יונה שגנבה יהלומים

מעשה שהיה בנוכל שאימן את יונת הדואר שלו לגנוב יהלומים. היונה התעופפה למלטשת יהלומים, שם נטלה בפיה שני יהלומים, ויצאה במהירות בחזרה לבעליה הגנב, אלא שבמהלך דרכה, לפתע נשמטו הילומים מפיה הישר אל תוך הים הגדול... 

לאחר שנתפס משלח היונה, תבעו בעל היהלומים לשלם לו עבור כל אבידתו, שערכה היה בסך של 20,000$!

ילמדנו רבינו: האם אכן חייב הנוכל ששילח את היונה לשלם לחבירו מדין בהמתו שהזיקה?

תשובה

כשם שאסור לאדם להזיק ממון וגוף חבירו, כך צריך לשמור ממונו שלא יזיק. וכל נפש חיה שהיא ברשותו של אדם שהזיקה, חייבים הבעלים לשלם את הנזק, כמבואר בפרשת משפטים, ואחד השור ואחד שאר בהמה חיה ועוף, ולא דיבר הכתוב אלא בהווה[1].

והנה כתב רבנו הרמב"ם (נזקי ממון פ"ב הי"ט): "המשסה כלבו של חברו באחר - פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. ובעל הכלב חייב חצי נזק, שכיון שהוא יודע שאם שסה את כלבו להזיק נושך, לא היה לו להניחו". ולכאורה כך גם בענייננו, בעל היונה חייב ובפרט אם הוא שיסה אותה.

אולם עדיין יש לדון בזה, שיתכן ונחשב היזק זה ל'משונה', ולכן חייב רק חצי נזק (כדין בעל הכלב הנ"ל), ואם כן, יהיה הדין שאין גובים את הממון, מכיון שזה בגדר קנס שאין גובים אותו בזמן הזה, ואם תפס הניזק - אין מוציאים מידו[2]. אך מאידך, מסתבר יותר שהיות והורגלה היונה בנטילת חפצים על ידי אילופה, הרי שדומה הדבר ל'רגל'[3], ומאחר והזיקה בדרך הילוכה, שהרי לכך הורגלה מלכתחילה - שלם ישלם בעליה[4]!

ולמעשה אמר מו"ר שליט"א: יש לדחות את הדמיון לרגל, מאחר ולא נעשה הדבר בדרך הילוכה אין זה דומה לרגל, וכן נאמר ברש"י בבבא קמא (ג'.): "כל היזק דרך הילוך שלא בכוונה הוי תולדה דרגל", וכאן בנידון דידן היונה מתכוונת ליטול. ונראה כי יש לדמות היזק זה לשן, שכן עושה זו להנאתה (שמקבלת איזה מאכל ערב מבעליה)[5]. וצ"ע. ועל כל פנים חייב לשלם בעל היונה.

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.