שליחות מבית דין של מעלה

זה קרה לפני 12 שנה. הרב אלון ענווה היה אז צעיר חילוני בן 28 - שהיה לו הכל. הוא ירד מהארץ בגיל 23, התמקם ברובע יוקרתי בניו יורק, פתח עסק קטן משלו שדי הצליח, והיה מוקף בהרבה מאוד חברים, הנאות וכסף. לכאורה, דבר לא היה אמור לבקוע את החומה הבצורה שהקיפה אותו, בטח לא משהו שקשור ליהדות. אלא שבדיוק אז, בפסגת האוורסט של ה'כוחי ועוצם ידי', חווה הצעיר חוויה מטאפיזית מטלטלת בצורה של מוות קליני, חוויה העתידה לשנות את חיי ההוללות שחי עד אז, מן הקצה אל הקצה.

"אני יודע שהסיפור שלי יישמע לכם מוזר", הוא מתריע היום לפני כל הרצאה שבה הוא מספר את קורותיו, "אבל התחייבתי לספר הכל, אז אני כאן לקיים את ההבטחה".

שבת י"ד בניסן, ערב חג הפסח, הוא זמן שבו יהודים מכל רחבי העולם מתכוננים לבער מתוכם את החמץ, לצאת משעבוד וגלות לחירות עולם ולהיכנס למימד אחר לחלוטין. בזמן מקודש שכזה, רחובות מנהטן עודם שוקקים 'חיים'. מכוניות צופרות, אנשים מסתופפים זה לצד זה ברכבת התחתית של ניו יורק, בדרכם לאנשהו ומאיפשהו. אנשים מתרוצצים אנה ואנה - ואלון ענווה בתוכם. "הייתי אז בצד הכי רחוק ואפל שאפשר לתאר", משחזר ענווה בפנים נפולות, "אתאיסט שהתנגד בכל מאודו לשמוע ולו חצי דבר אודות יהדות".

חבר שעסק בהפקת מסיבות, הציע לו להיות שותף ב'מסיבת פסח' שארגן. למעשה, הייתה זו מסיבה הרחוקה אלפי שנות אור מסממן יהודי כלשהו, אך בשביל למשוך אליה צעירים יהודים וישראליים למכביר, הוחלט לקרוא לה בשם זה. "במסגרת השותפות נדרשתי להשקיע כ-10,000 דולר במזומן – סכום שעתיד להכפיל עצמו, כך הבטיח חברי. כמי שניהל עסק וניחן בחוש עיסקי מעולה, הרחתי שיש כאן הזדמנות פז להרוויח הרבה כסף תוך זמן קצר, והסכמתי". בסוף הערב נוכח ענווה לדעת עד כמה צדק. "חברי ניגש אליי וקרא לי ל'דיבור צפוף' בצד. 'הנה הסכום שהשקעת', הוא אמר ותחב לידי 10,000 דולר במזומן, 'והנה הרווח שלך', עיניו נצצו כשספר 15,000 דולר נוספים והגיש לי אותם בחיוך רחב. הכנסתי את הכסף לכיסיי, הודיתי לו וחזרתי בחזרה אל עיסוקיי".

"ידעתי שאני הולך למות"

בשלב מסוים, חש ענווה כאב חד בליבו וביקש לעזוב לאלתר את המסיבה ולהגיע הביתה. מכרה שלו הזמינה מונית והשניים עלו עליה יחדיו במהירות. לפתע, סחרחורת גדולה אחזה בו, והוא ידע בידיעה ברורה וללא כל ספק 'כמו שיודעים שעכשיו זורחת השמש', להגדרתו - שהוא הולך למות. פשוט כך. "פתאום הרגשתי שאני נחנק. מיהרתי לפתוח את החלון אבל זה לא עזר. ידעתי שאני הולך למות, וכתוצאה מהידיעה הזו אחז בי פחד גדול". גם היום, ממרומי גיל ה-40, אוחז הרב ענווה בראשו כמי שמנסה לאחות את שברי המחשבות בזו אחר זו, וכמי שכואב את הכאב ההוא באותה עוצמה ובאותו מינון בדיוק. "אי אפשר להסביר במילים את מה שחשתי. פתאום כל העולם קפא. הסתכלתי לצדדים ושום דבר לא זז. ושם, ממש שניות ספורות לפני שהנשמה שלי יצאה מהגוף, הייתה זו הפעם הראשונה שחוויתי השגה רוחנית כלשהי: ראשית, ידעתי שיש לי נשמה, ושנית, ידעתי שיש בורא לעולם".

