עם ישראל חי: השבט האבוד מגשים את החלום - להתפלל בכותל

עם דמעות בעיניים, התרגשות עזה בלב, ושיר אהבה לירושלים: השבט האבוד מגשים חלום בן 2,000 שנה – להגיע לכותל המערבי ולגעת באבנים הקדושות. בני שבט מנשה, שעלו רק לאחרונה ארצה ממניפור שבהודו, הגשימו את חלומם והגיעו לראשונה לשריד האחרון מבית המקדש הראשון שבנה דוד המלך, ושעליו עתיד להיבנות בית המקדש השלישי. "חלמתי להגיע לכותל, להתפלל ולנשק את האבנים במשך שנים רבות", אמר גדעון האוקיפ, כשדמעות בעיניו. "וזה באמת כמו חלום. זה פשוט מדהים, כאילו נכנסתי לתוך החלום שלי". יוסף טונגנונג הוסיף: "מאז ילדותנו ראינו את הכותל בתמונות שעל הקיר, והנה כעת ניתנה לנו ההזדמנות להתפלל בו". מיכאל פרוינד , יו"ר ארגון "שבי ישראל", והאיש שפתח צוהר לקהילות הנידחות וסייע להם להעלות ארצה, ביקש מהעולים להתפלל למען עלייתם של כ-7,000 בני השבט שנותרו בהודו, שכל רצונם הוא לעלות ארצה.

על פי המסורת המועברת כבר במשך דורות בקרב בני השבט, שבט בני המנשה הם צאצאי עשרת השבטים שגלו מארץ ישראל בסוף תקופת בית ראשון, לפני כ-2,600 שנה. כיום מספרם נאמד ב-7,000 נפש. בני המנשה, שכאמור מזהים עצמם כצאצאי עשרת השבטים האבודים, הם חלק מבני השבטים קוקי-צ'ין-מיזו ממדינות מיזוראם, אסאם ומניפור שבצפון-מזרח הודו, על גבול מיאנמר בורמה. בשנים האחרונות, לאחר שנות הקפאה, שבה הממשלה להעלות טיפין-טיפין את "היהודים האבודים". בכך הגיע מספרם של בני הקהילה בארץ לכ-3,000, והם המתגוררים בכל רחבי בארץ - ממעלות שבצפון, דרך עפולה וקריית ארבע ועד שדרות שבדרום. פרוינד נחוש להעלות את כולם ארצה. "מגיע להם להיות כאן".

מעטפה מקומטת שהגיעה לפני 16 שנים

אז איך הכול התחיל? כמו בסיפורים הכי נפלאים, גם כאן: מעטפה אחת ומקומטת, שנשלחה למשרד ראש הממשלה, הגיעה לידיים הנכונות. או אז נפתח הפתח לעלייתם של היהודים, שבמשך מאות שנים שומרים באדיקות על המסורת והמנהגים היהודים. המעטפה, שהכילה פנייה מנציגי השבט, הגיעה לידיו של מיכאל פרוינד, לפני 16 שנה, ומאז הוא צלל לתוך המיזם, לו הוא מתמסר מתוך אמונה בזכותם של היהודים הללו להגיע לישראל, ולהיות חלק מהעם היהודי.

בני השבט רוקדים ברחבת הכותל (צילומים: באדיבות ארגון שבי ישראל)

"אני בעצמי עליתי לפני כ- 20 שנה מניו יורק", מספר פרוינד יו"ר ומייסד "שבי ישראל". "בשנת 1996, אחר שבנימין נתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה, עבדתי במשרד ראש הממשלה כסגן ראש מערך ההסברה. באביב 1997 הגיעה אלינו מעטפה כתומה ומקומטת מצפון מזרח הודו, ובה פנייה מראשי קהילת בני מנשה, שהתחננו לחזור ארצה. לאחר מכן הסתבר לי שבני מנשה החלו לכתוב כבר בימי גולדה מאיר, ואולי אפילו דוד בן גוריון, אבל אף פעם הם לא קיבלו מענה. קראתי את המכתב, ובהתחלה חשבתי שזה הזוי לחלוטין. לא האמנתי שיש דבר כזה - שבט אבוד בצפון מזרח הודו. מצד שני, המכתב היה מאוד כן ואמיתי. בשלב הבא, פגשתי נציגים של בני השבט שהגיעו ארצה. ראיתי שהם באמת רוצים להיות יהודים שומרי תורה ומצוות, ולגור כאן בארץ.  אמרתי לעצמי שאם יש מישהו שכל כך רוצה להצטרף אלינו והוא רציני, אז למה לשים לו מכשול? מה גם שכשביקרתי בצפון מזרח הודו ולמדתי על המנהגים והמסורות שלהם, השתכנעתי שהם באמת אחינו האבודים, שהם צאצאים של אחד מעשרת השבטים. הבנתי שיש כאן משימה, ונרתמתי אליה".

