צנחן שנחת על בני אדם והזיקם במהלך "מפגן"

ביום ג' באייר תשס"ח, בשעה שרבבות רבבות מעמך בית ישראל ישבו ועסקו בתורה הקדושה בשיעורי ה"בר בי רב" הנפלאים, ערך חיל-האויר "מפגן" תעופה וצניחה בעיר תל-אביב. לקראת סיום המפגן, קם המנחה והכריז: "כעת נצפה ב'גולת הכותרת' של המפגן - צניחת גדול צנחני הצבא, אשר יבצע צניחה מרהיבה יחד עם דגל בידו..."

יצא הצנחן לדרכו, ולפתע נשבה רוח פרצים ששיבשה את מהלך הצניחה. האיש נפל בעוצמה רבה על גבי קהל הצופים וגרם לפציעתם של כמה מהם.

כעבור ימים מספר, קמו הפצועים ממיטת חוליים, ותבעו את הצנחן לדין תורה, שהרי עליו לשלם להם תשלומי נזיקין, כדין אדם המזיק! לעומתם טען הצנחן, כי לא היה הדבר בשליטתו, מאחר ונשבה רוח שאינה מצויה, ובנסיבות שנוצרו לא היתה לו כל אפשרות למנוע את האסון...

הדין עם מי?

תשובה

אדם מועד לעולם, וחייב לשלם נזק שלם, בין שהוא שוגג ובין מזיד בין ער ובין ישן, בין באונס ובין ברצון, שנאמר בפרשת משפטים (שמות כ"א, כ"ה) במזיק גופו של חברו: פֶּצַע תַּחַת פָּצַע - לחייבו על השוגג כמזיד ועל האונס כרצון[1]. ולכן אף כשנפל מראש הגג ברוח שאינה מצויה חייב בתשלומי נזק[2].

ונחלקו רבותינו הפוסקים אם חייב המזיק באונס גמור[3]. ולמעשה שיטת הרמ"א שפטור מלשלם ושיטת השולחן ערוך שחייב (יעויין שולחן ערוך חושן משפט סימן שע"ח סעיף א'-ב', וש"ך סק"א). ובנידון שאלתנו, אם אכן יתברר (על פי מומחים) כי לא נבע ההיזק מחמת משגה מסוים של הצנחן, הרי שהדבר בגדר אונס גמור. לפיכך הואיל ודין זה בגדר 'ספיקא דדינא', ממילא יש לפטורו, מאחר והוא מוחזק בממונו.

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.