היהודי ראה את הגביר מכניס מאות דולרים בין אבני הכותל. האם מותר לקחת?

בערב שבת קודש לסדר "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה" שנת תשס"ח, הגיעה השאלה למעונו של מורינו הרב שליט"א.

מעשה שהיה ביהודי שהגיע לכותל המערבי, והתפלל אל מול האבנים הקדושות. והנה, הבחין באדם שנעמד לצידו, אשר חזותו העידה כי עשיר גדול הוא, ונראה היה כתייר מחו"ל. הגביר אחז באבני הכותל ובכה בתפילה כשעה ארוכה. לאחר גמר תפילתו, הכניס הגביר את ידו לכיס והוציא חפיסת שטרות ירוקים, קיפלם ותחבם בין אבני הכותל. האיש שעמד משתאה לצידו המתין עד שיעזוב העשיר את המקום, וחשב בליבו כי להשאיר את הסכום הנכבד כאן זה ממש 'בל תשחית', וגם מן הסתם אדם אחר ימצא את השטרות ויטלם, אי לזאת החליט לשלפם וליטול אותם לעצמו. מדובר היה בסכום של 800 דולר!!

בשובו לביתו סיפר לרעייתו על ה'מציאה' הגדולה שזימן לו הקב"ה. אך האשה טענה בתוקף כי עליו לעשות שאלת חכם, האם אכן רשאי להשתמש בממון. אשר על כן ניצבו השנים בבית מורינו הרב שליט"א, ושאלו מה דינו של ממון זה.

תשובה

מורינו הרב הציג את השאלה לפני מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א, אשר השיב על כך כדלהלן:

יש להסתפק למה נתכוון הגביר שתחב את הכסף בן אבני הכותל, ולפנינו ב' אפשרויות:

א. אולי כוונתו היתה להקדיש את הכסף לבנין בית המקדש (ומעניין שמדובר היה בשבוע של פרשת תרומה, בה אנו קוראים: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם).

ב. יתכן שנתכוון לתרום צדקה מתוך ציפייה שעניים ימצאו את הדולרים, (והחליט להניח את כסף הצדקה דוקא במקום זה בתקווה שיאתרו עני אמיתי והגון).

ומאחר ולא ידוע לנו למה נתכוון, מוטלת עלינו החובה לחוש לשתי האפשרויות.

והנה נאמר ברמב"ם בהלכות ערכין וחרמין (פרק ח' הלכה ח'): אין מקדישין ולא מעריכין ולא מחרימין בזמן הזה, שאין שם מקדש בחטאינו כדי לחזק את בדקו, ואם הקדיש או העריך או החרים, אם היתה בהמה נועל דלת בפניה עד שתמות מאליה, ואם היו פירות או כסות או כלים מניחין אותן עד שירקבו, ואם היו מעות או כלי מתכות ישליכן לים המלח או לים הגדול כדי לאבדן. וכתב הראב"ד בהשגותיו, כי מה שמשליך את המעות לים המלח או מאבדם זה דוקא כאשר אינו רוצה לפדותם, אבל אם ירצה לפדותם יפדה אותם בפרוטה, ויוליך פדיונם לים המלח[1].

וביאר הכסף משנה, כי גם הרמב"ם מסכים לדברי הראב"ד, אלא שהביא דין זה בסמוך (הלכה י'): מותר לפדות ההקדשות בזמן הזה לכתחילה, ואפילו בפרוטה, ומשליך אותה לים המלח, וחכמים דנו שיפדה בארבעה זוזים או קרוב לזה כדי לפרסם הדבר, (אבל בזמן המקדש לא יפדה לכתחלה אלא בשוויו).

ומעתה, כדי לצאת מן הספק אי אפשר לאבד את הממון, שהרי קיים חשש שלא נתכוון הגביר להקדישו, אלא שומה על המוצא לפדות את הכסף על שווי ארבעה זוזים, להשליך את הפדיון לים המלח או לאבדו, ולאחר מכן יעביר את ה-800 דולרים לידי עניים הגונים.

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.