אחרי שהצליח להסדיר את סבך הביורוקרטיה, פרוינד הצליח להשיג ממשרד הפנים מכסה שנתית של כ- 100 עולים בשנה. הרעיון היה שהם יעברו תהליך של גיור ברבנות הראשית וכן תהליך של קליטה והתערות בחברה הישראלית.  

ממה שידוע לך, מה המסורת שלהם, איך הם חיו בהודו?

"על פי המסורת שלהם, אבותיהם הוגלו לפני 2,700 שנה על ידי אשור והם נדדו, הגיעו לסין ושם חיו עד שקם מלך אכזר שרדף אותם וגנב מהם את ספרי הקודש. הוא  הכריח אותם לברוח דרומה ומערבה, עד שהם הגיעו לאזור שבו הם מתגוררים עכשיו. לפני כמאה שנה הגיעו לצפון מזרח הודו הבריטים, המערביים הראשונים, שביניהם היו הרבה אנשי צבא ומיסיונרים, והם נדהמו לגלות אוכלוסייה שלמה, שמאמינה באל אחד וחיה לפי התורה שבכתב. כלומר, הם שמרו שבת, כשרות, טהרת המשפחה, ואפילו הקימו ערי מקלט והמשיכו עם הקורבנות. כמובן, לא כל דבר שהם עשו היה על פי השולחן הערוך, אבל הם בהחלט עשו מה שהם זכרו. יש לציין שרוב השבט התנצר, ועד היום בצפון מזרח הודו 94 אחוז הם נוצרים, אבל היה גרעין קשה שסירב לנטוש את דרך האבות. בשנת 1948, כשהם שמעו על הקמת המדינה היהודית זה הדליק בתוכם מחדש את הרצון לחזור לכאן. שמענו סיפורים מהרבה זקנים על כך שהיו משפחות שארזו מזוודות והתחילו לצעוד רגלית מערבה, כי הם האמינו שאוטוטו המשיח יגיע וייקח אותם הביתה. לצערנו זה לא קרה, אבל זה כן הדליק בתוכם את הרצון לעלות. במשך השנים כל עניין שמירת המצוות בא מהם, מבפנים, זה לא שמישהו מבחוץ שם להם כיפה על הראש ושכנע אותם להתנהג כך. בשנת 1976, הם הקימו במניפור ארגון גג שמאחד את כל בתי הכנסת והקהילות במדינה. כשהם יצרו קשר עם יהודי המערב, הם אימצו את היהדות  האורתודוקסית. עד היום הם חיים כך.  כל מי שנוסע לשם ומסתובב בכפרים רואה אותם עם כיפה וציצית ואילו הנשים עם כיסוי ראש. זאת לא הצגה אלא  אורח חיים".  

לדברי פרוינד, בני מנשה אינם זכאים להגיע ארצה מכוח חוק השבות, כיוון שחוק הולך שני דורות אחורה. כלומר על פי החוק כל מי שיש לו סבא יהודי זכאי לבוא ולהתאזרח, אולם הקשר של בני מנשה הוא לא מלפני שני דורות, אלא מאות שנים אחורה יותר. "זאת הסיבה שבשנת 2005, הרב שלמה עמאר, בהיותו הראשון לציון, קבע שבני מנשה הם צאצאי עם ישראל, אבל הם חייבים לעבור גיור בגלל הנתק שהיה בינם לעם ישראל. כלומר, באופן קולקטיבי הם צאצאי עם ישראל, אבל כל אחד צריך לעבור גיור פרטני, וזה מה שקורה כעת".

כמה כבר הגיעו ארצה ועברו גיור?

