לחיות את השני – מאמר לשבת

מסופר על רבי שמחה זיסל מקלם, זכר צדיק לברכה, שכאשר עבר בעיר מושבו – "קלם", ליד הכביש הראשי שנסלל בידי אסירי המלך עובדי עבודת הפרך, היה מעלה תמיד בלבו את סבלם של האומללים הללו, והיה שואל, כיצד יכולים אנשים לפסוע במנוחה על הכביש הזה, ביודעם שבני אדם סבלו עליו כה רבות, והשקיעו בו את עמלם, זיעתם ושנותיהם...

בפרשתנו מובא הפסוק הבא: "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ" (כא-כב). נשים לב שהתורה כופלת בלשונה: "ענה תענה", "צעוק יצעק", "שמוע אשמע". מה פשר הכפילות?

לבני אדם אין את אזמל הניתוחים העדין, המסוגל לחלק את קול הצעקה לחלקיו השונים. כלומר, כשאדם מציק לחברו, פוגע בו מילולית או מביישו ברבים, פעמים רבות הפוגע מתחרט על מעשיו מיד כשהוא רואה את חברו מושפל ופגוע. אמנם הפוגע חש את השפלתו והוא שומע את "צעקת הדממה" של הנפגע, אך עדיין הוא שומע רק צעקה אחת, רק קול אחד. הוא אינו מסוגל להבין ולהרגיש את הקולות המרובים והכאבים החזקים הצפונים וכרוכים באותה צעקה אחת. הוא אינו מעמיק ואינו יורד לתוך תוכו של לב המדוכא הנעלב והמעונה. שהרי בצעקה אחת של עני כלולות צעקות רבות למרות שנדמה שזו רק אחת.

רק הקדוש ברוך הוא יודע ומבחין בין הקולות והצעקות הכפולים, הוא מבחין באנחות העולות, הוא מאזין ומקשיב להן, הוא מבדיל בשינוי המכאוב ובהבדלי הגוונים, הוא סופר ומונה כל צליל של אנחה ואנחה, הוא מבחין בין צורותיהן השונות  זו מזו, ורק הוא יודע להבחין בלחן הלב ובנימיו. זהו פשר הכפילות בפסוק – "ענה תענה". לעינוי שנגרם לעני יש גוונים רבים, "צעוק יצעק", יש סוגים רבים של צעקות וכאב, ורק אני "שמע אשמע", רק הבורא מסוגל לשמוע את כלל גווני הצעקה.

עלינו ללמוד ללטש את הלב, לשמוע ולהבין את הצעקות והכאבים של בני אדם, ולא רק צעקה אחת, אלא להתבונן ולהרגיש באיכות הצעקות המרות הרבות הצפונות בתוך כאב אחד (הרב זייטשיק בספרו "אור חדש").

שלמה המלך כותב בספר קהלת: "וְשַׁבְתִּי אֲנִי וָאֶרְאֶה אֶת כָּל הָעֲשֻׁקִים אֲשֶׁר נַעֲשִׂים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, וְהִנֵּה דִּמְעַת הָעֲשֻׁקִים וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם, וּמִיַּד עֹשְׁקֵיהֶם כֹּחַ וְאֵין לָהֶם מְנַחֵם" (קהלת ד, א). כלומר, דמעות רבות זולגות מעיניהם של מדוכאים רבים, אולם אף אחד לא שם לב אל אותן דמעות.

בחדרי בתי חולים, יש ליד מיטת כל חולה פעמון אזעקה שהחולה יוכל ללחוץ עליו כאשר הוא זקוק לעזרה. הלחיצה על הפעמון מדליקה אור אדום ליד עמדת האחיות, וכאשר היא מבחינה באור אדום, היא יודעת לכוון את עצמה למיטתו של החולה והיא באה לטפל בו. אבל התנאי הראשון הוא, שהאחות תסתכל תמיד לעבר המקום לראות אם האור האדום נדלק, אם האחות לא תשים לב לאור האדום, מה יעשה החולה...

התלמוד כותב (חולין עח ע"א), שבעבר היה נהוג, שכאשר היה אילן "חולה" בתוך פרדס, והוא לא הצליח להניב פירות, בעל הבית היה מסמן את האילן בצבע אדום, כדי שהעוברים ושבים יבחינו בעץ החולה, יתפללו ויבקשו עליו רחמים.

כמה רחוקים אנו מהרגשות אלו. כולנו חיים בתוך "פרדס" של אנשים, וכמעט בכל חברה/כיתה/בנין מגורים, יש "אילן" אחד חולה, יש משפחה נזקקת או אדם הזקוק לעזרה וליחס. מוכרחים אנו לשים לב למה שקורה סביבנו, אם לא לאילנות, לפחות לבני אדם.

הבה נזכור וניישם את המסרים העולים מפסוק מיוחד זה, נשים לב לרגשות הזולת, נמחיש לעצמנו את מצבו ונעזור לו בפועל, וכך נזכה לברכות ולשפע משמים.