שלח מתנה יקרה משום שחשב שקראו לתינוק על שם בנו

לא הוזכר שמו של משה בזו הפרשה, מה שאין כן בכל החומש, שמשעה שנולד משה אין פרשה שלא הוזכר בה, (חוץ ממשנה תורה - ספר דברים). והטעם, מפני שאמר "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות ל"ב, ל"ב), וקללת חכם אפילו על תנאי באה ונתקיימה בזה (בעל הטורים).

הגאון מווילנא (קול אליהו) ביאר בטעם הדבר, שהוא משום שיום ז' באדר נופל תמיד בשבוע של פרשת תצוה (מלבד פעמים נדירות שפרשת תצוה נופלת אחר ז' באדר), וה' יתברך ויתעלה שמו, הצופה ומביט עד סוף כל הדורות, ידע מראש כי בז' באדר יסתלק משה רבנו ע"ה, לזאת לא שׂמוֹ בפרשה זו, לרמז על כך.

ומעתה נבוא לדון בשאלה אשר התעוררה לאחרונה:

מעשה שהיה באדם שנולד לו בן זכר ביום ז' באדר. לאחר שמונה ימים זכה להכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו ע"ה. החליט האב לקרוא את שם בנו 'משה', על שם 'משה רבנו' אשר יום לידתו ופטירתו היתה ביום ז' באדר.

כעבור זמן מה, קיבל האב מכתב מדודו שגר בחוץ לארץ. הדוד כתב לו דברי הוקרה וברכה על אשר קרא את שם בנו בישראל כשם בנו של אותו דוד, שנפטר בדמי ימיו, ר"ל, (ששמו היה משה). לאות הוקרה החליט הדוד לשלוח אף המחאה מכובדת ביותר בסך 1000$...

האב הנבוך פנה אל אחד מגדולי הדור ושאל: האם מותר לי ליטול ממון זה? הרי לא נתכוונתי כלל לקרוא לבני על שם אותו נפטר!

תשובה

מספרת הגמרא במסכת חולין דף צ"ד עמוד ב': מר זוטרא בריה דרב נחמן הוה קאזיל מסיכרא לבי מחוזא - מר זוטרא יצא ממקום ששמו סיכרא לעבר מחוזא, ורבא ורב ספרא הוו קא אתו לסיכרא - באותו יום ממש הגיעו רבא ורב ספרא לסיכרא לצורך עסקיהם. פגעו אהדדי - פגשו החכמים זה את זה, הוא סבר לאפיה הוא דקאתו - חשב מר זוטרא כי יצאו השניים לקראתו, אמר להו מר זוטרא: למה להו לרבנן דטרוח ואתו כולי האי - מדוע הטרחתם עצמכם כל כך ובאתם עבורי דרך כה ארוכה. אמר ליה רב ספרא: אנן לא הוה ידעינן דקאתי מר - לא היתה לנו ידיעה אודותיך, אלא הגענו לצורך עסקינו, אולם אי הוה ידעינן טפי הוה טרחינן - אם היינו יודעים שכבודו נמצא כאן היינו טורחים הרבה יותר! אמר ליה רבא לרב ספרא: מאי טעמא אמרת ליה הכי דאחלישתיה לדעתיה - מפני מה ספרת לו למטרת בואנו, הרי הוא סבר שכבדנוהו וכעת גרמת לו לחלישות הדעת! אמר ליה רב ספרא: והא קא מטעינן ליה - אם לא הייתי מגלה את אוזנו את האמת הרי שהיה מחזיק לנו טובה חינם. השיב לו רבא: איהו הוא דקא מטעי נפשיה - מאחר שאנו לא אמרנו לו לקראתך יצאנו אלא שתקנו, הרי שהוא הטעה כביכול את עצמו[1].

וכדברי רבא נפסק אף בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רכ"ח סעיף ו'): "אף לגנוב דעת הבריות בדברים, שמראה שעושה בשבילו, ואינו עושה - אסור. כיצד? לא יסרהב (יפציר) בחבירו שיסעוד עמו, והוא יודע שאינו סועד, ולא ירבה לו בתקרובת והוא יודע שאינו מקבל, ולא יפתח חביות הפתוחות לחנווני, וזה סובר שפתחם בשבילו, אלא צריך להודיעו שלא פתחם בשבילו. ואם הוא דבר דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה (שצריך היה להעלות על דעתו) שאינו עושה בשבילו, ומטעה עצמו שסובר שעושה בשבילו לכבודו, כגון שפגע בחבירו בדרך וסבור זה שיצא לקראתו לכבדו - אין צריך להודיעו"[2].

לאור זאת, נוכל אולי לומר כך אף בנוגע לשאלתנו, דהיינו, אותו דוד הטעה את עצמו בחושבו שנקרא הוולד על שם בנו הנפטר, ולפיכך אין צריך לחשוש כאן משום גניבת דעתו.

אולם ניתן לכאורה לדחות ראיה זו, שכן כל מה שלמדנו מדברי הגמרא הוא שמותר לשתוק ולהשאיר את הזולת עם טעותו, באופן שכעת יחזיק לנו טובה בחינם. אך מניין לנו להרחיק לכת ולחדש שאף את ממונו מותר ליטול כאשר טעה. דהיינו, בשאלתנו הדוד שלח מחמת טעות ממון רב והלא כל נתינתו היתה בטעות, וכיצד איפוא נוכל לקחת ממון זה?

ואכן הורה אחד מחכמי ישראל כי על ההורים להשיב את ההמחאה, ויסבירו כי קראו לו 'משה' על שם משה רבנו, והיה זה מרצונם ללא שום כוונת קבלת תגמול, ואם כעת יחליט להשיב להם את הכסף - מה טוב.

וחכם אחר הורה, כי מכאן ולהבא יכולים ההורים לחשוב בדעתם שהשם של בנם יהיה אף על שמו של בן הדוד, וממילא אינם צריכים להשיב את הכסף[3].  

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.