תוך כדי הליכה ברגליו שנושאות אותו, אלא לאן רגליו נושאות אותו. הרגל פועלת באדם מתוך הרגל, על יעקב אבינו ע"ה נאמר: וישא רגליו, להדגיש שגם על החלק המורגל ביותר שאין אדם שם לב אליו, יש לצדיק שליטה מודעת; לא רגליו נשאו אותו, אלא הוא נשא את רגליו!... ניתן לומר שהרגליים, כח ההרגלים הנקנים במשך החיים, הם העמודים שעליהם נשענת ונבנית האישיות. גם באופן שהאדם מניע את רגליו, בעמידה, בישיבה ובהליכה, ניתן לראות עדויות לרמת ההתייחסות שלו לעצמו ולסובב אותו.

הדרוך

לכאורה, מהי דרך? בפשטות; דרך מלשון דריכה. דרך היא מקום הנקרא על שם היותו מיועד לדריכת רגליים. אוסף הצעדים, ההמשך וההתקדמות למרחק הם היוצרים את הדרך. הנכונות והמאמץ לעשות צעד ועוד צעד בעקביות יוצרים קשר בין נקודת המוצא והיעד הסופי, התכלית.... דרך חיים הוא כינוי לסדר החיים מרמת החיים הבסיסית של האדם הפרטי, עד לחיי הרוח של העולם כולו. דרך וסדר הם היסוד עליו ניבנים חיים בריאים. אדם דרוך הוא זה שאינו מתרפק על הרגע החולף. האופן בו הוא מתיישב על הכורסא הנוחה, הצורה בה הוא נשען על גדר או על עמוד בדרך, צורת העמידה שלו וכדומה, מגלים את רמת הדריכות שלו. התואר דרוך לענייננו - שייך למי שמרגיש בדרך שלפניו, גם בעת שהוא יושב ונח. זהו אדם שניכר בו שאכפת לו תמיד ממה שקורה כרגע בהתחשב במה שעתיד לבוא. אדם שגופו נוטה להיות מחושב ודרוך, רגליו בזמן שהוא עומד – ישרות, בישיבתו הוא אינו משתרע על כסאו ובהליכתו הוא אינו טומן ידיים בכיסים. כל זה משום שהוא מרגיש בדרך. היפוכו הוא מי שחסר את התחושה הזו, את התכונה הזו."

היושב רגל על רגל

"ישיבת רגל על רגל, למשל, ייתכן שהיא משקפת רגיעה, שאננות, בטחון עצמי, שקט ורוגע - אך זהו בדיוק גם הצד של האפשרות לשכחה מסויימת של הדרך. היושב רגל על רגל אינו נראה כמי שמוכן להמשיך לעבר המטרה. במקום ששתי רגליו יהיו על הדרך, כמוכנות לקום ולצעוד, הוא כביכול סוגר את עצמו. הוא כביכול מכריז: עצרתי פה, אני לא בדרך! וככל שאדם מדגיש בגופו את ההשלמה עם הנייחות והעצירה, הוא מתגלה כמוותר על הייעוד שלו וכשוכח את תכליתו" ("עצמותי תאמרנה" פרק כ"א). יש לציין אגב שבישיבת רגל על רגל יש אופנים רבים מהאופן הקיצוני של מישיבת בית קפה כאשר הרגל מונחת ברחבות על רעותה, דבר המדגיש מאוד את הפגנת הנהנתות והזלזול בסובבים ובדרך. הוא כביכול מסודר כבר, לעומת הצורה הקיצונית לה, ישיבת צמודה ומכונסת מאוד המעידה על בריחה מהתמודדות, חרדה ועל חשש מהדרך, מלהגיע לתכלית. האופן הממוצע של הנחת רגל על רגל שכמעט כולנו רגילים בו יכול להעיד על התכונות הבאות, בשלוש רמות: ברמה גבוהה: גילוי נכונות להקשיב מתוך שלווה ובטחון עצמי. ברמה נמוכה: שאננות, נהנתנות, חוסר אכפתיות, טוב לי איך שאני ואני לא מוכן להשתנות, יש לו חוסר כבוד לסביבה האנושית בה הוא נמצא, נראה כמי שישמח להיות בין מקבלי ההחלטות. ברמה שלילית: הרמת רגל ימין על שמאל - אדם שאנן ומוחצן (לשון חיצוניות, ראווה) יהיר ובלתי מתחשב. הרמת רגל שמאל על ימין – ייתכן שתנוחה זו שייכת לאדם שעם הנינוחות אותה הוא משקף, הרי הוא כאן גם מגונן על עצמו. (השמאל המעכב מונח על הימין, הממשיך והמתבטא)."

