תאפשרי לעצמך לצמוח, צאי להפסקת אש

הדסה (שם בדוי לסיפור אמיתי לגמרי שקרה אצלי בחוג לפני שנתיים), משתתפת בחוג, הגיעה טרוטת עיניים וביקשה להעלות בעיה. התינוקת שלה כבר בת למעלה משנה, קמה המון בלילה והיא כבר מיואשת. "החלטתי שאני לא קמה יותר. אין לי לילה וגם אין לי יום... אני בטוחה שהיא רוצה ומסוגלת לישון לילה".

"נו, אז מה הבעיה?", שאלנו. "יש באמתחתך פיתרון לבעיית ההתעוררויות...".

"בעלי לא אוהב את השיטה הזאת... הוא מבקש ממני שאקום לתינוקת ואני... לא רוצה... ברור לי שאם לא אקום אליה לילה, שניים, שלושה, הסיפור ייגמר... בבוקר אני עובדת, אחה"צ אני כל כולי לבית ולילדים, ובלילה אני רוצה כבר שקט...".

"ומה את חושבת על מה שבעלך ביקש ממך?".

"שהוא לא מתחשב בי. אני נמצאת כל היום עם הילדים ומאוד זקוקה לשעת השינה הזו...".

"והוא, לא זקוק לשינה?".

"הוא גם זקוק... סה"כ הוא עובד קשה וגם לומד קשה ויש לו מעט שעות שינה ביום...".

"אז בעצם מי לא מתחשב במי?...".

"... אז מה, לקום?", שאלה הדסה.

"... אם את רוצה להתחשב בבעלך ולצאת מהמלחמה שיש ביניכם כרגע", עניתי, "תקומי לתינוקת, לא כי היא בוכה, אלא ממקום אחר, כדי לכבד את דעתו ורצונו של בעלך".

כמה דקות אחרי שהמפגש הסתיים, קיבלה הדסה טלפון מבעלה. "מה נשמע?", שאל.

"אני קצת לא מרגישה טוב".

"לא, זה לא שאת לא מרגישה טוב", אמר, "את נורא עייפה בגלל שאת קמה המון לתינוקת... מעכשיו, אני קם. אני רוצה שתתחילי לישון בלילות...".

הדסה הייתה המומה ממהירות התגובה בצד השני...

לקראת שעת השינה הוא הכין בקבוק מטרנה, שם אותו במיטה של התינוקת והשכיב אותה לישון. בבוקר קמה הדסה המומה ו...רעננה! היא ישנה שנת לילה רצופה.

"טיפלת בלילה בתינוקת, הא?!", שאל בעלה כשחזר מהתפילה, "למה לא הערת אותי?!"...

"לא, לא קמתי. ישנתי נפלא. הייתי בטוחה שאתה טיפלת בה...".

התינוקת ישנה באותו לילה - כל הלילה! ועד סוף החוג ישנה שנת ישרים...

יוצאם לקרב מתיש

נתפלא לשמוע שכמעט כל גלות שאנחנו חווים, כל קושי בחיינו, עם עצמינו, מול הילדים, הבעל או בעבודה, הוא למעשה סוג של מלחמה פנימית. בלי להיות מודעים, אנחנו יוצאים לקרב מתמשך ומתיש על איך שנראה לנו שהדברים צריכים להיות, ומבזבזים שנים ארוכות של משאבים, כוחות, זמן ואנרגיה, על מלחמות פנימיות או חיצוניות. והתוצאה? אין...

מה עומד מאחורי המלחמה?

שורש המלחמה מתחלק לשניים שהם אחד:

אי הסכמה עם המציאות ונסיונות חוזרים ונשנים לשנות אותה.

התרחקות מהתפקיד המקורי שלנו והתעסקות בתפקיד לא-לנו. תליית המצב הגרוע במישהו או במשהו אחר.

מה יוצא ממלחמה?

* * *

כשניטשה מלחמה בין נפוליאון לרוסים, שאלו היהודים את גדולי הדור דאז על איזה מהצדדים להתפלל שינצח. התשובה החד משמעית והמפתיעה היתה: "נצחון רוסי יהיה טוב יותר ליהודים. במידה ונפוליאון ינצח", הסבירו, "ואנחנו נהיה תחת שלטונם, הם ירצו להעביר אותנו על דתנו בנועם ובשוויון זכויות, והדבר עלול להשפיע עלינו באופן קשה... לא כל שכן אם הרוסים ינצחו. אמנם נחווה קשיים פיזיים ומנטאליים והרוסים ייצרו את צעדינו כשומרי מצוות בכל צעד ושעל, אבל כך נמשיך להילחם על עקרונותינו, ולהיבדל כעם יהודי נאמן לתורה ולמצוות...".

