האם מותר להכניס את סכין המילה מרשות-הרבים ע"י מגנט?

שאלה מעניינת התעוררה בירושלים בשנת תשי"ט.

היה זה ביום שבת קודש, כאשר ערבי נשא את כליו של המוהל לבית הכנסת בו היתה אמורה להיערך ברית המילה[1]. הניח הערבי את התיק בבית הכנסת והלך לדרכו.

הגיע המוהל לבית הכנסת, פתח את תיקו, אך לא מצא את סכין המילה. הציבור כולו החל בחיפושים אחר הסכין, ולבסוף התברר שנפלה בסמוך לפתח בית הכנסת. כמובן שלא יכלו להכניסה פנימה לרשות היחיד מרשות הרבים, מחמת איסור הוצאה במקום שאין בו עירוב, והנכרי חלף הלך לו.

לפתע קם הגבאי והכריז: "מוריי ורבותיי, עלה במוחי רעיון מבריק שעל ידו נוכל להכניס את הסכין לבית הכנסת. במחסן נמצא מגנט רב עוצמה, ובודאי שאם נניח אותו על סף בית הכנסת - הסכין תמשך מעצמה פנימה אל המגנט, ואז נוכל לקיים את מצות ברית המילה!..."

הצעתו של הגבאי עוררה סערה גדולה בקרב חכמי עיר הקודש, שהחלו דנים בשאלה: האם אכן הכנסת הסכין על-ידי "שאיבת" המגנט אינה כרוכה בחילול שבת?

תשובה

הקדמה: הוצאה מרשות לרשות היא מכלל שאר מלאכות שאסרה התורה לעשות ביום השבת, והרי היא ככל גופי תורה שנמסרו למשה מסיני. והביאו חז"ל ראיה לאיסור זה מהפסוק בפרשת השבוע: וַיְצַו מֹשֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר, אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ, וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא (שמות ל"ו, ו'), ומכאן שהבאה של כל אחד מישראל מרשותו, שהיא רשות היחיד, לרשותו של משה רבינו, שהיתה רשות הרבים (מפני שהיו רבים מצויים שם) - הרי היא בכלל מלאכה. והוא הדין שאסור להכניס מרשות הרבים לרשות היחיד (מתוך הקדמת המשנה ברורה לסימן שמ"ה).

ומעתה ניגש לדון בשאלתנו:

ובכן, הנידון הובא להכרעתו של רבה של ירושלים - הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל, אשר פרס את תשובתו בנושא בהרחבה בספרו שו"ת 'הר צבי' (אורח חיים א' סימן קל"ב), יעויין שם. למעשה פסק ה'הר צבי', כי יש לאסור פעולה זו, היות ופעולות הנגרמות על ידי האדם מתייחסות אליו באופן ישיר, ולכן המניח מגנט למשיכת הסכין, כמוהו כמכניס בעצמו את הסכין[2].

ברם, רבה של ציריך, הגאון בעל ה'חלקת יעקב' (או"ח סי' קס"ט-ק"ע), סובר כי מותר להכניס את הסכין על ידי המגנט, כיון שמשנה ערוכה שנינו במסכת שבת (צ"ב.) שאין האדם מתחייב משום מלאכת הוצאה בשבת אלא אם כן הוציא "כדרך המוציאים", ולמשל המוציא חפץ בפיו או במרפקו - פטור שאין זה כדרך המוציאים, ואף שמחשבתו היתה להוציא באופן שכזה, מכל מקום פטור משום שאין דרך בני אדם להוציא את החפץ בצורה זו. וכן אומרת הגמרא (שם): המוציא משאו על ראשו בשבת - פטור, ואם תאמר אנשי הוצל עושין כן (שהיה מנהגם לשאת כדי מים ויין על ראשם מבלי לאחזם בידיים)?- בטלה דעתן אצל כל אדם! נמצינו למידים, כי לעניין הוצאה כל שאין דרך אדם להוציא בכך, אף שהוא מחשב לכך - בטלה דעתו ונחשבת הוצאתו ל'שלא כדרך המוציאים'. אם כן, אף בנידון דידן בודאי שאין דרך אדם להוציא בכך, הלכך אף שהוא מחשב להוציא בכך בטלה דעתו אצל כל אדם. ואף על גב שקיים איסור מדרבנן להוציא גם באופן זה, מכל מקום לצורך מצות מילה (וכבוד הבריות) הדבר מותר, בצירוף עוד סניפים לקולא, יעויין שם[3]. וסיים ה'חלקת יעקב', שעל אף האמור, יש להעדיף להכניס את הסכין ע"י נכרי.

* * *

ונסיים בחידה:

איך יתכן שיֵצא אדם מרשות לרשות בשבת, ויעבור על מלאכת 'הוצאה', אף על פי שלא הוציא (למראית עין) שום חפץ (גם לא בכיסי בגדיו), אלא יצא אך ורק עם הבגדים שהיה לבוש בהם (שבטלים הם לגופו[4])?

תשובה: שנינו במשנה במסכת גיטין (י"ט.) כי רשאי הבעל לכתוב את הגט עבור גירושי אשתו אפילו על ידו של עבדו, ונותן לה את העבד ובכך מתגרשת. ויש לדון: עבד שנכתב על ידו גט בכתובת קעקע - האם רשאי לצאת כעת לרשות הרבים בשבת?

ובכן, חידוש גדול מצאנו בדברי הגאון רבי יעקב חגיז זצ"ל בספרו 'הלכות קטנות' (ח"ב סי' מ"א), שכתב כי אם יוצא העבד על מנת לתת את הגט לאשה - חייב משום הוצאה, שהרי "אחשבה לידיה"[5], (אולם, אם יוצא סתם ולא בכדי לגרש - פטור, משום שהוצאה זו בגדר 'מלאכה שאינה צריכה לגופה'. וכמו כן פטור במקרה שכבר נתן לה את הגט, הואיל ובטל הגט אגב ידו, ע"ש). 

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.