כיצד להתייחס לאב המבקש למול את בנו ללא סנדק וברכות?

הגיע אלינו יהודי וביקש למול את בנו, אך הציב תנאי: אני מוכן למול אצלך, אך ורק אם המילה תהיה ללא כל 'סממן דתי', דהיינו, ללא אמירת הברכות, קריאת הפסוקים, השירים וכו', כמו כן התינוק יהיה מושכב על מיטת המרפאה ולא בידי הסנדק...

שאלתנו היא, היאך צריכים אנו להתייחס לדרישה זו?

צדדי הספק: מחד, אולי איננו צריכים לשתף פעולה עם אדם שכזה הבא לחולל שינויים בסדר המקובל של המצוה[1], וכן שנינו שאין לקיים את המצוה ללא ברכה[2]. ויתכן שאף יצא מכך חילול ה', שילך האיש ויספר כי קיים מוהל חרדי שמל כמו רפורמי - "ללא טקס יהודי"!! אך מאידך, אילו לא נקבלו, קיים חשש סביר שילך וימול אצל רופא מחלל שבתות בפרהסיה, שאינו מקיים את המצוה כהלכתה (ללא פריעה וכו')[3].

בברכה

אליהו סולימני

רופא משפחה ומוהל

תשובה

השיב מו"ר שליט"א: תינוק זה מה חטא, ולמה נמנע ממנו את מצות המילה היקרה מאד?!

אמנם נאמר בשולחן ערוך (יור"ד סי' של"ד ס"י): "אם ראו בית דין לנדות שלא יזמן בשלשה ולא יתפלל בעשרה ולא יקברו לו מת ולא ימולו לו בן, רשאים הם". והרי לנו שלכאורה אין מתחשבים בתינוק לומר 'מה חטא', אולם שם הדבר שונה, משום שאנו באים לנדות את האב, ולכן קונסים אותו גם בזה שלא למול את בנו. אך בענייננו, שאין אנו באים לקונסו בנידוי, אלא לפדות את הקטן מידי עריץ זה, יש למול את הבן (ולברך את הברכות בלחש[4]), ולהצילו עד כמה שאפשר. ואם המוהל יוכל לברך - ברכה תחול על ראשו. עד כאן לשון מורינו הרב.

ומעשה אירע במוהל הרב א. קוגל, שהגיע אליו אב עם דרישות זהות לדרישות האב בשאלתנו - "איני מוכן לשום טקס דתי"! בלית ברירה הסכים המוהל למול את התינוק, אלא שרגע לפני החיתוך, נכנסה בו רוח קינאה לכבוד שמים, וקם ובירך בקול את ברכת המילה, ומיד ניגש ומל, ולאחר מכן אף הוסיף לברך את הברכות הנוספות, לעיניו המשתאות של האב שעמד מסומר למקומו.

"מדוע התלת בי, כיצד הפרת את ההסכם?" - התרעם האב. "אתה צודק בהחלט" - השיב המוהל - "ולכן כעת לא תשלם לי ולוּ אגורה שחוקה..."

* * *

רפואת האב בזכות מילת בנו

סיפר רבינו החפץ חיים: מעשה שהיה בגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל, שנתכבד פעם בסנדקאות. הגיע הגאון בזמן המיועד, אבל הוכרח להמתין זמן רב, והברית טרם החלה. לתימהונו נודע לו פשר הדבר: באותו בית נמצא אבי הרך הנולד במצב של גסיסה, וכפשׂע בינו לבין המוות. ומה עשו הקרובים? החליטו לחכות ליציאת נשמתו, כדי שיוכלו לקרוא את התינוק הנולד בשם אביו...

כששמע הרב את הדבר השתומם, וציווה על המוהל למול את הילד תיכף ומיד, וכה אמר: "להטריח את המלאך הממונה על הרפואה שיבוא במיוחד לרפא את החולה - אין בכוחי. אך כאשר נתעסק במצוות המילה - הרי יבוא מלאך הברית לעמוד לימין המוהל והסנדק על מנת לרפא את הרך הנימול. או אז אבקשהו שיכנס גם לחדרו של החולה לרפאו!..."

וסיים החפץ חיים: וכך היה. לאחר שלשה ימים קם החולה ממיטתו והלך ברגליו לבית-הכנסת!

לכוין על צרותיו בעת בכי הרך הנימול

מעניין לציין עוד את דבריו של הגאון רבי אליהו גוטמאכר זצ"ל (בהגהותיו למסכת שבת דף ק"ל), שכתב בשם ספר "עוללות אפרים" (סימן תט"ו): כל חולה המתפלל בתפילה עבור הנימול יכוין "חנני ה' כי אומלל אני" - שאני נימול. וגם יכוין כל אדם על צרותיו בעת בכי הנימול מייסורי המילה, משום שקול זה עולה בלי מונע מכל קליפה, ובכך יזכה שתיכלל גם תפילתו. ועל זה נאמר "כי שמע ה' קול בכיי" - כלומר, בכי הילד הנימול - "שמע ה' תפילתי, ה' תפילתי יקח". והיא עצה נפלאה!

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.