כשמתקיפים אותנו אנחנו נוטים להתבצר (במקרה דנן, לטובה, כמובן), כי מלחמה מחריפה את המאבק ומזמינה מלחמה נוספת, אבל כשלא שופטים אותנו ומעניקים לנו שיויון זכויות, אנחנו מוכנים לעזוב את עמדתנו הראשונה והמלחמתית לטובת דינמיקה מפוייסת.

זה כמו שאת נוהגת ברכב, עוצרת ברמזור בנתיב הלא נכון ורוצה לעבור לנתיב שלידך. אם תידחפי בכח – תחטפי מטר צפצופים וברכות... אבל אם רק תרימי את היד ותבקשי... כולם יהיו אדיבים ונחמדים ויתנו לך לעבור בקלות ובפשטות...

* * *

אסתר (שם בדוי), אמא בחוג הורים, סיפרה בכאב על ביתה בת ה-19 שעזבה את הבית ולא רוצה איתה שום קשר. כל נסיונות הפיוס והריצוי המתחננות שלה לא הועילו...

בחוג הבינה אסתר שקרב איתנים ניתש ביניהן, אשר מביא כל אחד מהצדדים להתבצר בעמדתו ה"צודקת" ולהמשיך לנסות "לכופף" את השני... אסתר "צודקת" כי היא רוצה, באופן טבעי, קשר עם הבת שלה. היא מנסה בכל דרך לשנות את המצב ומאשימה את ביתה בתחושות הקשות שמלוות אותה מאז שעזבה... הבת גם היא "צודקת", כי היא מרגישה פגועה. היא מתבצרת מאחורי חומות ברזל ומאשימה את אמה בקשר הרעוע.

אסתר הבינה שהדרך הזו רק מחריפה את המלחמה ונידונה לכישלון. הדרך לפתרון הייתה השלמה אמיתית עם המצב הקיים, בלי רצון לשנות אותו כלל. הדרכתי אותה לצייר לעצמה ציור אחר בראש, לדמיין שהבת שלה לא בבית כי היא בעלת חסד שעובדת בפנימייה ליתומים... הציור החדש הזה הביא איתו שקט ורגיעה, ואפשר לה לוותר על המלחמה ולחיות בשלום עם מציאות הבת החסרה.

ההתקרבות בצד השני של המתרס, שלא תמיד מגיעה כל-כך מהר, הייתה מדהימה. אחרי שבועיים הילדה הזו התקשרה ביוזמתה, מה שלא קרה כבר שנתיים! אחרי שבוע נוסף היא כתבה לה מכתב... אחרי שבועיים היא קפצה אליה לעבודה והן יצאו לאכול יחד... וכך הלאה... כשאסתר לא הייתה עסוקה בלשנות את ביתה, אלא בלשנות את המחשבה שלה ולהתעסק עם עצמה – הילדה גם היא "הורידה את הנשק" ובחרה בשלום, והקשר ביניהן התחדש בכל תוקפו. "קיבלתי ילדה במתנה", אמרה אסתר בתום החוג.    

סור מרע, עשה טוב

הדרך הנכונה, אם כן, להתמודד עם קושי מתחלקת לשניים:

סור מרע: להפסיק לרצות לשנות. להסכים. לקבל. לחיות עם אותו קושי בשלום ובהבנה.

עשה טוב: להפנות מבט אל עצמי ולברר האם אני עושה את תפקידי בנאמנות.

אני זוכרת שהזמנתי שירותי קייטרינג לאירוע משפחתי והתגלעה ביני לבין מנהלת הקייטרינג מחלוקת. זכרתי בברור שהבטיחו לי דג כמנה ראשונה, ואילו היא טענה בתוקף שלא נאמרו הדברים ומנת הפתיחה תיאלץ להישאר פרווה... נשמתי שתי נשימות ואמרתי שאני זוכרת אחרת, אבל איני מתווכחת, כי "שמחה עושים בשמחה"... השלמתי בליבי עם הרכב התפריט ודנתי אותה לכף זכות. למחרת התקשרה אליי אותה מנהלת ואמרה שהם החליטו להוסיף לאירוע שלנו את הדג המדובר, ללא תוספת מחיר...

