מיומנו של יוצר: הנעלבים ואינם עולבים – מרוויחים

בטור הקודם סיפרתי לכם על התובנות שהחלו להעמיק בי במהלך תקופת העבודה במועדון הזאפה בתל אביב. מצד אחד היו את האומנים ואנשי התעשייה הקרים והמנוכרים, ומצד שני היו את אלה החמים והמפרגנים. ניתוח אופי שלאחר תקופה ארוכה של היכרות איתם - התברר כהפוך לגמרי ממה שהבנתי. ושוב פעם - הבנתי שלא הבנתי כלום.

הקשר שלי עם הזאפה היה באמת קסום, הגעתי לשלב בו הרגשתי שזה ממש הבית השני שלי. הבעלים של המועדון הם שלושה אחים, אנשים באמת טובים וערכיים, אבל הם מנהלים עסק שאם הוא לא יכניס כסף ויהיו בו גם שיקולים קרים - הוא לא יוכל לשרוד את השוק התחרותי של התחום. ברור להם, כמו שזה ברור גם לי, שכדי להגיע למקום שבו הם נמצאים חייבים באמת לאהוב את התחום ולעשות המון הקרבות עסקיות קרות לטובת כמה שיקולים חמים ואנושיים, וזה מה שהפך אותם להיות "זאפה", מותג מוזיקה מוכר ונחשב.

באותה תקופה, כשכבר הפכתי ותיק בחברה והבעלים של הזאפה ראו בי כאדם שאפשר לסמוך עליו, הציעו לי קידום. מסתבר ששנה וחצי לפני כן הם לקחו תחת חסותם בית קפה ופתחו עם כמה חברה צעירים, שהגיעו מעולם המועדונים התל אביבי, מותג חדש שנקרא "זאפה קפה" – בית קפה שבקומת המרתף שלו יש מועדון הופעות מחתרתי. בית הקפה הפסיד כסף כל חודש והחברה שניהלו את מרתף ההופעות התחילו לעשות להם צרות, הם היו חייבים לשים שם מישהו משלהם כדי שיאושש את המצב של בית הקפה וידווח להם מה קורה במרתף ההופעות למטה. ניחשתם נכון, האיש הזה הוא אני. הציעו לי את העבודה ומאחר והמשכורת הייתה יותר טובה, וראיתי בכך עוד צעד להתקדם בתחום – הסכמתי.

אני אדם שאוהב אתגרים, ופועל הכי טוב תחת לחץ. הגעתי לבית הקפה חדור שוב באנרגיה מתחדשת ו - "הפכתי את המקום". החלפתי אנשי צוות שראו בי כאיום ועשו לי מיד צרות, התחלתי להכיר את הלקוחות שמגיעים לבית הקפה, ועשיתי המון שינויים והתאמות כדי להגיע למצב שהמקום יוצא מהפסדים ונכנס למאזן חיובי של רווחים. רק ה' יודע איך הצלחתי לעשות את זה, לא למדתי מעולם כלכלה ולפני כן בסך הכל הייתי מלצר עם חלום להיות זמר - אבל הצלחתי. תוך ארבעה חודשים הדוחות של בית הקפה החלו להראות מאזן חיובי של רווחים.     

הייתי ילד מאוד תמים. לא הבנתי שמאחורי כל דבר מסתתרים עוד המון שיקולים שאין לי מושג על קיומם. נתתי אמון מלא במי שנראה לי אמין ומועיל, והתרחקתי כמו מאש מאלו שחשתי מהם קנאה ותחרות. עשיתי כל מה שביכולתי כדי להרשים את הבוסים שלי, עבדתי מכל הלב והנשמה.

ואז הגיעה הבשורה... הם הצליחו למכור את הזאפה קפה.

מה? איך? למה? אפילו לא ידעתי שהם מנסים למכור את המקום, בזה אף אחד לא שיתף אותי. מסתבר שברגע שבית הקפה התחיל להראות נתונים חיוביים, זו הייתה הזדמנות פז להרשים קונים פוטנציאליים ולהיפטר מהצרה הזו שהם מתחרטים שלקחו על עצמם. הבנתי את זה, אני לא בחור טיפש. יש פה עסק לנהל ואם יותר טוב להם בלי בית הקפה -  אני שמח שבזכות העבודה שלי הם הצליחו להתקדם עוד צעד לעבר המטרות שלהם. הדבר שלא ידעתי זה - שאני חלק מהעסקה.