לשאלתי, מה מרגיש מישהו שחווה יציאה מן הגוף, עונה ענווה כי מדובר בסוג של התעוררות, כעין 'מסך שמתורמם לי מול העיניים', לדבריו. "ההרגשה היא שאתה נכנס לחלום מתמשך, שהוא פי מאה יותר אמיתי מהחיים בעצמם, ואתה יודע בבירור שאתה הולך לפגוש את בורא עולם. זו הייתה הנקודה שבה התמלאתי בפחד גדול, כי קלטתי שהדבר היחידי שאני יכול לבוא ולהתייצב איתו מול בורא עולם – חסר לי. אפילו לא חצי מצווה. בתוך החלום הזה אני פתאום נזכר בכסף הרב שהיה לי בכיסיי, ומרגיש שהוא אינו אלא סתם לכלוך. את מבינה את גודל האבסורד? כל חיי רדפתי אחרי דבר שהערכתי כנשגב, ופתאום, בשניות, אני מתחיל לעכל שזה שום דבר, לא שווה מאומה במקום אליו אני מגיע. "באותם רגעים של יציאת הנשמה מן הגוף, הרגשתי כמו אדם שקופץ מגשר גבוה אל התהום, ושניות לפני שהוא מת הוא קולט 'יואו, מה עשיתי'. כל חיי חייתי כרשע גמור ולא עניין אותי שום דבר שקשור למצוות. שנאתי דתיים כמו ר' עקיבא שאמר 'מי ייתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור'. ודווקא באותם רגעים, שניה לפני שעזבתי את העולם הזה, היו לי הרהורי תשובה. אני זוכר שהרגשתי את הניתוק מה' ובד בבד ידעתי שאין שום דבר חוץ מבורא עולם. מיד כשהבנתי את זה, כיסיתי את העיניים ואמרתי: 'שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד'".

לצפות במאה אלף מסכים בו זמנית

אחרי אמירת ה'שמע ישראל' צנח ראשו של ענווה למטה. "הייתה דממה ופתאום הבנתי שאני כבר לא בגוף שלי. הרגשתי שאני מרחף כמו ענן ושאני נמצא מחוץ לזמן. המחשבות לא הפסיקו להתרוצץ במוחי. חשבתי לעצמי: 'מה קרה, איפה אני, איך הגעתי לכאן?', ואז ענה לי קול שבקע מאי שם ואמר לי: 'אתה מת'. פה החל מעין דו שיח בינינו, עד שבשלב מסוים הבנתי שהקול מרמז לי להסתכל למטה".

לתדהמתו הרבה, כשהביט למטה ראה את גופו רכון לצד המכרה במונית, כשהוא רפה וחסר חיות. או אז הבין את גודל האבידה. "כשקלטתי שמי שמביטה למטה היא בעצם הנשמה שלי, ומה שהיא רואה זה אותי – כשאני מת, התעוררה בי המחשבה: 'אז זהו? ככה נגמר הסיפור שלי? ככה אני מת? זה מה שיזכרו ממני? אלון ענווה הלך לכבוש את אמריקה וסיים את חייו במונית בניו יורק?'. זה היה ממש מביך בעבורי, כמעט הזוי.

אלון בתקופה שלפני קבלת עול תורה ומצוות

"באותן שניות ראיתי גם כיצד מודיעים להורים שלי על מותי וכיצד הם מבכים את לכתי. זה היה מין מקום כזה מבולגן מבחינת הזמן. מקום שבו העתיד, העבר וההווה מתערבבים לך ביחד, ולמרות זאת, הכל יוצר תמונה מאוד הגיונית".

בנקודה זו מבין הנהג שמשהו רע מתרחש במוניתו ולוחץ על דוושת הגז במהירות הבזק בדרכו אל בית החולים. "ריחפתי מעל המונית, וכשהיא עברה מתחת גשר קטן של רכבת, עברתי יחד איתה, אלא שאני הייתי בתוך הגשר ממש".