"עד כה זכינו כבר שכ- 3,000 איש הגיעו ארצה ועברו גיור על ידי הרבנות הראשית. נותרו מאחור עוד 7,000 שכולם רוצים להגיע לישראל. בשנת 2007 הבאנו קבוצה של 230 איש, אולם לאחר מכן הממשלה החליטה להקפיא  את העלייה. במשך חמש שנים נאבקנו כדי לחדש את העלייה, וב"ה בשנת 2012 הממשלה קיבלה החלטה פה אחד לחדש את הבאתם. אפשרו לנו להביא 275 בתור פיילוט. הם עלו בתחילת 2013 והכול הלך חלק ב"ה. באוקטובר 2013 התקבלה החלטה נוספת- לאשר לנו להעלות 900 איש מבני מנשה. מאז שההחלטה התקבלה הבאנו כ-660 איש בשנת 2014, שזה המספר הכי גדול של עולים מבני מנשה שהגיעו אי פעם במהלך שנה אחת".

איך הם מגיבים כשהם רואים לראשונה את ארץ ישראל?

"זכיתי ללוות אותם במטוס וזה היה מדהים. הרבה מהם פורצים בבכי כשהם רואים לראשונה את נופה של א"י  או את חוף הים. כשהם יורדים מהמטוס הם בדרך פורצים בשירה וריקודים. זה מעמד מאוד מיוחד ומרגש. עבורם זוהי הגשמת חלום וסגירת מעגל היסטורית. הרבה מהם אומרים שצר להם שההורים והסבא והסבתות שלהם לא זכו להגיע. הם מרגישים שיש להם זכות גדולה, שהם זכו להיות דור הגאולה".

בנובמבר הגיעה ארצה קבוצה של 250 מבני השבט, שלפני כשלושה שבועות ביקרה לראשונה בכותל. "זאת הייתה חוויה מרגשת", מתאר הרב פרוינד, "הכותל זה מקום שכולם שמעו עליו, ראו אותו בתמונות וחלמו לגשת לאותן אבנים שספגו כ"כ הרבה דמעות במשך הדורות. הם חלמו על הרגע שבו הם יוכלו לגשת לאותן אבנים ולשפוך את ליבם לפני בורא עולם".

"זה מדהים, כאילו נכנסתי לתוך החלום שלי", עולה מבני המנשה

כשהם הגיעו לירושלים, זאת בוודאי הייתה חוויה עוצמתית.   

"צריכים להבין שבתרבות של בני מנשה, כמו בהרבה תרבויות אחרות במזרח, לא כ"כ נהוג להביע רגשות בפומבי. הם שומרים את רגשותיהם ולא משתפים כל כך מהר בחוויה שהם עוברים. זאת אומרת שכשאתה רואה שיש להם דמעות בעיניים, אתה יודע שמשהו עוצמתי קורה בתוכם. כשעמדתי לידם בכותל, וראיתי כ"כ הרבה מהם עם דמעות זולגות הבנתי עד כמה החוויה הזאת חזקה בשבילם, ועד כמה המפגש עם הכותל אמתי. זה היה מפגש היסטורי, כי הנה הבנים שבים לגבולם, אבל זה גם היה מפגש רוחני עוצמתי. חלק מהם סיפרו לי שמעבר לבקשות האישיות הם חשבו על שני דברים: להודות לה' שזיכה אותם לחזור ולהיות ליד כותל. דבר שני, כולם התפללו שהעלייה תימשך, ושכולם יזכו להגיע".

היה רגע מעצים במיוחד?

"הרגע החזק שאני חוויתי היה כשכולם התקבצו להתפלל מעריב, ולקבוצה הצטרפו חרדים, חסידים, דתיים לאומיים ועוד יהודים, כשהחזן היה מבני מנשה. זה יהודי שעלה רק בנובמבר וסיים את הליך הגיור. זה היה מאוד חזק כי הנה אנחנו רואים במו עינינו את הגשמת חזון הנביאים, לא רק על קיבוץ היהודים, אלא גם את השלב הנוסף - חזרת שבטי ישראל. אני ראיתי את בני שבט יהודה ומנשה מתפללים יחד בכותל".

 אוהבים את ארץ ישראל, נשארים בה 

בני מנשה הם יהודים שומרי תורה ומצוות. ביניהם כאלה שקיבלו הסמכה לרבנות, סופרי סת"ם וסטודנטים במכללות ואוניברסיטאות. "הם משתלבים בהצלחה בחברה", אומר פרוינד, "ניתן לראות יותר ויותר נישואים בין בני הקהילה לבין ישראלים או עולים ותיקים, ממקומות אחרים בעולם".

