לוה משני אנשים ונמצא שאחד השטרות היה מזוייף

מעשה שהיה בראובן שהיה נצרך ביותר להלוואה של 2,000$. פנה אל יהודה חברו, והלה הסכים להלוות 1,000$ בלבד. כמובן שראובן קיבל את הסכום בשמחה, ומשם ניגש אל שמעון, אשר העביר לידיו אף הוא סכום של 1,000$.

לאחר שעירב ראובן את השטרות שקיבל אלו באלו, הלך אל חלפן הכספים בכדי לפרוט את הדולרים לשקלים. התבונן החלפן בשטרות ומצא שטר של 100$ מזוייף... וברור שאין ידוע מהיכן הגיע שטר זה - האם של יהודה היה או של שמעון.

חזר ראובן אל חבריו וסיפר להם את שאירע. והנה כל אחד מהם התנער מהאחריות על מציאות השטר המזוייף, וטען כי בוודאי שאין זה השטר שלו, ואת החוב צריך ראובן להשיב במלואו, כל עוד לא הוכח שהשטר המזוייף הגיע ממנו!

לעומתם טוען ראובן כי אינו מתכוון להפסיד ולשלם את ה-100$ לכל אחד מהשניים, ולכן ישיב לכל אחד 900$! ולכל הפחות מסכים הוא שבמאה יחלוקו שניהם, או שיהא מונח השטר על שיבוא אליהו...

עם מי הדין?

תשובה

איני יודע אם נתחייבתי

כלל גדול בידינו שהמוציא מחברו עליו הראיה, ואפילו כאשר טוען התובע טענת "ברי" והמוחזק טוען "שמא" - אין אומרים ברי עדיף להוציא ממון, כאשר הספק הוא בשורש החיוב. ולפיכך אם מסופק הלוֹוֵה אם לוַה מחברו וטוען "איני יודע אם נתחייבתי", ואילו המלוה בטוח כי הלוהו - ישבע הלווה שאכן אינו יודע ופטור מלשלם, על אף שהמלוה טוען ברי והלווה טוען שמא, כיון שהספק הוא בשורש החיוב. אולם כל הפטור הוא רק בדיני אדם, אך אם בא לצאת ידי שמים - ישלם (שולחן ערוך חו"מ סי' ע"ה סעיף ט').

איני יודע אם פרעתיך

במקרה שההלואה ברורה, ורק נפל ספק בפרעון, שאומר הלווה למלוה "מסופקני אם פרעתיך", ואילו המלוה משוכנע שלא פרעו ותובעו בטענת ברי שישיב לו את כספו - באופן זה אנו אומרים את הכלל: "ברי ושמא ברי עדיף" להוציא ממון, מאחר ולטענת הברי מסייעת חזקת החיוב, שהרי בוודאי היתה הלואה ונוצר חיוב על הלווה (שם).

ספק פרעון חוב במטבעות מזוייפות

עתה יש לדון: מה הדין כאשר פרע הלווה את חובו אלא שטוען המלוה שהיו במטבעות הפרעון כמה מטבעות מזוייפות, ולעומתו טוען הלווה שאינו בטוח כלל כי מטבעות אלו ממנו הם, שמא משל המלוה בעצמו הם ונתערבו עם מעות הפרעון?

ובכן, נחלקו בדבר גדולי הפוסקים.

לדעת הט"ז (חו"מ סוף סי' ע"ה), מכיון שכבר פרע הלווה את חובו, הרי שנסתלק מחיובו למלוה, אלא שעתה, לאחר הפרעון הברור, נולד ספק ממקום צדדי, שמא היה בכסף הפרעון מטבעות מזוייפות, ובמצב זה עלינו לילך אחר החזקה - נעמיד את הדבר על חזקת הפרעון שהיתה עד כה, וחזקה זו אומרת שהפרעון היה טוב, שכן רוב המטבעות אינן מזוייפות. נמצא איפוא שכעת בא המלוה ותובע תביעה חדשה, וכנגדו טוען הלווה: איני יודע אם בכלל חייב אני לך, וממילא הדין בזה הוא, שאין ספק מוציא מידי ודאי, ולכן ישבע הלווה שאכן אינו יודע ופטור מלשלם, כבדין איני יודע אם נתחייבתי.