המונית המשיכה בנסיעה, כשהיא דוהרת בין גורדי השחקים וענווה מעליה, מרחף כמו ציפור, עובר בין הבניינים וסורק מאות דירות ללא קירות בעיני רוחו. "כל הבעיה שלנו פה היא שאנחנו תקועים בגוף מוגבל", מחייך ענווה ונאות להשקיט את תדהמתי הרבה, "אבל כשהנשמה שלנו יוצאת מהגוף – אין לה שום מחסומים. היא רואה הכל ונמצאת בכל מקום בו זמנית".

"התחייבתי בחיי לספר כל מה שקרה"

אני רוצה לעצור אותך לרגע ולהתעכב על נקודה חשובה. מה שתיארת עד כה הוא חוויה אישית מאוד מפחידה, שאם אין לאדם אחר את הכלים לנתח אותה נכונה – הוא יכול מאוד בקלות לחשוב שאתה מנסה להפחיד אותו במטרה לשכנע אותו לעבור לצד שלך, החרדי. מה תאמר לאדם כזה?

"אומר לו דבר ראשון שאני מבין אותו, כי גם אני הייתי בצד שלו הספקני והלא מאמין, אבל יחד עם זאת, אין לי שום כוונה להפחיד, אלא לספר את החוויות שעברתי. זה נכון שהדברים שאני מספר אינם 'נוחים' לעיכול, ובכל זאת, מדובר בחוויות רוחניות, שעד שאתה לא חווה בעצמך – קשה לך מאוד להבין במה בדיוק מדובר. הכוונה שלי היא לספר דברים כהווייתם, משום שבבית דין של מעלה התחייבתי על כך. עם זאת, אני לא באמת יכול לשלוט על האופן שבו ייקלטו הדברים אצל מאן דהוא. יש כל מיני סוגים של אנשים בעולם, וכל אדם תופס את הדברים ומעבד אותם בצורה שונה, לכן אני רק מקווה ומתפלל שמי שקורא את הכתבה יבין שאין כאן כל כוונה להפחיד, אלא רק להציג את האמת ולא להתנכר לה".

אלון ענוה, כיום

ומה קרה אחר כך?

"מתישהו ראיתי נקודה בוהקת של אור שהולכת ומתקרבת אליי. זו חוכמה שבה אתה רואה את כל העולם מהיום שנברא עד היום האחרון – ופתאום הכל מסתדר לך בראש: המחלות, השואה, הסבל, אנשים שמתפוצצים. פה הכל נראה כמו תוהו ובוהו, אבל שם מדובר בתוכנית מושלמת וגאונית, שכל הפרטים בה מסודרים בצורה מופתית! לחוות את זה היה תענוג עילאי שאין בכוחי לתאר. סוג של טעימה מגן עדן. הרגשתי ממש כאילו אני מתחשמל מרוב תענוג ולא הבנתי מה זה. מי שנמצא בתוך גוף אי אפשר להסביר לו את התענוג הזה".

אלף קטגורים ושני סנגורים

ואז הגיע הכרוז.

קול רחוק אמר פתאום שנגמר לו הזמן ושהוא צריך ללכת משם למקום אחר. "הרגשתי שמושכים אותי משם החוצה. התחננתי להישאר. נלחצתי. ידעתי שאני רואה מראות אלוקיים, אך רואה אותם מתוך בועת החיים שלי, וכל זה לא באמת שייך אליי. אמרו לי: 'אתה בחרת במסלול אחר, שרחוק מהתענוג הזה', וניסו לקרוע אותי מזה. באותה שנייה הרגשתי כזה סבל גדול, שאם ארצה להמשיל אותו בצורה הכי טובה אומר שזה כמו שלוקחים ילד קטן לחנות ממתקים וכל הדרך מכינים אותו ומלהיבים אותו על הטוב שהוא הולך לטעום, ולבסוף, כשמגיעים לחנות, אומרים לו 'יאללה, הביתה', והוא לא מקבל שום דבר. בסופו של דבר הם הצליחו. קרעו אותי מהאור וזרקו אותי באולם קטן וחשוך".

איך הרגשת?

"ראיתי מיליוני עיניים מסתכלות עליי. הייתי כמו שקוף באותו מעמד, וידעתי שה' עומד מולי. בושה גדולה עטפה אותי, אך לא הרגשתי שה' כועס עליי או רוצה להעניש אותי. להיפך, הרגשתי כאילו הוא אומר לי 'שלחתי אותך לעולם הזה עם כל כך הרבה כלים, למה לא השתמשת בהם?'. הרגשתי שאכזבתי אותו, וזו הייתה הרגשה נוראית. בנקודה זו ידעתי שהולכים להכניס אותי למשפט.

