נשבע שילבש ציצית 'תמיד' - האם יכול לפושטה כדי להחליף בגדיו?

לפני כמאה וחמישים שנה אירע המעשה בעיר בגדד.

ראובן היה בחור שלא היה זהיר במצות ציצית, פעמים ולובש היה טלית קטן, ופעמים שהיה מסירה מעליו לכמה ימים, ורק בשעת התפילה היה מעוטף בטלית.

הדבר ציער את שמעון חבירו, ולכן בא והוכיחו על דבר הזילזול במצוה כה יקרה. ציין שמעון בפניו את דברי רבינו אברהם אבן עזרא (במדבר ט"ו, ל"ט) שכתב: לפי דעתי, יותר חייב האדם להתעטף בציצית בשאר שעות היום, מבשעת התפילה, שהרי נאמר: וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה', ולמען יזכור את המצוות, ולא ישגה, ולא יעשה עבירה בכל שעה עליו להיות לבוש בציצית בשאר היום, כי בשעת התפילה - הרי לא יעשה עבירה... וכן ציטט שמעון את דרשת רבותינו על מצות ציצית: שקולה מצוה זו כנגד כל המצוות כולן, ופירש רש"י: מדכתיב את כל מצוות ה'. ועוד, ציצית בגימטריה ת"ר, וחמישה קשרים ושמונה חוטים, הרי תרי"ג. ובמסכת שבת (ל"ב:) שנינו: כל מי שהוא זהיר במצות ציצית, זוכה לעתיד לבוא ומשמשים לפניו אלפיים ושמונה מאות עבדים... והוסיף עוד כהנה וכהנה דרשות.

למשמע דברי התוכחה הנוקבים, קם ראובן ואמר: "אני נשבע שמכאן ואילך אלבש את הטלית הקטן תמיד!"

והנה, כשעמד ראובן להתרחץ בערב שבת, החל להסיר מעליו את בגדיו, אך כשהגיע לציצית לפתע נזכר בשבועתו, 'הרי נשבעתי להיות תמיד לבוש בציצית', חשב בליבו, 'ואם כן, אסור לי לשהות בלא ציצית אפילו לרגע'. ראובן נמנע אף מלהחליף בגדיו, שכן היאך יכול להסיר מעליו את הציצית עד שיפשוט הכתונת הישנה וילבש החדשה...

משהבחין אביו בצערו, החליט לקחתו למעונו של מרן רבינו יוסף חיים זצ"ל ולשאול את פיו בדין שבועה זו, האם אכן אסור ראובן בפשיטת הציצית לחלוטין, אפילו לצרכים נחוצים כמרחץ והחלפת בגדיו, או שמא אין דברים מעין אלו נכללים בשבועתו של הבחור?

תשובה

רבינו יוסף חיים  (שו"ת "תורה לשמה" סימן רפ"ג), דן לפשוט שאלה זו מדברי המשנה במסכת מנחות (צ"ט:) המתארת את סדר עריכת "לחם הפנים": המכניסים (הכהנים המכניסים את הלחם החדש) עומדים בצפון (השולחן) ופניהם לדרום, המוציאין (את הלחם הישן) עומדים בדרום ופניהם לצפון (ונמצאו עומדים אלו מול אלו). אלו (המוציאין) מושכין (את הלחם הישן מעל השולחן) ואלו (המכניסים) מניחין (את הלחם החדש), וטפחו של זה כנגד טפחו של זה (שכשמושכים אלו את הלחם כטפח מעל השולחן, מניחים אלו באותו מקום כטפח מן הלחם החדש). דבר זה נלמד מהנאמר בפרשת תרומה (שמות כ"ה ל'): וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד. ר' יוסי אומר: אפילו אלו נוטלין ואלו מניחין (אפילו היו נוטלים את כל הלחם הישן ואחר כך מניחים את החדש) - אף זו היתה תמיד.

נמצינו למידים, כי תנא קמא סובר שלשון "תמיד" משמעה אפילו רגע, ולכן יש להקפיד שעד שלא יגביהו המוציאין את הלחם מן השולחן, המכניסין יניחו כבר את החדש. ושיטת ר' יוסי שאין "תמיד" אלא שלא יהיה השולחן לילה אחד בלא לחם. ולמעשה ההלכה היא כדעת תנא קמא, וכן פסק הרמב"ם (בהל' תמידין פרק ה').

