למי שייכת שן הזהב שנפלה - לאדון או לעבד?

מעשה שהיה באדון שנתן לעבדו אגרוף והפיל את שינו. כמובן שכעת יוצא העבד לחירות, כמו שנאמר בפרשת משפטים: וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ (שמות כ"א, כ"ז).

אלא שויכוח מעניין התגלע בין הרב לעבדו טרם עזיבת העבד.

הנה השן הנופלת לא היתה סתם שן, אלא עם ציפוי מזהב טהור. והתקוטטו השנים למי שייכת השן!

האדון טען שהיות ואין לעבד שום קניין, שכן כל מה שקנה עבד - קנה רבו, ממילא שייכת לו השן. ולעומתו טען העבד כי אין הדברים אמורים אלא בעודו עבד, תחת מרות רבו, אך עתה הרי יצא לחופשי על ידי נפילת שינו ('ושחרורו ושינו באים כאחת'), ולפיכך בודאי שהשן שייכת לו!

עם מי הדין?

תשובה

נאמר מסכת סופרים (פרק כ"א הלכה ט'): עוג הוא אליעזר עבד אברהם, ופרסות רגליו ארבעים מיל! ואברהם אבינו היה טומנו בכף ידו! פעם אחת גער בו אברהם בעוג, ומיראתו נפל שינו ממנו, ונטלו אברהם אבינו ועשאו מיטת שן והיה ישן שם. ויש אומרים: כסא עשאו, וישב בו כל ימיו...

למדנו איפוא, כי אין השן שייכת אלא לרב ולא לעבד, שאם לא כן היאך השתמש בה אברהם אבינו.

אלא שמצינו בהגהות הרש"ש (בגיטין כ"א:) שמסתפק בדין זה - למי שייכת השן, ולכאורה צריך ביאור על דבריו מהמבואר במסכת סופרים.

וכתב הגאון רבי מרדכי קרליבך שליט"א, בספרו 'חבצלת השרון' (בראשית עמ' שט"ז), שאין מכאן כלל קושיה על דברי הרש"ש, וזאת, על פי הנאמר במסכת קידושין (כ"ד:), כי כאשר לא הכה האדון את עבדו על עינו או אוזנו ממש, אלא רק הכה כנגד עינו או כנגד שינו (בקיר), והעבד נבהל מאד מחמת הקול, ומחמת הבהלה הסתמא ואינו רואה או שנפלה שינו - אין העבד יוצא באופן זה לחירות. ובטעם הדבר מסבירה הגמרא, ד'איהו דאבעית אנפשיה' - כלומר, האדון לא עשה מעשה בגופו, אלא רק גרם לרעש, והיה בידו של העבד שלא להיבהל כל כך, ולכן נחשב שכביכול הזיק את עצמו.

לאור דברי הגמרא, נוכל להבין כי אף אליעזר לא יצא לחירות על ידי גערת אברהם אבינו, ואם כן בודאי ששייכת השן לאברהם, שהרי כל הצד של הרש"ש לומר כי שייכת השן לעבד הוא רק בשל העובדה שיוצא לחירות בהכאה זו, ואצל אברהם הרי לא יצא העבד לחירות[1]. 

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.