המתיישב לאט

מחושב ומתחשב, לוקח בחשבון כל פרט במערכת, בעל חוש ביקורת. אם מתיישב הוא מדי לאט, מעיד הדבר כי הוא איטי, ביקורתי ובעל חשיבות עצמית מופרזת. יש לציין שחשוב לקחת בחשבון את הגיל ומצבו האישי של כל אדם. מטבע הדברים אדם זקן וחלוש מתיישב לאט יותר מאדם צעיר ובריא.

הנוחת על הכיסא

ישנם הנוהגים להתיישב במהירות, בנחיתה על הכיסא. פעולה כזו מגלה השתדלות להפגין עייפות, או על יכולת הסתגלות והתארגנות מהירים לסביבה, ומתוך כך גם זהו ביטוי לרגש אדנות. ההבדלים וההקשרים בין האבחנות הללו תלויים כמובן ביתר תנועות הגוף.

קופץ בהליכתו

אדם ההולך כמי שאינו דורך על עקביו, אלא מגביה את עצמו מצעד לצעד בהקפצת גופו קדימה הוא שמח, שובב, חברותי, אדם שאינו שלם עם עצמו ושאינו מכיר את מעמדו ומקומו, מנסה לגבוה, להשלים את החסר. הליכה כזו מאפיינת בדרך כלל צעירים לא גבוהים, המנסים להדביק את גובהם. הנסיון המאומץ הזה מעיד על מעין מצוקה, שבעקבותיה מאמץ האדם השתדלויות התנהגותיות חיצוניות ומיותרות, המרחיקות אותו מהעיקר ומהיכולת האמיתית שלו ("עצמותי תאמרנה פרק כ"ג)."

ברך וברכה

ובכן, הרגליים מובילות את האדם לדרכו, הן מייצגות את ההרגל המשפיע על הגוף לפעול. מכאן שהברך המניעה את הגוף קדימה היא האיבר המבטא את ההרגל, ביטוי התת מודע השולט בגוף. "ישנה פעולה מסויימת שבלשון הקודש הגדרתה נובעת משמו של מפרק בגוף; הברך. הפעולה היא הברכת גמלים. הכוונה היא להורדה של הגמל לכלל ישיבה, כריעה על ברכיו... רק הפעולה שעושה האדם לגמל, ההורדה על הברכיים, היא הנקראת הברכת גמלים ונראה שיש לכך משמעות פנימית יותר, הקשורה גם לפעולת ברכיו של האדם. אם נתבונן, נראה שכאן, באיברים הללו, בברכיים ובהבנת תפקידן, רמוז הקשר בין השימוש בברכיים, בתנועת רגלי האדם ואישיותו, לבין השפעת הבְּרָכָה עליו - ברכיים הן מלשון ברכה. כל עוד האדם חי בריצתו במעגלי הרגליו, אין הוא מסוגל לפתוח צוהר אל מה שרחוק ממנו, למעלה ממנו. ברכה היא השפעה המתווספת לאדם ומרוממת אותו. לכן אדם הלכוד במעגל חייו, מעגל צרכיו והרגליו לא מסוגל להפתח לאותו שפע, לתוספת הברכה, להתקדמות אמיתית בחיים. תנאי ראשון להשפעת ברכה היא פתיחת פתח במעגל ההרגלים הטבעיים. הדבר צריך להיעשות כמובן לכתחילה, באמצעות התעוררות ונכונות פנימית לכך. כאשר עוצר האדם את מהלכו לרגע, יוצא מתוך הרגל העשייה והחשיבה הטבעיים, או אז מסוגל הוא לשאת את עיניו אל נותן החיים שמעל לטבע שמשם מקור הברכה.

צעד בחיים – שבירת הרגלים

מפרק הברך המחלק את הרגל לשניים ומאפשר את יציאת הגוף מהמקום בו הוא עומד כדי להגיע על ידי הצעדתו למקום אחר. ההליכה מורכבת מצעדים. כל צעד הוא למעשה כיפוף - שבירה - וייצובה מחדש, וכך חוזר חלילה למהלך רצוף של הליכה. תפקיד הברכיים, דהיינו כיפוף ויישור הרגל, פירושה שבירת הרַגְלָיִים והעמדתן מחדש בכל רגע. לכן, במצב ששתי הרגליים מתכופפות לגמרי, אין הליכה! הגוף נכנע, האדם כורע על ברכיו. הצעידה אם נתבונן, היא בעצם מאבק מתמיד של האדם שלא ליפול, והיכולת לעמוד וללכת פירושה התגברות מתמדת על האפשרות ליפול.