"הסנגור הראשון נראה לי נכה משום שהוא ייצג את המצווה הראשונה שהייתה בידי – עצם היותי מהול. אבל אני לא בחרתי בזה, כך שהמצווה היא לא ממש שלי, אלא של הוריי. הסנגור השני, שייצג את הנחת התפילין שלי בבר מצווה, נראה לי כעיוור – כי הרי מגיל 13 עד גיל 28 – לא הנחתי אותם אפילו עוד פעם אחת.

המשפט שלי החל והעדויות החלו להגיע זו אחר זו: התחילו להראות לי כל אדם שגנבתי ממנו, שתחמנתי אותו, שדיברתי עליו לשון הרע וששיקרתי לו. הבושה הייתה גדולה מאוד. אחרי כן, החלו להראות לי כל מחשבה שחשבתי, כל מעשה שעשיתי מאחורי הגב של מישהו או בחדרי חדרים. הראו לי גם את הפגם הרוחני שנעשה בעקבות החטאים שלי. אדם שעושה עבירות, אם לא זכה בחייו לעשות תשובה – כשמגיע לעולם הבא, שולחים אותו לגיהנום כדי לשטוף ממנו את כל הלכלוכים שנדבקו לנפשו. החטאים שעשיתי לא רק שגרמו לקלקול אלא אף יצרו קליפה רוחנית שכיסתה את האור הרוחני, את החלק הטוב של הנשמה, היא הפרי. כשהנשמה של אדם מכוסה בקליפות, הוא לא מרגיש שום דבר שבקדושה. כלום. הוא אטום".

המשפט: 99.999% עבירות ואחוזון קטן של משהו טוב

בבית דין של מעלה, ניסו הסנגורים לחבר את כל המצוות שלו, כדי לטעון לחפותו. אולם, כל מה שנמצא בפקלאותיו היה %99.999 עבירות ועוד אחוזון קטן של משהו טוב. במילים אחרות, הכף היטתה אותו למצב של רשע גמור. הוא ידע שמכאן הדרך היא אחת - לגיהנום. "פתאום, אמרו לי 'שמע. נעשה איתך עסקה. תבחר מה אתה רוצה: או שתלך עם מלאך המוות, או שתחזור לעולם עם שלושה תנאים: התנאי הראשון – אתה מוכרח להיות יהודי דתי. כשאמרו לי את המילים יהודי דתי, הראו לי את כל החיים שלי קדימה וראיתי עצמי כמו שאני היום: זקן ארוך, לבוש חרדי, ילדים... כשרציתי לחטוף את העסקה, אמרו לי 'חכה. אתה צריך להיזהר לפני שאתה עונה, כי אתה לא יכול לחזור אחרי 120 שנה ולהגיד 'לא ידעתי'. זה המתווה דרך, ככה אתה צריך לחיות, ואסור לך לכופף חוקים ולמצוא פרצות. התנאי השני – יש לך 28 שנים של חוב. 15 שנים של עברות מאז בר המצווה שאתה מוכרח לתקן. אם גנבת ממישהו אתה צריך למצוא את האדם הזה ולהחזיר את הכסף. אם קיללת מישהו – לך ותבקש ממנו סליחה. התנאי השלישי – אתה חייב לספר את הסיפור שלך לכולם בכל הזדמנות שיש לך. ברגע שהסכמתי לקבל את העסקה השנייה – חזרתי לגוף שלי והתעוררתי במונית".

וואו, נשמע הזוי לחלוטין. ומה קרה אז?

"כשהתעוררתי לא ידעתי כלום ולא זכרתי כלום. הייתי מאוד לא מאופס. המכרה הזאת שנסעה איתי במונית צעקה, ולא הבנתי מדוע ומה קרה לי. תוך כמה דקות הגענו לבית החולים והרגשתי כיצד המוני אנשים בחלוקים לבנים עטים עליי. רק מאוחר יותר, כשקיבלתי טיפול ולאט לאט חזרתי לעצמי, אמרו לי הרופאים שעברתי דום לב. הדבר היחידי שהרגשתי זה שאני חייב לעשות מצווה".

