כלב שליקק יין ביקב - האם ישלם בעליו עבור אובדן כל היין שנפסל משתיה?

מעשה שהיה כך היה.

ראובן יצא לטייל עם כלבו, ולפתע קפץ הכלב וחדר לתוך היקב, והחל ללקק את היין שבבור הגדול...

הדבר דווח למשרד הבריאות, וניתנה הוראה מפורשת להשליך לאבדון את כל היין שבבור! אף שלא הוכח כלל שהיה הכלב נגוע והחדיר ליין חיידקים, מכל מקום תקן מחמיר של משרד הבריאות מחייב במצב שכזה לאבד את היין מבלי לקחת סיכונים.

בא שמעון, בעל היקב, ותבע את ראובן שישלם לו בעד כל הנזק שנגרם לו מחמת כלבו. ראובן השיב כי מוכן הוא לשלם את הכל, אך זאת בתנאי שיחייבוהו הדיינים בכך.

האם אכן תביעת שמעון מתקבלת להלכה?

תשובה

שור המזיק

א. כשם שאסור לאדם להזיק ממון וגוף חבירו, כך צריך לשמור ממונו שלא יזיק. וכל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה, חייבים הבעלים לשלם את הנזק, אחד השור ואחד שאר בהמה חיה ועוף, ולא דיבר הכתוב אלא בהווה [טור חו"מ ריש סי' שפ"ט].

ב. שלשה אבות נזיקין יש בשור: קרן, שן ורגל. ונקראים אבות מפני שלמדום חז"ל מן הכתוב בתורה, וכל הדומים להם נקראים תולדות, ודינם כאבות לעניין תשלומין.

ג. קרן - היינו שנגח השור בקרן בדרך מקרה ואין דרכו בכך, ואין הנאה בהיזקו. כל הדומה לו, דהיינו שעשה מעשה שאין דרך מינו לעשות תמיד, כגון שנגף בגופו או נשך או בעט או רבץ על הכלים ושברם, וכן אם אכל דבר שאין דרכו לאכול, כגון כסות או כלים וכיוצא בזה, הרי הוא בכלל תולדה דקרן.

ד. הקרן שהוא משונה בתחילתו נקרא 'תם', ואינו משלם אלא חצי נזק (ורק אם הרגיל בשינויו ג' פעמים נעשה מועד ומשלם נזק שלם). נזקי 'קרן תמה' הינם קנס ואין גובים אותם בזמן הזה, אבל אם תפס הניזק - אין מוציאים מידו [שו"ע חו"מ סי' א' סעיף א' וה'].

ה. שן - היינו שאוכלת הבהמה דברים הראויים לה ונהנית באכילתם.

ו. רגל - היינו כשהבהמה הולכת ומזיקה בדרך הילוכה, והוא דבר שדרכה בכך ואין לה בה הנאה.

ז. השן והרגל מועדין מתחילתן ומשלם נזק שלם.

ליקוק יין ע"י כלב - קרן או שן?

נאמר בשולחן ערוך (חו"מ סימן שצ"א): "שן הוא אב, דושלח את בעירה וכו' (שמות כ"ב, ד') דכתיב בקרא מוקמינן לה נמי בבהמה שאוכלת פירות חבירו דברים הראויים לה ונהנית באכילתן - חייב נזק שלם, בין שאכלתן בין שלא אכלתן אלא שהפסידתן ולא כלתה אותם לגמרי. לפיכך כל הדומה לזה, שמזיק בדבר שהיא נהנית, הוא תולדה דשן, כגון נתחככה בכותל להנאתה והזיקה, או שטינפה פירות וכלים להנאתה, כגון שנתגלגלה עליהם.

במה דברים אמורים? שאכלה דבר הראוי לה. אבל אכלה דבר שאין ראוי לה, כגון כסות וכלים, שינוי הוא ואינו משלם אלא חצי נזק.

אכלה דבר שאין דרכה לאכול אלא על ידי הדחק, כגון פרה שאכלה שעורים וחמור שאכל כרשינין 'וכלב שלקק את השמן' וחזיר שאכל חתיכת בשר וחתול שאכל תמרים, חשיב שפיר אכילה. אבל בהמה שאכלה בשר או תבשיל, לאו אורחא הוא ומשלם חצי נזק (מדין 'קרן')... חיה שטרפה בהמה ואכלתה, או שאכלה בשר חי, אורחא היא ומשלם נזק שלם. אבל כלב שהמית כבש, וחתול שהמית תרנגולים גדולים ואכלם, משונה הוא ואינו משלם אלא חצי נזק".

מעתה נבוא לדון: האם דרכו של כלב ללקק יין [או על כל פנים זו אכילה על ידי הדחק], וממילא יש לחייבו לשלם נזק שלם מדין 'שן', או שמא נחשב הדבר כ'שינוי', ודינו כ'קרן'?