כריעת הברך של בעלי בחיים

נקודה להתבוננות: בעלי חיים, עופות, חיות ובהמות - שונים במבנה רגליהם מן האדם. רק לאדם יש אפשרות מוחלטת לנעול את רגליו, לזקוף אותן זקיפות מוחלטת. גם הקוף, הקרוב בצורתו החיצונית לצורת האדם, רק קרוב ברגליו למצב של זקיפות, אבל רגליו בעצם נותרות כפופות. רגלי העופות והבהמות נקראות כרעיים. כרעיים, זהו שמן של הגפיים האחוריות שאינן זקופות אלא נוטות לכרוע מטבע בריאתן. נראה שמונח בהבדל זה בין רגליים לכרעיים יסוד פנימי עמוק בהבדל בין האדם לבעלי חיים. בעלי החיים שאין להם בחירה, הולכים בתום מטבע בריאתם, רצונם מבוטל כלפי בוראם, הם פועלים על פי כוחות הטבועים בהם ולא מתוך שיקול שכלי בר שינוי. דבר זה מתבטא במבנה הרגל הקרוב לכריעה. בעלי החיים כנועים מטיבעם, ואפילו הטורפים והתוקפניים שבהם אינם אלא מתבטלים בטיבעם לרצון מטביע הטבעים, לבורא העולם. (שם, פרק כ"ה)" אם כן מה מבטא אדם העומד ברגליים לא זקופות מאוד, הנוטות לכיפוף מה?

הכופף ברכיו

"ברמה גבוהה: כוח התנועה שבכפיפת הרגל והזדקפותה בכל רגע, הוא פעולה של התחברות מתחדשת של הנפש, אל הנצח, דרך עבודת הגוף המתקיים במציאות של תנועת מרגע לרגע, לכפוף ולזקוף. הרגליים הכפופות מבטאות כפיפות לאמת, לבורא העולם, להלכה. שפל ברך הוא ביטוי של קדמוננו ליכולת האמיתית לשמוע לקול האחד. היכולת הזו היא פרי הגיבוש הפנימי באדם, הכוח לראות את המציאות השלמה. זו הצורה הפנימית שאינה פושטת את הרגל לכל גירוי חיצוני. מכאן, שהנוטה לכפוף ברכיים, בהליכתו, ולא רק לצורך התנועה, נמצא דרוך כל הזמן, משגיח על כל צעד. זהו אדם השומר על מקומו, הולך בעקביות בדרכו, מעריך משמעת, זהיר, קפדן, בררן, מכיר בחסרונו אחראי ואכפתי, מנהיג את עצמו על פי רצון עליון. ברמה הנמוכה: כאמור, רגליו של אדם ישיש הן כפופות. היות והוא מתכופף ומתקבע בגופו, מבטאת צורתו זו קניין של מחשבות הרגלים ורצונות. אדם שהולך עם ברכיים כפופות נראה כנוטה לכרוע, כקרוב יותר לעצירת עצמו על האדמה מאשר לממשיך בדרכו. פירותיה של יציבה כזו עלולה להיות עיקשות, נרגנות וחוסר התחשבות, זאת כתוצאה מחששו של האדם מפני שינויים, שמאיימים עליו. מחמת החולשה הוא מתקשח ומתקשה להסתגל לחידושים. החולשה הגופנית והחשש משינויים, כל אלו גורמים לו לשמור שמירה יתרה על המסגרות הקבועות שלו - בית, כלים, מאכלים וגם תפיסות עולם. אם הברכיים כפופות רק מזוקן גופני, או מפאת מבנה גוף, אין המשמעות שהאדם שבר את רגליו, ואף להיפך, הוא מחובר אליהם במקום שהכניעה תהיה לחוקי שמים, הכניעה תהיה להרגליו ושיגיונותיו. התכונות המאפיינות אותו הן: השתעבדות לחוקי-אנוש, שמירה מוגזמת על הרגלים מילדות, קפדנות ללא ביקורת עצמית, חוסר פשרנות, קטנוניות, התעסקות בטפל ולא בעיקר. ברמה השלילית: כאשר היא קיימת אצל בוגרים צעירים ובאה בתוספת הרחבה נוספת של הגוף; רגליים מעוקלות לצדדים, עמידה מפושקת, ידיים מרוחקות מן הגוף, נטיה להתגוננות מתוך התקפה. כמי שמתחפר ומחפש עמדה יציבה, מתגרה כדי להוכיח את יכולתו.(שם)" לסיום, כמובן שביטויי האישיות בתנועת הברך אינה מגוונת, אך היא כבדת משקל כפי שראינו. עד כדי כך שבין סודות התורה אנו למדים שתיאור השלום העולמי שעשוי לבוא בעזרת ה בקרוב, מתואר כמודעות כללית של האנושות בעולם בסדר העולמי הנכון, בו ישראל הם מנחילי התכלית הרוחנית לעולם ובורא העולם אלוקי ישראל הוא המושל בעולם, וכשזה יבוא אזי, שימו לב...כך נאמר אז " וכלל.