איך מאפשרים להם להשתלב בקהילה?

"יחד עם משרד קליטה בנינו מודל קליטה שלפיו אנו מנסים ליישב אותם בקבוצות לא יותר מידי גדולות, ולפזר אותם בכמה ערים. כלומר, כשאנחנו מביאים 250 אנשים, שזה בסל הכול 50 משפחות, אנחנו מנסים ליישב אותם בכמה וכמה ערים כמו עכו, נהריה ומגדל העמק. המטרה היא שהם יכירו עוד אנשים ויכירו את החברה הישראלית, וכך ילמדו לדבר עברית ויתאחדו הם כולם".

מיכאל פרוינד יו"ר ארגון שבי ציון

העלייה ארצה היא רק תחילת הסיפור של בני המנשה בארץ ישראל. "אנחנו מלווים אותם מבחינה גשמית ורוחנית, דואגים להם למצוא מקומות מגורים וקורסים להכשרה מקצועית. אנו דואגים ללימודי תורה ולמלגות שונות כשמטרת העל היא, שכל אחד יוכל להיות עצמאי ולהתפרנס בכבוד. אני לא רוצה שהם יהיו תלויים במערכת ולא באף אחד אחר. הכי חשוב שכל אחד יוכל לצאת לעבודה ויחיה בכבוד".

פרוינד פועל בהתנדבות ("אני והמשפחה הנרחבת מכסים כחצי מתקציב הארגון ואת הייתר אני גייס בארה"ב ובאירופה"). כששואלים אותו מה הזיקה שלו לעניין הוא אומר: "אני עושה את כי אני אוהב את האנשים האלה ומרגיש שזה טוב. עד כמה שאנחנו מחזקים אותם, בסופו של דבר הם מחזקים אותנו".

פרוינד מודע לתהיות שעולות: האם ייתכן שהמניע שלהם להגיע ארצה הוא רק כלכלי? ואולי כשיתאפשר להם הם יעזבו?

"כולם יהודים שומרי תורה ומצוות וזה מוכיח כמה הרצון שלהם מבוסס על מניע רוחני היסטורי ולא כלכלי", משיב פרוינד, "אם המניע היה רק כלכלי אז ברגע שהם היו מקבלים את תעודת הזהות הם היו יכולים להסיר את הכיפה ולנטוש את אורח החיים הדתי. עובדה שכולם ממשיכים לחיות כיהודים שמרי מצוות. המניע שלהם הוא באמת רוחני, יש להם רצון לחזור לארץ ישראל וכמיהה רוחנית להיות חלק מעם ישראל".

ברכה לעם ישראל

"מתוך 3,000 מבני המנשה שעלו אני מכיר רק שני מקרים של אנשים שעזבו את הארץ. מדובר בנשים שנישאו לעולים ממדינות אחרות, והם אלה שבחרו לחזור לארצם. הם לא עוזבים את הארץ, הם מאוד קשורים לישראל. בתור מהגר אני יכול לומר שבתהליך הקליטה לא הכול ורוד, ולא משנה מאיפה אתה מגיע. יש למשל פערים במנטאליות. בהודו יש המון כבוד לזקנים, והנה הם באים ארצה ולפתע אבא נאלץ להיעזר בבנו הקטן שיודע את השפה טוב ממנו. זה יכול  לגרום למתיחות, כיוון שהכבוד למבוגר נחלש. חשוב לי להדגיש שלא הכול ורוד, וצריכים להיות מציאותיים,  אבל אנחנו מנסים להתמודד עם כל בעיה שצצה".

אלפי בני מנשה שנמצאים בהודו נכספים להגיע לארץ ישראל. פרוינד מצידו, נחוש להביא את אחרון היהודים האבודים. "יש לנו קבוצה של כ-250 איש שאנו מתכוונים להביא בחודשים הקרובים", הוא אומר, "אני נחוש בדעתי להעלות אותם ארצה. נמשיך לפעול עד שהאחרון יעלה על המטוס, ויגיע לשדה התעופה בן גוריון. אני לא מתכוון לנטוש אותם שם. בני מנשה הם ברכה לעם ישראל. הם חדורי מוטיבציה ציונית, שומרי תורה ומצוות והם באים לחזק את המדינה ולתרום לה. מגיע להם להיות כאן".