ואם כן, בנידון שאלתנו שנשבע הבחור שתהיה עליו הטלית הקטן "תמיד", הנה לסברת תנא קמא אינו יכול לפשוט הטלית מעליו כלל, וכאשר ירצה להחליף טליתו, צריך שלא יסיר הישנה מעליו לגמרי עד שיניח החדשה[1].

האמנם כך הוא הדין?

ובכן, למעשה כותב הבן איש חי שיש לדחות את הדברים, שהרי לגבי שבועה ונדר כלל גדול בידינו שיש להלוך בהם אחר העניין ("בנדרים הלך אחר לשון בני אדם"), ולא תמיד הולכים אחר משמעות הדיבור, וכדברי השולחן ערוך (יור"ד סי' רי"ח) שכתב: "כל הנודר או נשבע רואין הדברים שבגללם נשבע או נדר, ולומדים מהם, כיצד? היה טעון משא של צמר או פשתים והזיע והיה ריחו קשה, ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר או פשתים לעולם - הרי זה מותר ללבוש בגדי צמר או פשתים ולהתכסות, ואין איסור אלא להפשילן לאחוריו. היה לבוש בגדי צמר ונצטער בלבישתו ונשבע או נדר שלא יעלה עליו צמר לעולם - אסור ללבוש, ומותר לטעון עליו, ומותר להתכסות בגיזי צמר, שלא נתכוון זה אלא לבגד צמר. וכן כל כיוצא בזה, היו מפצירים בו לישא בת אחותו ואמר קונם (לשון נדר) שהיא נהנית לי לעולם - הרי היא מותרת ליהנות לו, שלא נתכוון זה אלא לשם אישות. היה מפציר בחבירו שיאכל אצלו, ומיאן ואמר קונם לביתך שאיני נכנס וטיפת צונן שאיני טועם - מותר להיכנס לביתו (של חבירו) ולשתות צונן, שלא נתכוון אלא שלא יאכל וישתה עמו בסעודה, וכן כל כיוצא בזה", ע"ש.

ועל כן, הסיק הבן איש חי, כי אף בנידון דידן שלא היה נזהר ראובן במצות ציצית, וכאשר ציערוהו על כך בדברי תוכחה, נשבע לזרז עצמו שמכאן ואילך יקפיד בלבישת ציצית, הנה אף על פי שאמר "תמיד", בודאי כוונתו היתה שלא יעמוד שעה אחת בלא ציצית, אבל לא התכוון על זמן מועט של עת חליפת בגדיו או על זמן המרחץ וטבילה, ואומדנא רבא יש כאן, ואין בזה אפילו חסידות כל דהוא, וזה פשוט וברור.

וסיים הבן איש חי, כי הגם שבעת המרחץ והטבילה וכיוצא, אינו נכנס הבחור בחשש ביטול השבועה, עם כל זה יתכן וישהה בפשיטת הטלית לשעה קלה בשגגה, כגון שיפשוט טליתו להחליפה, ויזדמן לו איזה עסק קודם שילבשו, וישהה כך ולאו אדעתיה.

אשר על כן, נראה כי צריך להורות לו לעשות התרה על שבועתו, ויעשו לו פתח מתוך חרטה[2], ולא יישאר עליו נוּרָא דשבועה, כדי שחלילה לא יבוא לידי מכשול באיזה פעמים ללא שימת לב.

לימוד התורה כלחם הפנים

ונסיים בפנינה יקרה מדברי מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב שליט"א.

הנה בגמרא במנחות שם מובאת ברייתא בה אומר רבי יוסי: אפילו סילק את המערכת הישנה בשחרית וסידר את החדשה בערבית - אין בכך כלום. אלא מה אני מקיים "לפני תמיד"? שלא ילין (בלילה) שולחן בלא לחם.

ומדייקת הגמרא: אמר רבי אמי: מדבריו של רבי יוסי נלמוד, אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצות לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה (יהושע א', ח').

ואמר מרן שליט"א, כי מדיוקו של רבי אמי בדברי רבי יוסי, נמצא איפוא כי לפי שיטת רבנן, שהלכה כמותם (כאמור לעיל), אין מקיימים את מצות "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", אלא "תמיד" ממש - כמו בלחם הפנים - "טפחו של זה בצד טפחו של זה"! (דברי אגדה).

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.