מה היה קורה אם הייתי מתווכחת ונאבקת, גם אם הייתי באמת צודקת? עדיין הייתי במלחמה ובשיפוט, מלוות בתחושה חמוצה ומפספסת את הנסיון שהקדוש ברוך הוא זימן לפתחי... ומה עם הדג? במקרה הטוב האורחים היו נהנים מהדג ואני הייתי מרגישה זוועה, ובמקרה הפחות טוב, סביר להניח שדג לא היה מוגש באותו אירוע...

מהו שלום אמיתי?

שלום, אומר לנו רבי נחמן מברסלב, הוא מצב בו "כל החלקים חוזרים למקומם". המצב התודעתי בו כל אחד יודע ומכיר את מקומו ותפקידו, ועסוק בו בנקיות בלי "לפזול" לתפקידיי האחרים.

מדוע מורה חווה קושי בכתה? כי היא עסוקה בהרבה מאוד דברים, כמו בלרצות את התלמידות, או בלנסות למצוא חן בעיניהן או בעיניי ההורים או ההנהלה... אבל לא בתפקיד שלשמו נשכרה – ללמד...

מדוע יש לנו קושי בהקמת בית? כי אנחנו חושבים שהשידוכים חלשים וההיצע גרוע, ואילו אנחנו רק קורבן, במקום לחיות בשמחה עם מה שיש ולבדוק בציציות - האם יש לנו חלק בעניין?

מדוע יש לנו קושי בזוגיות? כי אנחנו רוצים לשנות את השני, "הוא" לא מתחשב/ מקשיב/ איכפתי/ אחראי/ עובד/ רוחני... אנחנו נאבקים איתו על העמדה שלנו, במקום לשאול את עצמנו, איך אני יכולה לכבד ולהתחשב...

מדוע "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו"? ועם ישראל מותקף ומגן על עצמו שוב ושוב? כי איננו עסוקים, כאומה, בתפקיד שהועיד לנו השם, להיות אור לגויים, עם השם השומר תורה ומצוות...

מדוע עדיין לא מצאנו עבודה? כי אנחנו עדיין בטוחים ש"רמת האבטלה הגבוהה" אשמה ועדיין לא התבוננו כמה אנחנו לא ממש רוצים לקום מביצת המסכן החמימה ולהתחיל לעבוד...

מדוע יש לי קושי עם חמותי? כי אני שופטת ורוצה לשנות אותה, במקום לחזור למקומי האמיתי, העניו והמכבד.  

* * *

טובה (שם בדוי), משתתפת בחוג הורים, סיפרה על יחסיה הקשים עם חמותה, שמתערבת לה בכל עניין עם הילדים וגם עם הבעל. היא תארה ארוכות מאבק אדירים שמתקיים "מתחת לפני השטח", כשהקבוצה כולה המומה מהכוחניות וההשפלה שתיארה... היחידה שלא קנתה כל כך מהר את התיאורים הקשים הייתה אני... כי הניסיון לימד אותי את האקסיומה האנושית הפשוטה, שמלחמה עושים בשניים ושיש כאן דינמיקה של מאבקים בה גם טובה משתתפת...

טובה הבינה שכדי לשנות את דינמיקת המאבק, היא צריכה לעשות שינוי אמיתי של לקבל את המציאות כמות שהיא, בלי שמץ של רצון לשנות משהו אצל חמותה. כל שנדרש ממנה הוא לחזור למקום הטבעי שלה מול חמותה, מקום הילדה, המכבדת, "מלמטה", בענווה גדולה.

זה לא היה פשוט כלל ועיקר. טובה כמעט "אכלה" אותי כשהצעתי לה לבוא ממקום מכבד וענו... אבל אחרי כחודשיים, בסיכום החוג, סיפרה על שינוי מדהים שהתחולל בליבה ומיד ניכר גם אצל חמותה... כשעמדה אותה חמות "מרשעת", מול טובה אחרת, ענווה ומכבדת, הפכה למשהו אחר לגמרי. היא תארה ביקור היסטורי בה חמותה חיבקה ונישקה אותה (לראשונה מאז החתונה!), החמיאה לה על האוכל, ובסוף הביקור אמרה לה שהיא גאה שיש לה כלה כ"כ מוצלחת!...

חזיתות וגבולות עם הילדים

גם בתחום החינוך אנחנו חושבים היום בתדר של מלחמה, חמה או קרה.

"להציב גבולות לילד" אנחנו יודעים לשנן, אבל אם נחשוב על כך, נגלה שגם הביטוי הכל-כך שגור ומוכר, לקוח מעולם המלחמה... כי היכן מוצב גבול? במקום שמתנהלת מלחמה... (גם כזו במסווה של הסכם שלום)...