נשמע לכם קל? ובכן, מסתבר שלבחור חילוני, שכל חיצוניותו אומרת פריקת עול, הדבר אינו פשוט כלל ועיקר. "לא ידעתי מה לעשות ולמי לפנות. נזכרתי בחבר שחודשים ספורים לפני כן חזר בתשובה. איציק שמו. התקשרתי אליו בבהלה ואמרתי לו: 'תשמע, אני חייב לעשות מצווה. יש לך רעיון?'. הוא חשב שהשתגעתי. הרי הוא מכיר אותי לא מהיום ויודע שאני האדם האחרון עלי אדמות שיתעניין במצוות. אחרי שהוא התאפס הוא הבין שאם אני מבקש כנראה שיש לכך סיבה טובה ואמר לי: 'תשמע. היום בלילה זה פסח. אני אסדר לך מקום להתארח בו ואתה תבוא לעשות ליל סדר כמו בן אדם'. הסכמתי".

מישהו הולך תמיד איתי

זו הייתה הפעם הראשונה אי פעם, שחווה ליל סדר כראוי. לאחר אותו פסח, התלווה אליו איציק כדי לרכוש סידור, תפילין וטלית, ואף הראה לו את הבסיס לקיום המצוות. זמן קצר לאחר מכן, ארז ענווה את צקלונו ועבר לגור בשיקגו. "הרגשתי שאני חייב להתנתק מניו יורק ומכל מה שקרה", הוא משחזר. "חוץ מזה, קיבלתי הצעה עסקית די מפתה, הזדמנות של פעם בחיים, אז החלטתי לעבור".

בשיקגו, במשך שנה וחצי שלמים לא סיפר ענווה דבר וחצי דבר על מה שקרה עמו. הוא פחד שיחשבו שהוא משוגע, או לחילופין, ישאלו אותו איך הוא לא חזר בתשובה מיד אחרי מקרה שכזה. "במשך כל הזמן הזה בשיקגו, הרגשתי כאילו הקב"ה מחזיק לי את היד, הולך איתי צעד צעד, מלטף ואומר לי 'קח את הזמן שלך, אני יודע שאתה בדרך אליי'. לקבל על עצמי עול תורה ומצוות באופן מלא ולהתחייב על כל הקופה היה נדמה לי כהר מאוד גבוה, כך שכל פעם ניסיתי לעשות לעצמי הנחות – 'משבת הבאה אתחיל לשמור שבת', נהגתי להבטיח לעצמי.

באותה תקופה הייתי מעשן מאוד כבד, ונזכרתי שכשהייתי חייל פגשתי יהודי שניסה לקרב אותי במשך שעה וחצי, ובסוף אמר לי: 'אני רואה שאתה לא רוצה לשמוע על הדת, אז לפחות תשמור על דבר אחד: אל תכבה סיגריות בשבת. בכל פעם שלא תכבה סיגריה, זה ייחשב לך למצווה'. פתאום נזכרתי בזה והחלטתי שאקח על עצמי לא לכבות סיגריות בשבת. עישנתי בשבת רגיל, אך כשסיימתי הנחתי את הסיגריה במאפרה ונתתי לה להכבות לבד. במעשה הזה הייתי בטוח שאני שומר שבת. לא חשבתי שיש מצוות נוספות שאני חייב בהן, הייתי בטוח שאני בסדר גמור. ידעתי שאני לא ממש דתי, אבל גם ידעתי שה' מחכה לי בסבלנות".

הקב"ה באמת חיכה, במשך שנתיים תמימות. אולם, משראה שההבטחה מאחרת להתממש, החלו הייסורים להגיע. "בשלב מסוים חזרתי לניו יורק ובמשך שלוש שנים עברתי מסע ארוך של עינויים למיניהם, עד שיום אחד פגשתי ברב מסוים שלימד תורה. מצאתי איתו שפה משותפת והייתי מגיע באופן קבוע לשיעורים שלו, עד שיום אחד אף אזרתי אומץ וסיפרתי לו את סיפורי. מששמע מה עברתי, הסתכל עליי ואמר לי: 'ה' עשה לך כזה נס ואתה לא עושה כלום?'. למחרת בבוקר הוא הגיע אליי עם המכונית שלו, לקח אותי לישיבה חרדית במונסי ואמר לי: 'אתה לא זז מכאן עד שאני מגיע לקחת אותך, שמעת?'. זהו. במשך שלושה חודשים ניהלתי אורח חיים חרדי לחלוטין. בזמן הזה גם ביצעתי את התנאי השני שלי בעסקה, כשהלכתי לרב גדול בניו יורק וקיבלתי ממנו הדרכה מדויקת כיצד לתקן את כל מה שקלקלתי וכיצד לאתר את כל מי שפגעתי בו ולבקש סליחה".

