להכות ביד ולא בפה – אפקט הבומרנג

"אדם מבוגר כמוך לא מתבייש לנקב בכרטיסיית נוער?!" גער הנהג בזקן שעלה כעת לאוטובוס.

"שאני אתבייש?!" רתח הזקן, "תתבייש לך אתה, תראה כמה זמן חיכיתי לך"...

* * *

פעם הייתה חסרה למישהו סיבה לריב?

נדמה שזו אופציה שלא קיימת בעולמנו. תמיד יהיה מי שימצא על מה לריב, וכבר היו אירועים רבים למדי שנסתיימו בטונים צורמים, בקריעת משפחות, בסכסוכי שכנים ובמה לא. מה שמעניין היה שאיש מבין המעורבים בסיפור לא זכר על מה בכלל התחילו לריב. וכשנזכרו בסיבה, כמה התביישו...

אך התופעה קיימת, ויש לתת עליה את הדעת. בפרשתנו מביאה התורה את דיני האדם שהזיק את חברו: "וכי יריבון אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרוף".

אומר על כך הרבי רבי יונתן אייבשיץ (שמרבה בספריו ובדרשותיו לעורר על אהבת חינם ומעלת השלום למול ההפסד של שנאת חינם ומריבות), אמירה חריפה שגורמת מעט זעזוע.

מכך שהתורה כותבת בפסוק שאם יריבו אנשים הם ירימו יד האחד על רעהו, ולא נוקטת באפשרות המציאותית יותר, בה אנשים בוגרים רבים מבלי לערב את איברי גופם, והדיון מתנהל בטונים צורמים או בשתיקה רועמת בלבד, מכך ניתן ללמוד שהתורה בעצם אומרת שבמצב בו שני יהודים רבים, עדיף שיכו האחד את רעהו פיזית.

להכות ביד ולא בפה. מדוע?

את המשל הבא קראתי לפני שנים רבות באחד מספריו של הרב שלום מאיר וולך: צמד ידידים מוזר כרת ברית ידידות ביער: חוטב העצים שהיה מגיע לעמל יומו, ו... האריה. מלך החיות. איש לא יודע כיצד החלה החברות ביניהם, אך הברית הייתה איתנה ואמיצה. האריה סייע בכוחו הרב לחוטב העצים, וזה גמל לו מדי פעם בבשר שלא היה ראוי למאכל אדם, או בשאריות מזון נוספות.

באחד הימים ישב החוטב לאכול את ארוחת הצהריים שלו ועל ברכיו נח האריה ונרדם. בתוך שנתו גיהק האריה וגל אדיר של סירחון העלה קבס נורא בחוטב העצים והוא פלט אי-אילו תארים שעלו בו באופן אינסטינקטיבי על מידת הנקיות של מלך החיות. כיון שהחוטב היטה את גופו לצד אחר עד שיעבור הריח, התעורר האריה ושמע את ההערה המעליבה.

השים האריה עצמו כאילו לא שמע והמשיך לישון. למחרת בבוקר, מיד כשהגיע החוטב ליער פנה אליו האריה וביקש: "ראשי מתפוצץ מכאבים. אני יודע שהדבר היחיד שיכול לעזור לי הינה מכת גרזן בצד הקהה [העבה] שלו, אנא, בתור ידיד שלי, תעשה עימי חסד ותכה בראשי בכל העוצמה בגרזן".

החוטב סירב. מה פתאום שהוא יכה את ידידו הנאמן בראשו, מכה שייתכן ויש בה כדי להרוג. אבל האריה התעקש והסביר לו שיש בפניו שתי ברירות: או להכות בראשו עם הגרזן, או לכתוב צוואה לבני משפחתו ולעבור לעולם שכולו טוב...

בצער רב הניף החוטב את הגרזן והכה בעוצמה בראשו של האריה שנפל מתעלף וזב דם. שלושה ימים נעלם האריה מהאזור, ביום הרביעי הגיע החוטב ומצא את האריה רובץ לידו חלוש. האריה ביקש ממנו שייגע בידו במקום בו הכהו לפני מספר ימים. החוטב מישש ומצא שהפצע הגליד.

והאריה נהם לעומתו בעיניים פגועות: "הפצע הזה אכן הגליד. אבל הפצע שהערתך פערה בלבי לא יגליד לעולם. וכעת הסתלק מפה ואל תשוב לעולם, כי אעשה ממך גל של עצמות"...

באותה הרוח מבאר הרבי רבי יונתן את אמרתו החריפה, מדוע עדיף שהאחד יכה את רעהו פיזית. כי הכאה גופנית סופה להחלים ולא להותיר זכר, ואילו הכאה מילולית יכולה לצרוב כמכוות אש שנים רבות ולא להעלות ארוכה...

* * *

מלמד ב"חדר" שסיפר לאדמו"ר ה"פני מנחם" מגור שילדים בכיתתו מכים ומצערים ילד אחר, נענה בתשובה נוקבת: אמור לילדים בכיתה שהמילה "והכהו" בתורה נקראת ישר והפוך. אמור להם בצרוה ברורה - מי שמכה את רעהו, שידע נאמנה שזה יחזור אליו כבומרנג.

פגיעה מילולית היא גרועה יותר ממכה גופנית כאמור, אך מלבד הנזק ארוך הטווח שלה, על כל אחד לזכור שהמכה שהוא מעניק תחזור אליו. בפגיעה מילולית ברגשות החבר - זה מסוכן שבעתיים.

מרובה מדה טובה: המעניק לחברו הרגשה טובה, היא תיוותר בלב החבר לאורך זמן. וגם תחזור למעניק עצמו בחיוך אלוקי רחב.