מעשה שהיה ביהודי ירא שמיים, ר' גרשון שמו, אשר נכדו ראובן, עזב את דרך התורה והמצוות, רחמנא ליצלן, ופרק ממנו עול מלכות שמים. צערו של הסב היה נורא, והמחשבות אודות נכדו הטרידוהו בכל עת. רגיל היה בכל עת לחזור ולשנן את הפסוק בפרשת ויגש (בראשית מ' ,ל"ד): כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי - אל אבי שבשמים, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי - איננו איתנו באמונת אבותינו, במורשת האבות. פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת אָבִי - בצערה של השכינה המקוננת על בניה יקיריה, בצערו של אבינו שבשמים, המצר על התפקרות הנוער הזך והטהור!

בהגיע הנער לגיל 20, ערכו לו בני המשפחה מסיבת יום-הולדת. הסב החליט לנצל את המעמד ורכש עבור נכדו בדמים מרובים מתנה ייחודית - כרטיס לסוף-שבוע בבית מלון, אשר בו תיערך באותה שבת סמינר לקירוב רחוקים. בלית ברירה קיבל הנכד לידיו את הכרטיס, בעוד סבו לא חדל מלהתפלל ולקוות שיצמיח הדבר תועלת, ויזכה נכדו לשוב לצור מחצבתו, להכיר אלוקיו ועמו.

ראובן ששקוע היה בהבליו, חשב בליבו, מה לי ולהרצאות הללו, וחיפש דרך כיצד 'להשתחרר' ממתנת סבו. מה עשה? פנה אל רעהו שמעון והציע לו לצאת לסוף-שבוע במחיר מוזל. שמעון הסכים בשמחה, ואכן העסקה בוצעה.

עברה על שמעון שבת נהדרת, מלאה בתוכן וחיזוק, ובסופה זכה להכיר את עולם התורה הנפלא. והנה, בצאת השבת התקיים סימפוזיון, ובסופו נערכה הגרלה בין המשתתפים. ומי זכה בפרס המיוחל?... לא אחר מאשר הכרטיס שהיה נקוב עליו את שמו של הסב - גרשון!!!

משהגיעה השמועה לאוזניו של גרשון, תבע את הזכייה הגדולה לעצמו, "את הכרטיס נתתי במתנה אך ורק לנכדי! מכירתו היתה פרי קלות ראש, ולא על דעת כן מסרתי את המתנה..." טען הסב.

למי שייכת הזכייה?

תשובה

פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' רמ"א ס"ה): "יש מי שאומר שהנותן מתנה לחבירו אינו מתנה, אלא אם כן שיהיה בדעת הנותן שתהא ברשות מקבל לעשות בה כל חפצו. במה דברים אמורים? שנתנה לו סתם, אלא שניכר מתוך מחשבתו שאינו מכוין ליתנה לו שיעשה בה כל חפצו, אבל אם מפרש, אפילו אם נותנה לו על מנת שלא ליתנה לאחר או שלא למוכרה או שלא להקדישה, או אפילו על מנת שלא יעשה בה שום דבר אלא דבר פלוני, הוי מתנה לאותו דבר שפירש בלבד".

ונראה כי בנידון דידן קשה לומר שהעמיד הסב תנאי שאינו נותן אלא על דעת שילך הנכד בעצמו, אלא סביר כי כוונת הסב היתה ליתן לנכדו מתנה גמורה, שהלא ידע מראש שקיימת אפשרות שלא יאבה לממש את זכותו להשתתף בסמינר וימסור את הכרטיס לאחר, ובודאי לא היה מעוניין שתעמוד המתנה אצל נכדו כאבן שאין לה הופכין, אלא חפץ היה שיזכה בה יהודי אחר[1], ובפרט שלבסוף כן היה, שזכה לגרום לקירובו של יהודי לאביו שבשמים. לפיכך מסתבר שחלה המתנה, ושייכת הזכייה לשמעון.

האם ה'שֵם' גורם לזכייה בגורל?

והנה, לאחר ששמע הסב את פסק הדין, קם וטען: הלא השֵם שהיה נקוב על גבי הכרטיס העולה בגורל לא היה אלא שמי - גרשון, ומכיון שמזלי גרם לכך, הרי ששייכת לי הזכיה!

השיבו לו, כי נידון כעין זה כבר הובא לפני הגאון רבי אברהם פאלאג'י זצ"ל[2], ומסקנתו היא, כי אמנם מן הדין אין בעל כרטיס ההגרלה מחוייב ליתן לחבירו [ששמו היה נקוב על הכרטיס] את הזכייה[3], ואף לא לחלוק עמו, אבל על כל פנים יעניק לו דבר מה בדרך דורון בעלמא - שהרי נשא את שמו, ויתכן שעל ידו בא לו הריווח!

* * *

וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה, וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד (בראשית מ"ו, כ"ט), ובתרגום יהונתן נאמר: ויאסור יוסף את מרכבתו ויעל לקראת ישראל אביו גושנה, ולפני שהכירו אביו, אלא ראה את מרכבת המשנה, ובה שר חשוב לפי הופעתו ומחלצותיו, השתחווה לו אביו. ונענש על כך יוסף שיתקצרו שנותיו, שלא חי אלא מאה ועשר שנים, ונפטר ראשון לאחים. יוסף הצטער מאד על השתחוויית אביו, הציג עצמו, ורכן מן המרכבה על צווארי אביו ובכה על צוואריו עוד, על שהשתחווה לו אביו.

נוראים הדברים!

הכתוב מבטיח אריכות ימים בשכר כיבוד הורים: "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך". חייב היה יוסף לשער שאביו לא יכירו בהופעתו כמשנה למלך, וישתחווה לו. חייב היה לשלוח לפניו אדם שיכין את אביו לקראת הופעתו. משלא עשה כן, נענש בקוצר ימים! ונרעש כל כך, עד שעיקר בכייתו בפגישתו עם אביו היתה על השתחוויה זו!

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.