הצעירים קראו לעברו קריאות גנאי

חודשים ספורים לאחר מכן הכיר ענווה את אשתו בשידוך והשניים התחתנו. עכשיו, היה עליו לקיים את החלק השלישי של ההבטחה: לספר לכולם מה היה. "בהתחלה סיפרתי את זה רק לחברים קרובים בישיבה ולרבנים שלי, שהם דווקא קיבלו את הסיפור בהבנה והתייחסו אליו ברצינות גמורה, ללא הרמת גבה. מהם לא דאגתי. דאגתי מזה שאני צריך מתישהו לעמוד מול אנשים שאינם חרדים ואולי אף רחוקים מכך – עם שיער ארוך ועגילים – כפי שאני הייתי, ולספר להם את הסיפור". מהם הוא חשש הכי הרבה ובצדק. בערב הראשון שזומן לספר בו את סיפורו, מצא את עצמו מול עשרות צעירים שקראו לעברו קריאות גנאי וקללות. 'מטורף', 'שקרן', 'לך מפה', זה רק חלק מזערי מקיתון הרותחין שנשפך על פניו. אלא, שמסובב כל הסיבות ידע בדיוק למה הוא מביא אותו לשם. "בסוף אותו ערב מבייש, ניגש אליי יהודי כשהוא כולו רועד מפחד ואמר לי: 'אני מאמין לכל מילה שאמרת כאן היום. אתה יכול לעזור לי ולומר לי מה לעשות?'. בשבילו, ידעתי שהיה שווה להגיע ולספר הכל".

מאז, מים רבים עברו בנהר. מאותה הרצאה 'מביישת', שמי יודע כמה כבר זכו להתקרב בזכותה לבורא עולם, סיפר ענווה את סיפורו לרבבות אנשים ברחבי העולם. כדי לשמוע אותו כיום, נדרשים 'רק' ארבעה חודשים מראש לביצוע ההזמנה.

מדוע לדעתך בחרו דווקא בך לעבור ניסיון שכזה?

"זו שאלה שחוזרת על עצמה אלפי פעמים והתשובה היא שאין לי תשובה. אני מרגיש אסיר תודה ולא שואל שאלות. לקב"ה כנראה יש את הסיבות שלו מדוע הוא בחר בי לעבור את כל זה. יש כאלו שיאמרו שהייתה לי זכות אבות. ייתכן שהם צודקים. שם המשפחה שלי מסגיר זאת: לפני שמונה דורות, סבא של סבא היה רב באוסטרייה והוא כנראה היה אדם מאוד צדיק וצנוע. מרוב ענוותנותו, קראו לו כולם 'ענווה' במקום אלטון, ומשם השם הזה פשוט 'השתרש'. יכול להיות שזכותו של אותו סבא רבא עדיין מרחפת מעל ראשי".

כל המשפחה התחזקה ברוחניות

על השאלה אלו כוחות נפש הוא מגלה בו, שלא היו בו קודם המוות הקליני, אומר ענווה כי למעשה, לא רק שכוחות הנפש השתנו, אלא הוא מרגיש בבחינת אדם אחר לגמרי. "לפני המקרה, מבחינה התנהגותית הכל היה בי שלילי: הייתי גס רוח, לא אדיב ולא נחמד. מאז שקיבלתי על עצמי עול תורה ומצוות הכל התהפך. אני משתדל להקפיד על הכרת הטוב, סובלנות, אהבת ישראל... קיבלתי נשמה אחרת לגמרי".

נכון שהתחייבת בחייך על הדרך שאתה נמצא בה כיום, אבל זה נראה כאילו אתה לא נח בכלל: סדר היום שלך מורכב מלימוד תורה, קבלת קהל, ייעוץ, עזרה, הרצאות ברחבי העולם מדי יום - ובתוך כל זה, אתה גם מתפקד כאבא לחמישה ילדים, במשרה מלאה. קורה שיש לך נפילות בדרך? שפתאום אין לך כוח לעמוד בהבטחה שהבטחת בבית דין של מעלה?