ובכן, נאמר במסכת ראש השנה (דף ד' עמוד א'): וַיֹּאמֶר לִי (נחמיה) הַמֶּלֶךְ (דריוש) וְהַשֵּׁגַל יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ (נחמיה ב',ו'), מאי שגל? אמר רבה בר לימא משמיה דרב: כלבתא (כלבה). אלא מעתה שאמרת שהמילה 'שגל' פירושה כלבה, יקשה הא דכתיב על בלשצר המלך (דניאל ה', כ"ג): וְעַל מָרֵא שְׁמַיָּא הִתְרוֹמַמְתָּ וּלְמָאנַיָּא דִי בַיְתֵהּ הַיְתִיו קָדָמָךְ וְאַנְתְּ וְרַבְרְבָנָךְ שֵׁגְלָתָךְ וּלְחֵנָתָךְ חַמְרָא שָׁתַיִן בְּהוֹן (ועל אדון השמים התגאית, ואת כלי ביתו הביאו לפניך, ואתה ושריך והשגל שלך ופילגשיך שותים בהם יין), ואי - ואם כדבריך ש'שגל' כלבתא היא, כלבתא בת משתיא חמרא היא - וכי כלבה שותה יין?! משיבה הגמרא: הא לא קשיא, דמלפא לה ושתייא - מלמדים (על ידי אילוף) את הכלבה לשתות יין, והיא שותה.

לאור המבואר בגמרא, שאין דרכו של כלב לשתות יין, הוכיח הגאון רבי צבי פסח פרנק זצ"ל, כי בנידון דנן הנזק הוא משונה ודבר שאינו מצוי, וככל קנס אין דנים אותו בזמן הזה, כמבואר לעיל.

אולם, אמר מו"ר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, כי יש עדיין מקום לדחות, שלעולם אכן דרכו של כלב לשתות יין, וכל כוונת הגמרא היא שאין דרכה של כלבה לשבת על השולחן לשתות כדרך משתה בכוסות וכו'[1], אלא אם כן מאלפים אותה[2].    

היזק שאינו ניכר

ולכאורה יש לפטור את ראובן, אף אם נחשיב את שתיית הכלב כ'שן' וכהיזק מצוי, שהרי ההיזק שנוצר ביין וגרם לאובדנו, הרי הוא היזק שאינו ניכר, שאין שמו היזק [כמבואר בשו"ע חו"מ סי' שפ"ה סעיף א'].

אולם יש לדון: מה דינו של אדם שנתן בתוך תבשיל חבירו סם המוות - האם פטור הוא מחמת שאין היזקו ניכר?

ובכן, בעל ה"שמרו משפט" (סי' ק"ג), העלה סברה נפלאה לחייב את נותן סם המוות, על אף שאין ההיזק ניכר לעין: הנה עד כאן לא מצאנו לדין היזק שאינו ניכר אלא בפסול הלכתי דיני - המטמא, המדמע, המנסך[3]. המטמא את טהרותיו של חבירו, במציאות לא שינה כלום, רק מבחינה הלכתית (רוחנית) חל בהם שינוי מטהרה לטומאה. כמו כן במדמע פירותיו של חבירו - הפירות במציאותם שווים, אלא שקיים בהם שינוי דיני בין תרומה לחולין, אך למשל בעיני אומות העולם אין זה היזק כלל. אבל בנותן סם המוות, באופן מציאותי וטבעי השתנה החפץ ונהפך להיות מורעל, ובזה לא מצינו בשום מקום שיחשב היזק שאינו ניכר.

ואכן, כתב בפשיטות מרן הגאון רבי שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל (מנחת שלמה ח"א סי' פ"ח), כי הנותן סם המוות בתבשיל חבירו מעשיו נחשבים כהיזק ניכר.

אמור מעתה, כי בנידון דנן אילו אכן היה הכלב נגוע בכלבת, ועל ידי ליקוק היין החדיר לתוכו חיידקים - יש לחייב את בעל הכלב מדין ממונו המזיק, (על הצד שלא נגדיר את ההיזק כמשונה כקרן).

וסיים ה"שמרו משפט", שמאחר ובשאלתנו לא היה הכלב חולה בכלבת, ורק תקן מחמיר של משרד הבריאות אינו לוקח סיכונים ופוסל את היין כולו, לפיכך נראה כי אין זה נחשב מזיק אלא בגרמא או כהיזק שאינו ניכר[4]. ואף לצאת ידי שמים אינו חייב, משום שלא עשה זאת בידיים, ודומה הדבר לגרמא בשוגג.

כלב שהשחית תפילין - קרן או שן?

לאחרונה אירע מעשה מחריד, בראובן שנכנס עם כלבו למוסך, ולפתע נכנס הכלב לתוך המשרד, ומצא שם על השולחן זוג תפילין. קפץ הכלב והחל לנגוס בתפילין, עד שנעשו הבתים נקבים נקבים והרצועות נקרעו, רח"ל. תבע שמעון, בעל התפילין את ראובן שישלם לו על הנזק.

והנה הסתפקו הדיינים: מטעם מה עשה כן הכלב? האם מחמת שהיתה כוונתו להזיק, ולכן דינו כקרן ומשלם חצי נזק, או שמא רצה הכלב לאכול את התפילין כי הריח מהם ריח בשר (מהקלף או מהעור), והלכך יתחייב לשם נזק שלם מדין שן.

וההכרעה היתה, שהמוציא מחבירו עליו הראיה, ולכן אי אפשר לחייבו אלא חצי נזק מדין קרן, ומכיון שאין גובין קנסות בזמן הזה, ממילא לא ניתן להוציא את הממון מראובן[5].

והנה, ראובן החליט בכל זאת לשלם לחבירו את מלא הסכום, ואף פנה אל מו"ר שליט"א, וביקש ממנו שיורה לו מה לעשות על מנת שתהיה לו כפרה על הדבר הנורא שנגרם מחמתו.

הורה לו מו"ר שאם יקבל עליו להניח תפילין מידי יום ביומו, ואף יפרסם זאת ברבים - הרי זו הכפרה שלו ולא צריך שוב שום כפרה אחרת! וכך הוה.

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.