לעומת זאת, הש"ך (סי' רל"ב ס"ק ט"ו) כתב בשם המהרשד"ם, שמכיון שעל הצד שהמטבעות המזוייפות הן משל הלווה - נמצא שלא פרעו, ולכן ספק זה נחשב כספק בגוף הפרעון, וממילא הרי הלווה כאומר "איני יודע אם פרעתיך", שכן קיימת חזקת חיוב של הלואה ודאית וספק פרעון כדין, הלכך כשהמלוה טוען ברי שלא פרעו כדין והלווה מסופק - יש לחייב את הלווה ככל דין "איני יודע אם פרעתיך". 

ספק הלואה במטבעות מזוייפות

הנה בנידון דידן הספק הוא בכסף ההלואה, כאשר הלוה טוען כי נמצא באחת ההלוואות שטר מזוייף אלא שאינו יודע ממי קבלו, ולעומתו טוען כל אחד מהמלוים כי השטר המזוייף הגיע ממנו. ולכאורה באופן זה תתהפך המחלוקת בין הט"ז להש"ך, וכדלהלן:

לדעת הט"ז, כשם שבספק פרעון במטבעות מזוייפות אנו מחשיבים את הפרעון כודאי וברור, וכל שהספק ממקום אחר של זיוף המטבע, חובת ההוכחה מוטלת על המלוה, וצריך הוא להוכיח שלא נפרע חובו כראוי, כך הוא הדין להיפך, באופן שההלואה ודאית, אלא שיש ספק ממקום אחר - שמא היה בה מטבע מזוייפת, או-אז חובת ההוכחה תהיה מוטלת על הלווה, להוכיח שאכן לוה מטבע מזוייפת, וכל עוד לא הוכח כן - אין ספק מוציא מידי ודאי, וחייב לשלם למלוה את חובו.

לעומת זאת, לפי שיטת הש"ך, שבספק פרעון במטבע מזוייפת, אנו מתייחסים אל המצב כספק איני יודע אם פרעתיך, ממילא בספק הלואה במטבע מזוייפת באופן שהלווה מוחזק בממון, יש לקרותו ספק איני יודע אם נתחייבתי, שהרי קיבל מהאחד רק 900 אמיתיים, ובמקרה שכזה יהיה פטור מלשלם מספק. ובענייננו נראה שיוכל ראובן לומר קים לי כהש"ך ויפטר.

אולם כל זה היה שייך אילו היה הסיפור היה רק עם מלוה אחד שנפל ספק שמא הלווה שטר מזוייף, שאז יכל הלווה להיפטר כמו בדין איני יודע אם נתחייבתי. אך בשאלתנו שלווה משני אנשים, לכאורה יש לדמות זאת לדברי השולחן ערוך (חושן משפט סימן ע"ו סעיף ב') שכתב: "היו שנים תובעים אותו, כל אחד אומר: הלויתיך מנה (מאה), והוא אומר: לויתי מנה מאחד מכם ואיני יודע מאיזה מכם - צריך ליתן לכל אחד מאה", (אחר שישבע כל אחד. ש"ך). והסברה בזה היא, שמכיון שבודאי קיים כאן חיוב לאחד מהם, ממילא אין ספק מוציא מידי ודאי[1], ועליו לפרוע את מלא הסכום לשניהם[2].

הלכך למעשה, צריכים שני המלוים להישבע שטענתם אמת, וישיב ראובן לכל אחד מהם 1000$. (ובמקרה שאינם טוענים ברי אלא מסופקים ממי יצא השטר המזוייף - יחלוקו, כדין כל ממון המוטל בספק).

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.