גם הביטוי הנהוג של הורים שצריך "להיות בחזית אחת מול הילדים" נגזר מחשיבה מלחמתית... כמו גם הפרסים והעונשים שמאפשרים לנו ניצחון זמני מול הילד, עד שגם זה לא עובד, כי הילד מוכן לוותר על הפרס או לחטוף עונש ובלבד שינצח בקרב...

אבל האם אנחנו שואפים, חלילה, ל"כיפוף ידיים" בינינו לבין הילדים? מדוע אנחנו מחפשים חזיתות וגבולות עם הילדים? מתנהלת כאן מלחמה כי יש לנו כהורים,  חוסר בהירות בתפקיד שלנו. אנחנו לא מספיק חיים על-פי ההיררכיה הטבעית, בה הורים הם מורי הדרך, והילדים הם ממשיכי דרך. המצב הטבעי במשפחה אינו מאבק, אלא שלום ואחווה, כבוד ויראה, ללא חזיתות, תנאים, גבולות והסכמים. הכללים בכל משפחה ברורים לכל בני הבית (גם לזאטוטים בני שנה ופחות!), ואין צורך להציב שוטרים וחיילים לאכוף אותם... אם רק נבחר להפנות עיניים פנימה ולעסוק בברור פנימי, נחזור להיות ההורים המובילים ונאפשר לילדים ללכת אחרינו, ולשתף פעולה בלי צורך בהסכמים. הקרבות, הגבולות והחזיתות, מנציחים את המלחמה, אבל ידיעת התפקיד ההורי שלנו, והתעסקות רק בו, מאפשרת דינמיקה של שלום, בו כל אחד יודע את תפקידו וממלא אותו ברצון.

שבת שלום

בגמרא מובא שיש שלוש דרגות של שלום: נהר, ציפור וקדירה. נהר - הבחינה הנמוכה ביותר, הוא המצב בו כל טיפות המים מתמזגות לנהר אחד וזורמות יחד. ציפור – דרגה גבוהה יותר, בו כל ציפור נשארת בפני עצמה, אך כולן עפות יחד בסדר מופתי, וקדירה, הדרגה הגבוהה ביותר, הוא המצב בו כל אחד מן המרכיבים בקדירה: תפוח-אדמה, בצל, בשר או שעועית, נשארים שונים זה מזה, אבל דווקא בזכות ה"וויתור על הבלעדיות" והעושר שבשוני, נותנים מטעמם ומשביחים את הקדירה כשהם מתמזגים לידי תבשיל אחד.

אולי בגלל זה, חשבתי לעצמי כששמעתי את הרעיון היפה הזה, אנחנו אוכלים קדירת חמין בשבת קודש... השבת, בה נברך זה את זה בברכת "שבת שלום", מהווה את נקודת השלום הגבוהה ביותר בחיי היהודי.

השבת זה הזמן בו אנחנו מפסיקים לגמרי, בעזרת איסורי ל"ט אבות מלאכה, מלשנות את העולם סבבינו. האוכל מוכן, הבית נקי, הבגדים מכובסים, אין לאן לנסוע, אין למי להתקשר, הכל עוצר מלכת, ומאפשר לנו את מנוחת הנפש הנדרשת להתבוננות פנימית ועלייה רוחנית אמיתית. השבת נקראת "מקור הברכה", כי זה הזמן בו אנו מפסיקים להילחם בחוץ, עושים "פריז" על מה שיש ומתחילים לשנות מבפנים.

* * *

כבני אדם, כהורים, כילדים או כמחנכים, אם נהיה עסוקים בסור מרע, נפסיק את המלחמה על עמדתנו ונתרכז ב"עשה טוב" של שינוי וברור פנימי, בנאמנות ובפשטות, נזמין לעצמינו את הישועה המיוחלת. אם נסכים לוותר על להאשים את העולם בקושי שלנו ונסכים להפנות מבט אחראי אל עצמנו – נגיע בעז"ה לגאולה המיוחלת.

"אין לך כלי מחזיק ברכה - אלא השלום", כי שלום לשון שלם, שלימות. כל השלמה עם המציאות והשכנת שלום בליבנו, תזמין שלום גם בחוץ ותביא איתה את הגאולה השלימה. 

דקלה יוספסברג היא מנחת הורים ויועצת בגישת שפר.

דקלה יוספסברג בסדנה "פשוט להיות אמא" תעזור לך לעשות שינוי בקשר עם הילדים, והכי חשוב - תחזיר לך את השמחה והכיף של להיות אמא. כרגע בהצעה מיוחדת! לפרטים הקליקי כאן.