"ראשית, חשוב לי להדגיש שאני אדם רגיל לגמרי. נשמה בגוף – עם לא מעט יצרים ותאוות, כמו כולם. יש לי יתרונות כי חזרתי עם תובנות מהסיפור שחוויתי, לכן הרצון להתעלות ולהתחזק נמצא בי ומלווה אותי כל העת. עד כה, הסיפוק האישי מכל העשייה הזו די מכפר על תחושות הקושי שעולות לפעמים. אני לא סובל מעצם הירידה, אני סובל כשאני לא משקיע את כל הזמן שלי בתורה ובקירוב. כשיש רגיעה היצר הרע בא ומשגע אותי, אך כשאני לוחץ פול גז בתורה ובמצוות – אין לו למלך הזקן והכסיל, זמן לשגע אותי. תמיד יש עליות וירידות, אך כשיש לאדם מטען רוחני גדול, הוא יודע איך לתפוס את הירידה ולעשות ממנה משהו חיובי. התורה נותנת הרבה כלים להתמודדות עם דברים קשים. המוטו שלי בחיים הוא, כשאדם עסוק בלפלוט – לא יהיה לו זמן לקלוט. דהיינו, כשאתה עסוק בלפלוט תורה ומעשים טובים ולהשפיע לאחרים מהטוב שלך, אזי – אתה  לא יכול לקלוט משהו שלילי מהסביבה אליך".

על השאלה האם סיפורו הצליח לשנות משהו בתפיסתה של משפחתו הקרובה, אומר ענווה כי אכן כן. בביתו, בית שמעולם לא נשמעו בו דברי תורה או דבר כלשהו שקשור ליהדות, ברוך ה' אמו התחזקה כליל ושומרת מצווה קלה כחמורה. אביו גם הוא השתנה ומכבד מאוד את מה שאמא עושה. בנוסף, בניה הגדולים של אחותו, כיום בני 14 ו-17, מניחים תפילין, שומרים כשרות והולכים לשיעורי תורה – דבר שאינו מובן כלל וכלל, כשאתה גדל בסביבה חילונית למהדרין.

"לסיום, המסר הכי חזק שאני מבקש להעביר לקוראים", מדגיש ענווה לסיום כשחיוך גדול מעטר את פניו, "הוא שכל מה שעושים בעולם הזה – גורם להד של נצח נצחים בעולם הבא. לכל אדם יש כמות מוקצבת של שנים בעולם הזה, שבה הוא יכול לפעול – בין לטוב ובין למוטב. מכיוון שאף אחד מאיתנו אינו יודע את תאריך פקיעת התוקף שלו, השאלה הראשונה שאנו מחוייבים לשאול את עצמנו היא: איך אני מכין לעצמי בעולם הזה את העולם הבא שלי? מה שצריך לעניין את כולנו הוא איך אני משקיע וחוטף עוד מצווה ועוד דבר טוב, שימלא לי את קופת החיסכון בכסף האמיתי שמשתמשים בו בעולם הבא.

לכל שניה ולכל פעולה בעולם הזה יש משקל אינסופי בעולם הבא – משמעות והשפעה גדולה לנצח נצחים. בעולם הזה כולם גיבורים: 'כשאגיע לשמים אסגור את העניינים', אך זו גישה פסולה מיסודה. אדם לא יודע מול מי הוא יעמוד ולא יודע מתי יגיע היום האחרון שלו – זה בדיוק מה שקרה לי. המוות חיכה לי מאחורי הסיבוב, ורק בחסדי שמיים מרובים חזרתי לחיים. החוכמה היא להפנים וללמוד מטעויות של אחרים ולא לחכות שהפג תוקף שלך – ייכנס חלילה לתוקף. אם אותי זה תפס בפתאומיות, זה יכול לתפוס כל אחד. אז חבל. בואו נהיה חכמים ונגדיל את תוכנית החיסכון שלנו. זה כדאי, כי זה נצח נצחים".

ניתן לצפות בהרצאתו של הרב זמיר כהן בנושא "החיים שלאחר החיים" הכוללת עדויות והוכחות מדעיות בנושא מוות קליני, באתר הידברות.