הבעלים החדש לקח את המקום יחד עם המנהל שלו, אני. הוא הרי צריך הדרכה וחפיפה כדי שיוכל להניע את העניינים שם קדימה, הם אפילו אמרו שיש שם מעין שותפות, והזאפה עדיין חלק מהבעלים רק באחוזים נמוכים, ואני האמנתי להכל. המשכתי להשקיע את מיטב זמני ומרצי בניהול המקום, אפילו כשהבעלים החדש כבר החליט שהוא הופך אותו למסעדת טאפסים, דבר שהיה לי ברור שהוא טעות. אני הרי מכיר את הלקוחות שמגיעים לפה, הם אוהבים סנדביצ'ים גדולים ומשביעים, ממש לא טאפסים. אבל הוא לא הקשיב לי, ולא רק שהוא לא הקשיב לי, ככל שהוא הכיר יותר את המערכת ואת תפעול המקום, הוא התחיל יותר ויותר לחפש סיבות לריב איתי ולפגוע בי. ואני לא הבנתי, לא הבנתי עד שפוטרתי, והאחיינית שלו הגיעה לנהל את המקום במקומי.

זו הייתה סטירת לחי מצלצלת. התאכזבתי מאוד מכולם, אבל לפחות עכשיו אוכל לחזור הביתה – לזאפה. באתי לזאפה לבקש שיחזירו אותי לעבודה, אבל כל המשרות היו תפוסות באותו הזמן. לא היה להם מקום בשבילי. אני שוב מבין את השיקולים הקרים שלפיהם עסק חייב להתנהל, אבל יש לי שכירות וחשבונות לשלם בכל סוף חודש! מסתבר שגם החיים שלי הם סוג של עסק שצריך לנהל. אבל הרגישות כלפי הצרכים שלי לא ממש הייתה מרכז העניינים בשבילם, זה הכל הם, הם, ושוב פעם הם.

הייתי אובד עצות, וממש התחלתי לפחד שלא אצליח לסגור את החודש. אבל מי אני שאפחד? הקב"ה נמצא עם הנעלבים, ולא עם העולבים, ככה כתוב. והוא שוב לא הפסיק להפתיע ביכולות שלו לייצר מציאות לא הגיונית. מעל כל הסתברות וחישוב אסטרטגי קר, קיבלתי הצעת עבודה ממועדון ההופעות "רדינג 3" בנמל תל אביב. הציעו לי משרה של ניהול בשכר כמעט כפול ממה שהרווחתי בזאפה, לא יכולתי לסרב לזה, בוודאי ברגעים האלה, כשהשתחררתי מהעבדות שאליה הזאפה מכרו אותי ולהם לא היה מקום לקבל אותי בחזרה.

הרדינג 3 זה מועדון די חדש, הבנתי שיש שם השקעה מטורפת של המון כסף, והזאפה קצת חוששים שזה יהווה להם תחרות בתחום. ידעתי שעל אף ההחלטה שלי לקבל את העבודה - אני חייב לעדכן את הבעלים של הזאפה בזה. קבעתי איתם פגישה ובאתי לבשר להם את הבשורה. התגובה שלהם נחלקה לשני חלקים: הראשון – סחיטת המצפון שלי וקביעה שזו לא פחות מבגידה, והשני – איומים שכמוזיקאי לא כדאי לי לעשות את זה כי הם יפגעו בהתקדמות שלי. יאמר לזכותם של שלושת האחים, הבעלים של המועדון, שהחלק השני לא נאמר מפיהם - אלא מאדם שהם מינו כמנכ"ל החברה, ומשום מה בחרו לתת לו לקבל החלטות עסקיות קרות, שאט אט שתו מהסביבה שלהם את הקסם שטיפחו שנים רבות.

הייתי בשוק, אבל לאיומים אני אף פעם לא נכנע. בהתחלה הגבתי באימפולסיביות, ואולי גם קצת מפחד אמיתי, והתקשרתי לרדינג 3 להודיע שלא אקח את המשרה, אבל יומיים לאחר מכן, כשהבנתי שמבחינת הזאפה אני גם ככה כבר נחשב לנחש בוגדני, התקשרתי שוב ולמזלי התפקיד עוד היה פנוי בשבילי.

בטור הבא אספר לכם על התקופה החדשה שפותחת בחיי עוד פרק מלא בהפתעות. גם אם היו מבקשים ממני לכתוב תסריט מופרך להמשך העלילה, לא הייתי מצליח לחשוב על הדרך שהקב"ה תכנן להמשך הסיפור, בכזו פשטות ואינסופיות חסרת גבולות שאופיינית רק לו.

הפעם אשתף אתכם בשיר שנקרא "איזה יום עבר עלי" של דודו טסה, זמר ויוצר שהרבה להופיע באותו מרתף הופעות מחתרתי מתחת לבית הקפה של הזאפה, הרבה לפני שפרץ לתודעת המיינסטרים בישראל.